זרם המנחמים בבית משפחת מימון ברחוב מנדלסון בשכונה ב' בבאר־שבע כמעט ולא פסק השבוע. שכנים, חברים, מכרים וידידים הגיעו להשתתף בצער על מותו של מערבי מימון ז"ל, מוותיקי העיר, שהקים את ביתו בבירת הנגב, ולרבים היה מוכר ומזוהה עם המכולת השכונתית המיתולוגית "המכולת של מערבי" שהקים וניהל ביחד עם רעייתו קלמונס ז"ל ברחוב רבי עקיבא בשכונה ד'.
מערבי מימון נפטר בגיל 95 בשבת האחרונה והובא למנוחות במוצאי השבת בבית העלמין החדש בבאר־שבע. הוא הותיר אחריו תשעה ילדים, והמון אנשים ששומרים לו פינה חמה בלב על הנתינה שהיתה לו למען אלה שהיו במצוקה.
חילק חלות בשבת
סיפור חייו של מערבי מימון הוא סיפור של ילד שגדל בבית בית"רי ציוני, שפעל למען עליית יהודים לישראל. הוא היה ניצול שואה שסבל מרדיפות הנאצים שפלשו לטוניסיה, התחנך על אהבת הארץ, והגשים את חלומו כשעלה לישראל בשנת 1958 והקים את ביתו בבירת הנגב, וגידל ילדים על ערכים של אהבה וסובלנות.
ילדיו מספרים על אבא שהיה פעיל חברתי ונושא הדגל של גמילות חסדים. "לאבא היה משפט שהיה חוזר עליו כל הזמן: 'תאכל ותאכיל'' וזה אומר שהוא לא חשב רק על עצמו ומשפחתו אלא גם על אחרים", מספר בנו, איציק מימון, שבעבר שימש כיו"ר הנהגת ההורים בבאר־שבע ובהמשך כיו"ר ההנהגה הארצית.
כדי להמחיש עד כמה היתה החמלה טבועה באביו, מספר איציק את הסיפור הבא: "יום אחד נכנס בנאדם למכולת עם מעיל דובון. זה היה בחורף, הייתי נער, ואני רואה שהוא מכניס לתוך הכיסים שלו מוצרים. ניגשתי לאבא שלי ואמרתי לו הוא מכניס מוצרים לכיס ואמרתי לו שאני הולך להוציא לו אותם. אבא השיב בנחת 'תעזוב אותו, אני מכיר את הבנאדם, יש לו ארבעה ילדים ואין לו מה לתת לילדים לאכול'. בשבילי אבא שלי הוא גיבור".
את המכולת השכונתית הקים מערבי בשנת 1970, בימים שבהם לא ידעו מה זה סופרמרקט ורשתות המזון עוד לא נולדו. "רישומים בפנקסים" אז קראו לתשלומים בהקפה, היו נפוצים אז, ולא מעט אנשים גם הותירו חובות. "היתה לאבא רשימה של חייבים שהוא היה מוותר להם על חלק מהחוב ולפעמים על החוב כולו, עד עכשיו יש לנו את המחברות שמורות", מספר יאיר, סמנכ"ל השיווק של חברת "האחים אוזן".
יאיר גם מספר על חלוקת החלות בימי שישי. אביו היה עומד על כך שיסופקו חלות לשכנים, ובעיקר למיעוטי יכולת, וגייס את ילדיו לטובת החלוקה. "הוא עזר בשקט, לא עניין אותו כסף, שמר על אחדות במשפחה, דאג לכולם", אומר יאיר ומספר אנקדוטה קטנה: "לפעמים הספקים לא היו מגיעים, היינו הולכי לקנות מוצרים ממקום אחר ומביאים למכולת כדי שיהיה מה למכור לאנשים שקנו בהקפה".
"זכות גדולה"
מערבי מימון המנוח התייתם מהוריו בגיל צעיר, ומי ששימש אז כאפוטרופוס שלו היה הרב חיים חורי ז"ל, שההילולה השנתית שלו מתקיימת מדי שנה בבית העלמין הישן בבאר־שבע בחסות העירייה. בצעירותו מערבי שיחק כדורגל, וכשעלה לישראל התחיל להתאמן בהפועל באר־שבע. באחד הימים הגיע מערבי לביתו של הרב חיים חורי במשק עזר (היום שכונת נווה נוי), וביקש את עצתו של הרב לשחק כדורגל. הרב חורי לא התנגד, אלה שמערבי ציין בפני הרב כי משחקים בישראל בשבת שלא כמו בטוניסיה שם המשחקים ביום ראשון. כששמע הרב חורי שמשחקים בשבת, פנה למערבי ואמר לו: "שיחקת הרבה כדורגל, הגיע הזמן שתעזוב", וכך היה.
מערבי היה פעיל חברתי. לוותיקים בשכונה ד' זכורים הימים בהם מערבי היה מביא סרטים אילמים ומקרין אותם על הבניין ברחוב בר גיורא, כשכל השכנים היו מורידים כיסאות מהבתים ומתאספים לצפות בסרט ביחד. הוא הקים את בית הכנסת "שנות חיים" בשכונה ד' על שם הרב חיים חורי. אגב, גם למכולת קרא "שנות חיים", אולם רבים נהגו לקרוא לה "המכולת של מערבי".
בנו של מערבי, אבי מימון, איש נדל"ן שחי בפריז שבצרפת, מסבר על האבא ואיש המשפחה: "לאבא היו שני עקרונות יסוד: אסור לשקר ואסור להשתמש בלשון הרע, זה היה אצלו חוק בל יעבור. אם שיקרת פעם אחת כל הזמן תשקר, זה המוטו שלו, והוא שם אותך כל הזמן במבחן. אבא היה אדם ישר וטוב לב וצנוע, האבא הכי טוב בעולם".
ריקו מימון, בעל מוסך למותגי טויוטה ו־UMI, מספר על אביו בהערצה: "זאת זכות גדולה להיות הילד שלו, את כל החיים שלי הוא שינה והגעתי למה שהגעתי בזכותו ובזכות אמא. מלימודים ברבי עקיבא להיות מחנך בתיכונים, מרצה במכללות, איש עסקים, ובעל מוסך רק בזכות ההורים שלי".
דור הולך ונעלם
תושבים ותיקים בעיר וילדיהם זוכרים את מערבי מימון לטובה. "גדלנו עליו", מספרת רותי חכמון, שהוריה התגוררו ברחוב בר גיורא, "הוא היה איש עם לב רחב. הוא ואשתו היו עם המון חמלה, זה דור הולך ונעלם שלא יחזור. יש ממש געגועים לתקופה ההיא".
קראו גם:
ראש עיריית באר־שבע, רוביק דנילוביץ', ספד למערבי מימון במילים נרגשות. "מערבי מימון ז"ל, זה סיפור חיים של אדם שסימל את ארץ ישראל היפה, זו שמחברת בין כולם ופשוט באה מאהבה, אהבה ללא תנאים וגבולות", אמר דנילוביץ'. "מערבי היה פעיל בתנועה הציונית בטוניס, נלקח למחנות עבודה בזמן פלישת הנאצים לטוניסיה. עלה לארץ מתוך ציונות, אהבת ישראל ותורת ישראל. המכולת המיתולוגית שלו, של משפחת מימון המופלאה, היתה בעצם מרכז חסד גדול ונתינה אינסופית. מערבי ראה את האנשים שנמצאים מאחור וסייע להם בסתר, בצניעות שכה אפיינה אותו ובמאור פנים, כדי שתמיד יוכלו לשוב לבקש בעת מחסור".
דנילוביץ' סיים במילים מרגשות: "האדם שהחיוך היה נסוך על פניו, כבש אותי בכל פעם מחדש. מעולם לא בא בתלונות אלא תמיד משפט אחד היה שגור בפינו: 'תמשיך לעשות למען כולם כי עם אחד אנחנו', אני מרכין ראש לזכרו, אהבתי אותו מאוד, יהי זכרו ברוך".
