בביתו שבקיבוץ עלומים שומר רפי בביאן, קצין הביטחון של המועצה האזורית שדות נגב, שרידי רקטה 107 מ"מ שהתפוצצה לידו בשטח חקלאי במבצע 'צוק איתן'. "הייתי אז עם הרכב שלי בשדה ולפתע נחתה הרקטה קרוב אליי", נזכר השבוע בביאן.
5 צפייה בגלריה
רפי בביאן ומוטי מצרפי. "תפוח האדמה הלוהט הזה שנקרא רצועת עזה הוא לפתחנו לעוד הרבה שנים"
(הרצל יוסף)
"בנס לא נפגעתי. אספתי את הרקטה אליי והיא שמורה אצלי עד היום. אני שומר גם מעט מהרקטות הראשונות ששוגרו לעבר שטחנו לפני כעשרים שנה, כמו גם זנבות של פצצות מרגמה שנחתו אצלנו באותה תקופה".
רפי בביאן (60), חבר קיבוץ עלומים, נשוי, אב לשישה ילדים וסבא לשתי נכדות, עוסק כבר 30 שנה בתחום הביטחון השוטף בעוטף עזה במסגרת מחלקת הביטחון של המועצה האזורית שדות נגב. 26 שנה הוא משמש קצין הביטחון של המועצה.
"במועצה שלנו יש 16 יישובים, שמונה מהם מוגדרים יישובי עוטף עזה בהיותם ממוקמים עד שבעה קילומטרים מגדר המערכת עם רצועת עזה", הוא מסביר. "בשעתו, החליטה הממשלה כי רק אותם יישובים הנמצאים בטווח של שבעת הקילומטרים מהגדר, שזה היה אז טווח רקטות הקסאם, יוגדרו יישובים שזכאים להטבות שונות כמו מיגון הבתים.
"מאז, כידוע, השתדרגו אמצעי הלחימה אצל ארגוני הטרור מהעבר השני של הגדר וטווח האש התרחב ומגיע עד לבאר־שבע ואף יותר רחוק מזה".
מציאות חדשה
בימים אלה, כשמציינים שני עשורים לנפילת רקטת הקסאם הראשונה שנפלה בשדרות, בביאן מבקש לעשות תיקון היסטורי בנושא. "אומנם נכון שמלאו עכשיו 20 שנה לנפילת הקסאם הראשון בשדרות", הוא אומר, "אך צריך לזכור שבשנתיים לפני כן כבר חוו היישובים צמודי הגדר אירועים של ירי מרגמות מאולתרות משטח הרצועה לעבר הנגב המערבי, כאשר חלק מהפצצות המאולתרות נחת ביישובים עצמם או בסמוך אליהם וחלק בשטחים החקלאיים הסמוכים לגדר המערכת".
קראו עוד>>>
באמתחתו של בביאן יש עוד גילוי היסטורי, אולי משמעותי אף יותר. "רקטת הקסאם הראשונה שנורתה לעבר שטח ישראל נחתה בעשרה בפברואר 2001, כחודשיים לפני רקטת הקסאם שנחתה בשדרות, בשטח חקלאי של קיבוץ סעד בשעה שעסקו שם באיסוף תפוחי אדמה", הוא מספר.
"הוזעקתי למקום כדי לבחון את נסיבות האירוע. בשטח נפער בור שמתוכו בצבצה חתיכת צינור. התברר שזו הייתה רקטת קסאם שעד אז איש בכלל לא ידע מה זו הרקטה הזו. הזעקתי אז את כוחות הצבא והמשטרה כדי לטפל באירוע. האמת, שגם חבלני המשטרה והצבא לא כל כך ידעו איך 'לאכול' את הרקטה הזו וכיצד לטפל בה. לא הייתה אז שום תורת לחימה לגבי אמצעי לחימה מהסוג הזה".
בכל זאת, איך מתמודדים עם "צינור ברזל" כזה?
"התברר, שאותו צינור ברזל נשא עליו ראש נפץ קרבי מאולתר. חומר הנפץ הורכב בעיקר מדשנים חקלאיים. בשלב מאוחר יותר רקטות הקסאם כבר נשאו חומרי נפץ תקניים שהוברחו לרצועת עזה דרך המנהרות מחצי האי סיני. עם הזמן השתפרה יכולת השיגור של אותן רקטות, הטווח הורחב וגם הנזקים היו רבים יותר".
מציאות ביטחונית שהפכה עם השנים לשגרת חירום.
"נכון. בהתחלה לא הייתה התרעת צבע אדום, גם לא הייתה מערכת ההגנה של כיפת ברזל. הרקטות הללו נפלו עלינו ללא כל התרעה מוקדמת, וגם היה קושי לרוץ ולהתגונן ולתפוס מחסה. במעלה הזמן כבר הגיע צבע אדום, ובהמשך גם כיפת ברזל שמגינה עלינו ותורמת לחוסן של התושבים.
"זה מרגיע אותנו ברגע שאנחנו יודעים שהמערכת הזו אכן תיירט את הרקטות ואת הטילים שמשוגרים לעברנו. אז, לפני עשרים שנה, כל זה לא היה מוכר לנו. למדנו את זה והבנו שאנחנו צריכים להתמודד עם אתגר חדש. למדנו להתמודד עם המציאות הזו".
ימים לא פשוטים
אלפי פגזי מרגמה, רקטות וטילים נורו בעשרים השנים האחרונות מרצועת עזה לעבר יישובי הנגב המערבי. חלקם אף הגיעו רחוק יותר, לאופקים, לבאר־שבע ולאזור דימונה. בשני העשורים האחרונים יצא צה"ל לשלושה מבצעי לחימה נרחבים ברצועת עזה - 'עופרת יצוקה', 'עמוד ענן' ו'צוק איתן'.
בין לבין חווה האזור לא מעט הסלמות ביטחוניות של ירי בלתי פוסק של רקטות וטילים לעבר יישובי האזור. לדברי בביאן, קו פרשת המים בכל המציאות הביטחונית הזו לאורך השנים היה מבצע 'צוק איתן' בקיץ 2014.
"למעשה, מאז 'צוק איתן' המערכות שודרגו, הוקמו צוותי חירום ביישובים, הוקמו מכלולים, תושבים מתנדבים למשימות שיוצרות רציפות תפקודית ביום פקודה", הוא מציין.
"ימי ההסלמות היו ימים לא פשוטים. הרבה אזעקות, שיגורים, יירוטים, שיבוש של חיי השגרה וכניסה לשגרת חירום. אפשר להגדיר את המציאות כאן כ־90 אחוז גן עדן ועשרה אחוזים של ימים מאתגרים של מציאות ביטחונית קשה. לאותם ימים אנחנו מתאימים את עצמנו ומתכוננים לכל תרחיש".
מה השתנה בעצם בשני העשורים האחרונים, אחרי שלושה מבצעים צבאיים גדולים ונרחבים, אינספור הסלמות ביטחוניות בין המבצעים, אלפי טילים, רקטות ופצמ"רים שנורים על יישובי העוטף?
"מצד אחד, היישובים כאן, למרות המציאות הזאת, פורחים ומתרחבים. שכונות חדשות נבנות ביישובים, נקלטות משפחות צעירות. ככל הידוע לי כמעט שאין בית להשכרה או בית פנוי למגורים בעוטף. הכל מלא. מצד שני, ארגוני הטרור שמעבר לגדר לא שוקטים על השמרים והם משדרגים ומפתחים את אמצעי הלחימה שלהם. בקטע הזה גם אנחנו השתפרנו. יש ממ"דים בבתים, המערכות משודרגות, כיפת ברזל מגינה עלינו וצה"ל מגן עלינו".
יש אירועים מיוחדים שנצרבו בזיכרון שלך בשנים האלה?
"ודאי. קודם כל, האירוע הזכור לי ביותר הוא מותו הטרגי של הילד דניאל טרגרמן ז"ל, ילד בן ארבע וחצי שנהרג במהלך הלחימה במבצע 'צוק איתן' בשלהי חודש אוגוסט 2014 מפגיעת פצצת מרגמה בביתו שבקיבוץ נחל עוז.
"הייתי אז בין הראשונים שהגיע לזירת האירוע כנהג אמבולנס מתנדב. המראה הקשה הזה מלווה אותי עד היום. אירוע נוסף שצרוב בזיכרוני הוא נפילת טיל הגראד הראשון בשטח חקלאי בתחום המועצה האזורית שדות נגב בתחילת חודש אוקטובר 2007. כיום בנויה על השטח הזה שכונת נווה שרון בנתיבות".
רוצים נורמליזציה
בביתו בביאן שומר לא מעט מזכרות מאותן שנים שהוא מלווה את האירועים הביטחוניים באזור. "בהתחלה הייתי שומר פריטים כאלה ואחרים מכל אירוע, אבל עם הזמן הבנתי שאני טובע בים של צינורות ברזל מחלידים", הוא אומר.
"כיום אני שומר רק פריטים מיוחדים, כמו את אותה רקטת 107 מ"מ שהתפוצצה סמוך אליי במבצע צוק איתן. אני גם שומר שרידים של פצצות מרגמה ורקטות שנורו לעברנו לפני עשרים שנה".
בביאן מודה שהוא מאנשים שלקוחים את העבודה הביתה. "אחרי אירועים קשים, כשאתה שם את הראש על הכר, אתה חווה ונזכר במראות הקשים שראית", הוא מספר. "בחלק מהמקרים לא יכולת לסייע ובחלק אתה מסייע ככל שאתה יכול. ברור שיש תחושות של סיפוק כשאתה יכול לסייע ולעזור במשמרת שלך".
עשרים שנה אחרי, אילו תחושות מלוות אותך?
"תפוח האדמה הלוהט הזה שנקרא רצועת עזה הוא לפתחנו לעוד הרבה שנים קדימה. השכנים העזתים לא השכילו לקחת את היד המושטת שלנו לשלום אחרי הסכמי אוסלו, ובמקום להפוך את רצועת עזה למקום של צמיחה ובנייה, הם הובילו את עצמם למקום של הרס וחורבן ולמלחמה.
"ליבי עם העזתים, שמצבם הכלכלי ירוד ביותר. לצערי, הם הביאו זאת על עצמם. בהסכמי אוסלו חלמנו על מזרח תיכון חדש וזה התפוצץ לנו בפרצוף. המושג הזה נשאר בגדר של חלום שנגוז".
כלומר, אתה לא צופה שלום בעתיד?
"אני כבר לא מדבר על שלום, אלא על נורמליזציה. אני רוצה להנחיל לילדיי מקום שכיף לחיות בו, שתהיה נורמליזציה עם הצד השני שמעבר לגדר. השלום זה חלום רחוק. צריך לזכור, שלפני הקסאם הראשון לפני 20 שנה הייתה לנו סוג של נורמליזציה עם השכנים הפלסטינאים. היום זה נראה כמו היסטוריה רחוקה".
בית לא עוזבים
כמעט 50 שנה מוטי מצרפי נושם את נושא הביטחון בחבל אשכול. מצרפי (70), נשוי, אב לארבעה ילדים וסבא לשמונה נכדים, גר במושב יתד שבפתחת שלום שהוא אחד ממייסדיו.
מצרפי הוא גם אחד מראשוני היחידה למלחמה בטרור של המשטרה (הימ"מ), ועד לפרישתו לגמלאות בשנה שעברה שימש 40 שנה רכז הביטחון השוטף (רבש"צ) של מושב יתד. אבל מצרפי לא פשט את מדי הרבש"צ בקלות, וגם אחרי פרישתו מהתפקיד, הוא עדיין מתנדב ביחידת "המתמיד" המסייעת במאבק בפשיעה החקלאית. כמו כן הוא מתנדב באיחוד הצלה וביחידת החילוץ האזורית.
ואם לא די בכך, מצרפי נמנה גם עם אנשי יחידת הכוננות של מושב מגוריו. בין לבין הוא משמש רכז החממות הלימודיות בנופי הבשור, בית הספר האזורי של מועצת אשכול.
כמו עמיתו רפי בביאן, גם מצרפי מחזיק בחצר ביתו במבחר של רקטות ושרידי טילים שנחתו באזור בשנים האחרונות. "זה מזכיר לי שאנחנו פה למרות הכל, למרות המציאות הביטחונית הקשה. כאן זה הבית שלנו, ובית לא עוזבים".
מצרפי נזכר בנפילות הראשונות של פצצות המרגמה והרקטות בשטחי היישובים במועצה האזורית אשכול לפני כעשרים שנה. "הנפילות הראשונות היו בשטחים של הקיבוצים הסמוכים לגדר המערכת", הוא מספר. "הפצמ"רים והרקטות נפלו בעיקר בשטחים שממערב לכביש 232. מאוחר יותר כבר גדל טווח האש וחווינו נפילות גם באזור של פתחת שלום ובגוש צוחר וביישובים נוספים בעוטף עזה".
איך התמודדתם עם הנפילות הראשונות?
"האמת היא שבהתחלה בכלל לא ידענו מה קורה. לא הבנו מה זה כל צינורות הברזל האלה שנופלים עלינו. אני זוכר שהרקטות והפצצות הראשונות היו בכלל סוג של אטרקציה. כולם רצו להגיע לשטח הנפילה ולראות את האטרקציה הזו.
"בכלל לא חשבו אז שזה יכול להיות מסוכן. עם הזמן, כשהירי התגבר והיו הרוגים ופצועים וגם נגרם נזק כבד לבתים, הבינו כולם שיש לנקוט משנה זהירות ושיש גם צורך להתמגן".
אילו תחושות מלוות אותך לאורך עשרות שנות פעילות ביטחונית באזור?
"תחושות קשות של אחריות כבדה שרובצת על כתפיך. תחושות שחס וחלילה מישהו ייפגע. תמיד מצאתי את עצמי רץ לזירות אירוע כדי לעמוד מקרוב על נסיבות האירוע ולטפל במסגרת תפקיד שלי. באותן שנים, לפני שני עשורים, הייתי ברוב המקרים לבד בשטח. לכיתות הכוננות היה אסור אז להסתובב בשטח כאשר בחוץ היו נפילות של פצמ"רים או רקטות.
" במציאות כזו, כשאתה לבד, אתה מוצא את עצמך לבד ויש לך אחריות לאתר גם נפגעים וגם את המקום שבו הייתה הנפילה. כולם גם מצפים למוצא פיך עד שחוזרים לשגרה. ברגעים כאלה הרבש"צ הוא הריבון בשטח. אתה בעצם הכתובת לכל אירוע ביטחוני שמתרחש ביישוב או באזור הסמוך לו".
זה שונה ממה שקורה היום?
"ודאי. אנחנו מדברים על תקופה שונה מהיום. אז, לפני עשרים שנה, לא היו צוותי חירום ביישובים (צח"י) כמו היום. אז גם לא היו מערכות התראה והגנה כמו היום. היום הכל שונה מבחינת המוכנות וההתגוננות במקרה של הסלמה ביטחונית באזור".
כמו בסרט
מטבע הדברים, מצרפי זוכר לא מעט מקרים שאירעו במהלך כמעט יובל שנים של פעילות בתחום הביטחון השוטף בחבל אשכול. "באחד המבצעים התקשרו אליי ודיווחו לי על נפילה של קסאם באחד היישובים באזור", מספר מצרפי. "הגעתי לזירה ואני רואה במקום המון אנשים שהתקהלו סביב הבית. כרזתי לבעלת הבית והיא לא ענתה לי.
"בהתחלה אתה חושב על הגרוע מכל, אבל אחר כך התברר שהרקטה נחתה בחצר הבית ובני המשפחה שהו בכלל בממ"ד ולא שמעו את הקולות מבחוץ, כך שאיש מהם לא יכול היה לענות לי. מפלס החרדה לשלומם ולגורלם ירד כשראיתי שכולם בריאים ושלמים".
מצרפי ממשיך ומספר, "במקרה נוסף, באחד הלילות באחת ההסלמות לאחר מבצע צוק איתן, הייתי במשמרת ולפתע עברו מעליי מספר טילי גראד ששוגרו לעבר באר־שבע. התפללתי שלא ייפול עליי איזה טיל. את הלילה ההוא אני לא אשכח כל חיי.
"במהלך ימי הלחימה במבצע צוק איתן נפלו לא מעט רקטות בחצרות של בתים אצלנו באזור. רקטה אחת נפלה במושב יתד, מקום מגוריי, כ־80 מטר ממני. למזלי, לא נפגעתי ולא קרה לי כלום. גם אירוע כזה לא שוכחים כל כך מהר. במקרים כאלה אתה מרגיש כאילו שאתה חי בסרט".
כמעט יובל שנים של פעילות שכזו, איך זה מרגיש?
"אני חזק באופי שלי. התפקיד חייב אותי להיות בשטח 24/7. זה ברור. כולם סומכים עליך ואתה חייב למלא את התפקיד על הצד הטוב ביותר. אני כל הזמן בכוננות, בעיקר בתקופות של מבצעים צבאיים והסלמות ביטחוניות. גם כיום, כשאני כבר שנה לא בתפקיד, אני לא ישן הרבה שעות. זו תוצאה של עשרות שנים בהן שמרתי על עירנות מירבית".
ראויים להוקרה
תקופת מבצע 'צוק איתן' הייתה, כזכור, שעתם הגדולה של הרבש"צים בעוטף עזה. הם היו מכפיל כוח חשוב בפעילות הביטחון השוטף באזור והיו כתובת לתושבים בעת ימי הלחימה. גם אחרי המבצע המשיכו הרבש"צים בפעילותם שהתמקדה גם בכיבוי שריפות בשדות החקלאיים וביערות באזור שניצתו בגלל בלוני הנפץ והתבערה ששוגרו מרצועת עזה.
לא רק בשל פעילותם הם עלו לכותרות, אלא גם בשל מאבקם מול מערכת הביטחון לשיפור תנאי העסקתם. בימים אלה מתנהלים מגעים בין הצדדים, וגם בביאן וגם מצרפי תמימי דעים שרכזי הביטחון השוטף ראויים להוקרה רבה יותר מזו שהם זוכים לה ממערכת הביטחון.
"אני לא רואה את עצמנו מתפקדים בלעדי הרבש"צים באזור", מציין בביאן. "הם אלה שאחראים לביטחון בשגרה ובחירום ביישוביהם. הם עוגן משמעותי ביישוביהם. צריך לזכור שלפני מבצע צוק איתן המדינה ביקשה לפטר את כל הרבש"צים. המבצע טפח לכולם על הפרצוף כאשר הוכחה נחיצותם של הרבש"צים. הם אלה שנותנים מענה לכל אירוע, קטן כגדול".
מצרפי מצטרף לדעתו של בביאן. "הייתי בין הראשונים שנאבקו למען שיפור תנאי העסקתם של הרבש"צים", הוא מדגיש, "הם עושים את עבודתם נאמנה ומקדישים את כל כולם למען ביטחון התושבים ומערכת הביטחון לא גומלת להם בהתאם. ראוי לתגמל אותם כראוי. הם עושים עבודה מוכחת כנחוצה ביותר".
לעדכונים: חדשות הנגב
