את תקופת הקורונה, למרות המציאות הקשה שהיא כופה על כולנו, ניצלה הדר זכריה כדי ליצור ובעיקר כדי להגשים את חלומה ולהוציא לאור את המוזיקה שלה.
בין הסגר הראשון לסגר השני זכריה עבדה עם המפיק חיים וייס על סינגל הבכורה שלה שזכה לשם "מים", ובסוף הקיץ, רגע לפני שהוטל הסגר השני, הוא יצא אל אוויר העולם.
השיר "מים" מתחבר לתקופת הקורונה?
"הטקסט שכתבתי מדבר על קשרים בין אנשים, על מערכות יחסים בין בני אדם. בתקופת הקורונה זה התחבר לי לכל המצב הזה, כשאתה מרגיש שהעולם השתגע, שהנפש מוצפת ויש תחושה שתכף ממש נגיע לקצה ומשהו גדול יקרה. הלוואי שזה יקרה. שיקרה איזה נס".
על משבר הקורונה: "עולם התרבות חייב לחזור בהקדם לפעילות. מוזיקה ותיאטרון יותר חשובים בעיניי מהקניונים. זו בעצם הנשמה היתרה של כולנו"
התגובות הנלהבות שהשיר קיבל מהגולשים דרבנו את זכריה לשקוד על סינגל שני - "שיבוא טוב" והוא צפוי לצאת בקרוב. הפעם מדובר בשיר תפילה שזכריה כתבה לפני שלוש שנים. "זו תפילה שנמצאת בכל יום מחדש, והיא מתקשרת לתקופה של הקורונה שכולנו מחכים שהיא תחלוף וכמה שיותר מהר".
קראו עוד:
משפחה מוזיקלית
הדר זכריה (24), נולדה, גדלה ומתגוררת בבאר־שבע. "אני באר־שבעית מאז ומתמיד", היא מעידה על עצמה. סבא שלה היה הרב מצליח מימון משכונה ד' בעיר, שהיה סופר, דיין ושוחט ידוע בעיר. סבה השני הוא נסים בר יוסף, גבאי בית הכנסת "אליהו הנביא'" בשכונה א'.
היא למדה באולפנת בני עקיבא בבאר־שבע. "אני באה ממשפחה דתית חמה ואני גם מוזיקאית", אומרת זכריה. "למרות שזה נשמע סותר לחלק מהאנשים, אצלנו זה מעולם לא היה בסתירה. זאת המתנה שלי שקיבלתי מהקדוש ברוך הוא ועליי להשתמש בה".
נשים דתיות שהן גם מוזיקאיות הן דבר די נדיר.
"שנים התמודדתי עם הסתירה הזו. עם הזמן וככל שהתבגרתי ראיתי שהדברים לא סותרים, וכי להלכה יש הרבה פנים. ראיתי שאפשר לשלב בין הדברים. האמונה שלי באה מתוך שמחה. אני מאמינה שהקדוש ברוך הוא רוצה שנהיה שמחים. אני צריכה למצוא את הדרך הנכונה כדי לשלב בין הדברים ושלא אצטרך להיות עצובה ולסבול. אני מאמינה שהקדוש ברוך הוא אוהב אותי ככה".
מה באשר לסוגיית שירת נשים? כיצד את נוהגת במקרה הזה?
"בבית לא היה לי קונפליקט בנושא הזה. כל הזמן, מאז שאני זוכרת את עצמי, שרנו בבית. מאז ומתמיד חייתי ונשמתי מוזיקה. אבא שלי הוא חזן וכל שאר בני המשפחה שלי תמיד היו שרים ומנגנים, וכך גם אני נדבקתי בחיידק הזה. בליל הסדר למשל היינו קוראים בהגדה גם גברים וגם נשים בלי שתהיה הפרדה".
על שירת נשים: "מעולם לא שאלתי רב ולא התייעצתי או קיבלתי היתר מהממסד הרבני. אני הולכת עם הלב שלי. אני עושה את המוזיקה שלי ומי שרוצה לשמוע אותי, שיבחר את מה שרצוי לו"
אל סוגיית שירת נשים נחשפה זכריה למעשה רק במהלך הלימודים באולפנה. "באולפנה חינכו אותנו שהלכה זה שחור ולבן, והיה לי מאוד קשה עם זה. למשל, כאשר שרתי בטקסים באולפנה, המורים הגברים היו יוצאים מהאולם. ידעתי שזה חלק מהעניין.
"מצד אחד, הפריע לי שגם מחוץ לאולפנה לא יכולתי להופיע בפני גברים, כמו למשל מול חברים שלי מתנועת בני עקיבא. הרגשתי מאוד לא נעים. מצד שני, הרגשתי שכל עוד אני פועלת בצניעות וגם זוכה לתמיכה מהמשפחה, אז אני לא עושה משהו יוצא דופן וחריג".
נאמנה לעצמה
כשזכריה הייתה בכיתה י"ב היא אזרה אומץ והשתתפה בפרויקט "מקורוק" של מרכז הצעירים בבאר־שבע. "זו הייתה הפעם הראשונה שהרשיתי לעצמי להתעסק במוזיקה שלי וביצירה שלי באופן מקצועי", היא מספרת. "עבדנו אז עם ירמי קפלן על חומר מקורי שכתבנו בהשראת סיפורים מהתנ"ך ואפילו הקלטנו שיר וצילמנו לו קליפ, מה שממש הגשים לי חלום והדליק לי את כל המבערים ללכת על זה בכל הכוח".
לא חששת ממה שיגידו באולפנה?
"היה חשש מה יגידו. דווקא שם ראיתי שאני נשארת מי שאני ומקבלים אותי כמו שאני. נשארתי אותה הדר שגם שומרת מצוות וגם עושה מוזיקה. מעולם לא שאלתי רב ולא התייעצתי או קיבלתי היתר מהממסד הרבני. אני הולכת עם הלב שלי. אני עושה את המוזיקה שלי ומי שרוצה לשמוע אותי, שיבחר את מה שרצוי לו".
אחרי סיום הלימודים באולפנה התנדבה זכריה לשירות לאומי של שנתיים בבית חם לילדים ונוער בסיכון באשדוד. גם שם לא עזבה את עולם המוזיקה וניהלה מקהלה, ובין לבין רשמה לעצמה ברזומה הופעת אורח במופע של עידן עמדי.
כשסיימה את השירות הלאומי נרשמה זכריה ללימודים בבית הספר למוזיקה "מזמור" בניהולו של איציק וייס בגבעת וושינגטון. "הרגשתי שאני ממש רוצה לעשות מוזיקה כמו שצריך, להיות עצמאית ולא להיות תלויה באף אחד. החלטתי ללכת ללמוד מוזיקה בלי כל קשר למסגרת שבה התחנכתי".
שלוש שנים למדה ב"מזמור", בין השאר למדה אצל רונה קינן, דנה ברגר, חמי רודנר ונאור כרמי. "מצאתי שם המון מקצועיות", היא מציינת, "קיבלתי שם כלים והתפתחתי בטירוף. לא פחות חשוב מזה גם פגשתי שם אנשים שדומים לי, כולל בנים ובנות שחוו קונפליקטים כמוני".
איך המשפחה קיבלה את ההחלטה שלך ללכת וללמוד מוזיקה?
"בדרך כלל לא מעודדים במגזר הדתי ללכת ללימודי מוזיקה, כי יש איזו תדמית שמוזיקה זו לא פרנסה מי יודע מה. בדרך כלל מעודדים ללכת ללימודים מסודרים יותר כמו רפואה, משפטים והוראה, קל וחומר כשמדובר במגזר הדתי. המוטו שלי הוא שמוזיקה נועדה למי שהולך אחרי הלב שלו. מי שעוסק במוזיקה צריך לעשות זאת ברמ"ח איבריו ולהתמסר לזה. הלכתי ללמוד מוזיקה במטרה להתעסק בזה".
הולכת בדרכה
עוד במהלך הלימודים ב"מזמור" פתחה זכריה עסק עצמאי להפקת אירועי שירת המונים ששמו "בין הצלילים", הקימה את שלישיית "המתולתלות" עם שתי חברותיה, וגם שימשה מפיקה מוזיקלית של להקת "צעירי באר־שבע".
הלימודים ב"מזמור", היא מטעימה, היו עבורה שיעור לחיים. "אני גם דתייה וגם שרה, שוברת מוסכמות, ושם הרגשתי שמחבקים אותי".
העובדה שלמדת אצל מורים ויוצרים שלא בדיוק משתייכים לזרם הדתי השפיעה עלייך?
"היו לנו במהלך הלימודים כל מיני קונפליקטים. לפני כשנה וחצי, כשהייתה הסלמה ביטחונית אצלנו באזור, הגעתי ללימודים ונפגשתי עם אותם מוזיקאים שיש להם השקפות עולם רחוקות מהשקפות העולם שלי. הייתי טעונה רגשית ונוצר שיח שלא היה קורה לדעתי בשום מקום אחר. הרגשתי שבבית הספר הזה יש את היופי לדבר ולהקשיב אחד לשני, וכי יש כאן הרבה שיח.
על הלימודים עם מורים חילונים: "הם גרמו לי לחשוב על דברים אחרים, וגם אם אנחנו שונים בדעותינו לחלוטין, זה לא יגרום לנו לשנוא אלא להיפך, זה מייצר שיחה"
"הם גרמו לי לחשוב על דברים אחרים, וגם אם אנחנו שונים בדעותינו לחלוטין, זה לא יגרום לנו לשנוא אלא להיפך, זה מייצר שיחה. למדתי והתפתחתי מבחינה מוזיקלית מאותם מוזיקאים שלא בדיוק משתייכים לזרם שלי. המוזיקה מחברת בין כולם".
הקיטוב בחברה הישראלית והפילוג בין חילונים לדתיים, שבא לידי ביטוי ביתר שאת בתקופה זו, משפיעים עלייך?
"אני לא מרגישה את זה בכלל. כיום אני מורה מחליפה בבתי ספר יסודיים בבאר־שבע ומלמדת גם תלמידים חילונים וגם תלמידים דתיים. כולנו באותה סירה וכולנו נלחמים בקורונה. יש לי גם חברות חילוניות וגם חברות דתיות".
חוזרים לסוגיית שירת נשים. "אני מופיעה מול גברים", היא מעידה על עצמה, "עושה את המוזיקה שלי ושומרת על הצניעות שלי. אני מאוד מעריכה נשים שמתמודדות עם הקושי הזה. אני לא מחשיבה את עצמי גיבורה גדולה. אני מאוד מאמינה שמה שצריך לקרות - קורה. אם לא הייתי צריכה להגיע להיכן שאני היום, זה לא היה קורה. אני מרגישה את הברכה של הקדוש ברוך הוא בדברים שאני עושה".
אין בכך משום ויתור על ערכים שחונכת עליהם?
"אני נצמדת למסורת שלי מהבית. מעולם לא הרגשתי שזה אסור. ביומיום אני הולכת עם מכנסיים, אבל כשאני מופיעה, אז עם חצאית או שמלה. אני לא בקטע של התרסה. זה מרגיש לי יותר בנוח ופחות שופטים אותי. אני מאמינה שלתורה יש 70 פנים. אני מוצאת את הדרך שלי. אתה מתחנך על ערכים מסוימים עד גיל 18, אחר כך אתה בוחר מה לקחת מזה לחיים שלך".
החיים נעצרו
עולם התרבות מושבת כבר כמעט 11 חודשים בגלל משבר הקורונה, וגם זכריה חשה את המשבר על בשרה. "הקורונה הגיעה לחיינו וככה הכל כמעט נעצר לחלוטין", היא מציינת. "זה מאוד מאוד קשה. כל הפעילות שלי נעצרה עם תחילת הקורונה. התבטלו לי יותר מ־15 אירועים סגורים מראש ביומן, בוטלו הופעות, הופסקו הלימודים, הופסקה פעילות 'צעירי באר־שבע'.
"ככה, נעצרו לי החיים. לקח לי זמן להבין את המציאות ולעמוד על הרגליים מחדש. אני כבר מחכה לרגע שבו אוכל לשוב ולהופיע ושנחזור להתקהל. אני אדם שרגיל לנשום קהל מבוקר עד ערב. אני מתגעגעת למציאות שלפני הקורונה. לטעמי, עולם התרבות חייב לחזור בהקדם לפעילות. מוזיקה ותיאטרון יותר חשובים בעיניי מהקניונים. זו בעצם הנשמה היתרה של כולנו".
יש לך מודל לחיקוי?
"מבחינה מוזיקלית אני מאוד אוהבת את אמיר דדון וחנן בן־ארי. אני ממש מעריכה את הדרך שבה הם עשו את המוזיקה שלהם. הם אנשים עם לב והם הולכים עם הלב שלהם. בזכות עבודה קשה הם הגיעו לאן שהגיעו. אני מעריכה אנשים שמאמינים בעבודה קשה ונאמנים לעצמם. זה מה שמוביל אותי".
מה תרצי לעשות כשתהיי גדולה?
"האמת היא שאני הכי הכי רוצה משפחה ענקית לפני כל קריירה. בתקופת הקורונה הבנתי שבתכל'ס הכי חשוב זה להקים משפחה משלי. אני עובדת על כך. כל דבר בעיתו ובזמנו. באשר לצד המוזיקלי, אשמח ליצור מוזיקה שתיגע בכמה שיותר אנשים בארץ ובעולם. כן, יש לי כוונה לפתח קריירה מוזיקלית".
לעידכונים: חדשות באר שבע
