בימים אלה ייצאו 11 בוגרות ובוגרי פנימיית "העוגן" בבאר־שבע אל העולם הגדול, לאחר שנים של שהות בחממה שהצילה אותם מעולם נורא שממנו הם נמלטו בעור שיניהם. חלקם ייצאו לשירות צבאי, חלקם למסגרות לימוד שונות.
אורטל לב ארי סיטון, מנהלת את פנימיית "העוגן" של עמותת "יחדיו" מזה שנה, לאחר שקודם לכן היא עבדה כסגנית מנהלת הפנימייה במשך כארבע שנים.
אל העבודה המאתגרת שלה כמנהלת הפנימייה, בה היא וצוות העובדים במקום מטפל בכ־60 נערות ונערים, בגילאי 12-18, שהגיעו לפנימייה הבאר־שבעית מהקצה התחתון של הסקאלה החברתית, נוספה בשביעי באוקטובר דרמה מזעזעת של 12 שעות אימה, אש ותימרות עשן, אשר הסתיימה בדרך נס ביציאה מבוהלת בשיירה מאובטחת ממקום מגוריה במושב נתיב העשרה שבצפון הנגב, וכל זאת קורה, שבוע בלבד לאחר שהתמנתה לתפקידה החדש.
צוות הפנימייה: "גיבורי על"
סביבת העבודה של אורטל לב ארי סיטון (40) בפנימיית "העוגן" הוא ניגוד מוחלט לשבת השחורה ההיא. פארק טבול בירק, שקט וציפורים מצייצות בלב שכונה ד' בבירת הנגב, חדרים שבהם חיים בנות ובני נוער שהגיעו לכאן ממשפחות מצוקה במצב הסוציו־אקונומי הגרוע ביותר שניתן להעלות על הדעת, והם מוקפים בצוות עובדים מסור ומפנק, שאורטל מגדירה אותם כ"גיבורי על המתמסרים ודואגים לשלום ולטובת הנערות והנערים במשך כל שעות היממה, לא פעם על חשבון החיים האישיים".
"אני מרגישה שותפות גורל עם הנערות והנערים שנמצאים כאן", מציינת לב ארי סיטון, "יש לא מעט קווים משיקים ביני לבין חניכי הפנימייה".
תסבירי?
"החוויה הזו שהקרקע נשמטת לך מתחת לרגליים היא זהה גם לנו וגם לחניכי הפנימייה. גם אצלי וגם אצלם יש תחושה של אובדן שליטה ואובדן אמון. התחושה הזו מלווה אותי כל הזמן. התחושה שהיתה לי ולצוות שלנו, לפיה הפנימייה היא המקום הכי בטוח שיש עבור החניכים, נסדקה אחרי השביעי באוקטובר נוכח המציאות המלחמתית. בדיוק אותה תחושה שיש לי לגבי המושב בו התגוררתי עם בת זוגי ועם שני ילדינו המשותפים".
הבחירה בעוטף: "היה גן עדן"
אורטל, אשר התגוררה עד השביעי באוקטובר בנתיב העשרה במשך כשש שנים עם בת זוגה, רותם, עובדת סוציאלית בהכשרתה העובדת במרכז חירום של עמותת "יחדיו", איתה היא מנהלת זוגיות בת כשבע שנים, חובקות יחד ילדה בת ארבע וילד בן שנה ותשעה חודשים.
"לפני חמש וחצי שנים", היא מספרת, "החלטנו רותם ואני לעקור מהעיר הגדולה, גבעתיים, ולעבור למושב נתיב העשרה, כדי למצוא שם שקט, אווירה של קהילה וחינוך פתוח ובטוח, כשהילדים חיים מחוץ לבית על מדשאות ומתקני משחקים. היה ברור שיהיו לנו ילדים וחשבנו על מרחב כפרי לכולנו. חיפשנו מספר מקומות בעוטף עזה, ובסוף הלכנו על נתיב העשרה".
זה לא היה הימור מסוכן ללכת דווקא על יישוב ששוכן בצמידות לגדר המערכת עם רצועת עזה?
"למרות העובדה הזו של סמיכות לגדר המערכת והמצב הביטחוני וההסלמות, הרגשנו שם כמו בבית והתאהבנו במקום ממבט ראשון. חיכינו כמה חודשים עד שבית חלומותינו יהיה מוכן ועברנו להתגורר במושב. האמת, עד השביעי באוקטובר היה שם גן עדן".
בשביעי באוקטובר, כך מתברר, הפך אותו גן עדן עבור אורטל ורותם ולשני ילדיהם הפעוטים לגיהנום, שלדבריה של אורטל, מלווה אותה עד היום.
את אותה שבת שחורה היא זוכרת כאילו חוותה אותה רק אתמול. "את חג שמחת תורה", היא משחזרת בהתרגשות, "עשינו עם הילדים בבית. אזעקת צבע אדום העירה אותנו ורצנו מיד לממ"ד. למרבה המזל, הכנו מבעוד מועד מיטה לאורחים, והממ"ד שימש ביום יום כחדר משחקים של הילדים. בהתחלה חשבנו לעצמנו שיעברו כמה דקות ונוכל לצאת מהבית כדי להתארגן לקראת היריד החקלאי שתוכנן להתקיים באותה שבת בחצר של המושב, אבל הפעם רצף האזעקות התכופות גרם לנו להבין שמדובר בסיפור שונה. קיבלנו מסרונים בקבוצה של המושב להסתגר בבתים, לנעול דלתות ולא לצאת מחשש למחבלים במושב. כל בעלי הנשקים התבקשו לטעון את כלי הנשק ולהיות דרוכים ומוכנים לקרב".
מה עובר עליכן באותן שעות?
"השעות האלה הפכו עבורנו ועבור הילדים לסיוט אחד גדול. הבן הקטן לא הפסיק לבכות. מסביב לבית נשמעו הדי פיצוצים. הבית של השכן עלה באש. בשלב כלשהו היה צורך דחוף להביא לתינוק שלנו טיטול מאחד מחדרי הבית ולמרות שכל יציאה מהחדר היתה בגדר של סכנת נפשות, כי המושב שרץ מחבלים, לא היתה לי ברירה. יצאתי מהממ"ד, זחלתי על רצפת הבית תוך סיכון עצמי מטורף, מצאתי טיטולים וחזרתי בזחילה לממ"ד, שהיה פתוח לכמה דקות ארוכות שנדמו לנו כנצח".
המחבלים עברו מבית לבית, ניסו להיכנס לבתים, זרקו רימונים וירו בכל מי שראו. הורים נאלצו להיאבק בדלתות הממ"ד ולהגן בגופם על ילדיהם, לוחמי כיתת הכוננות נלחמו בגבורה ושילמו בגופם ובנפשם. עשרים חברים וחברות מהמושב נרצחו באותה שבת שחורה. בכל אותן שעות ישבו אורטל ורותם ושני ילדיהם בממ"ד, כאשר התינוק בן השנה לא מפסיק לבכות ולדפוק על דלת הממ"ד.
"רק בתנו הקטנה בת הארבע", נזכרת אורטל, "הצליחה להרגיע את אחיה הפעוט. היא הסבירה לו שבחוץ יש חיות מסוכנות שיכולות לטרוף אותנו, וזה מה שהרגיע אותו".
רק לפנות ערב, לאחר כ־12 שעות בממ"ד, הן הורשו לצאת מהבית כאשר הן מצטרפות לשיירה מאובטחת שהוציאה אותן מהמושב. "הנחנו את הילדים על הברכיים", נזכרת אורטל, "ונסענו במכונית שלנו במהירות. כיוון שכבר ירד חושך, נחסכו מהילדים המראות הנוראיים של הגופות הרבות שהיו מוטלות בשטח המושב ובדרכים בהן נסענו".
רקע קשה: "פגיעות יתר"
מאז אותה שבת הספיקו אורטל ורותם להתפנות למלון בקריית יערים, וכיום הן מתגוררות ביחידת דיור בגן יבנה. רותם יצאה לחופשה ללא תשלום והיא מתמסרת, בהחלטה משותפת של שתיהן, לטיפול בילדים, ואורטל, שבתחילה תיפעלה את הפנימייה מרחוק באמצעות הטלפון וה'זום', כבר שבה לעבודת בפנימייה בבאר־שבע.
"למעשה", היא מציינת, "הפנימייה שלנו היתה היחידה בדרום שפעלה גם בשביעי באוקטובר וגם לאורך כל ימי המלחמה, וזאת מאחר ולחניכי הפנימייה אין חלופה אחרת היכן לשהות, לא בימי שגרה וגם לא בימי חירום".
מן הסתם, לא קל לחשוף את סיפוריהם של חניכי הפנימייה. במגבלות הקיימות, יודעת לב ארי סיטון לספר על שתי אחיות בנות 15 ו־13שהוצאו מהבית בגיל צעיר. האמא היא מתמודדת נפש והאבא ניתק קשר עם ילדיו ואינו מעורב בגידולם.
"פגשנו", מספרת לב ארי סיטון, "שתי נערות שחוו המון מהמורות בחייהן וחוסר אמון כלפי כל העולם. הן נותרו לבדן בעולם. הן הגיעו אלינו לפני כשנה עם המון חשדנות מצידן ועם קושי ליצור קשר עם הסובב אותן. אחת הבנות היתה מופנמת ואחותה היתה סוערת והוציאה עלינו את כל התסכול והאכזבה שלה מהחיים. כשאין לך לאן לצאת לחופשה, אז אנחנו דואגים להם, אבל ברור שזה לא תחליף למשפחה ואותן בנות הרגישו מאוד בודדות. אמנם טוב להן בפנימייה, אבל זה לא כמו לגדול במשפחה כשההורים מטפלים בך. אותן בנות הרגישו כ'חסרות ערך' וכמי שהן פגיעות יותר בקלות. היום כבר מצבן השתפר. הן מרגישות יותר שייכות, הן יותר פעילות, יש ביניהן שותפות גורל. זו מורכבות אינסופית. הן דואגות האחת לשנייה ומבינות זו את זו בצורה הכי טובה. אנחנו עוזרים להן לגלות זהותן ואת המרחב שלהן".
קראו גם:
בפנימייה מתחנך גם נער כבן 17, שזו לו השנה הרביעית במקום. אביו נפטר כשהיה ילד, ומאז הדרדר מצב המשפחה. האם, כך מתברר, אמנם אוהבת את ילדיה, אך לא הצליחה לשמור עליהם ולגדל אותם.
אותו נער ואחיו הוגדרו כנערים בסיכון, ובשנתיים הראשונות לשהותו בפנימייה הוא התקשה להישמע לצוות המטפל וגם לא רכש אמון כלפיהם, עד כדי כך שצוות הפנימייה לא היה בטוח באשר להמשך שהותו של אותו נער בפנימייה.
"אבל אותו נער", מציינת לב ארי סיטון, "הוא לוחם של ממש. הוא נלחם על החיים שלו ועל השהות בפנימייה. הוא ילד חרוץ, רגיש וטוב, סקרן, שלמד מיומנויות חיים בסיסיות, וכיום הוא לומד ועובד כדי להבטיח לעצמו חיים עצמאיים. הוא נלחם כדי להגיע לשירות קרבי בצבא והוא יודע לומר שהבחירה שלו להתמיד בפנימייה הצילה את חייו".
שותפות גורל: "מנותקים מהחיים"
מציאות חייה וחיי משפחתה משיקה למציאות שהיא חווה בפנימייה. "אנחנו עדיין חווים את אירועי השביעי באוקטובר. הילדים שלנו מתמודדים עם חרדות וטראומות בעקבות העובדה שהם נחשפו לאירועים שילד לא צריך לעבור. אנחנו בחוסר ודאות, רחוקים מהבית מבלי בכלל לדעת מתי נחזור הביתה. כמי ששומרת על הילדים שלה כמו 'אמא לביאה', התפקיד שלי, כמו גם של הצוות שלנו, הוא לשמור מכל משמר על הנערות והנערים שנמצאים כאן בפנימייה. אלה בני נוער שהופקרו בילדותם ובנעוריהם ואנחנו צריכים לדאוג להם. מבלי להשוות, גם אני ובת זוגי והילדים שלנו מרגישים שהופקרנו באותה שבת של השביעי באוקטובר וזה נמשך עד היום".
כיצד באמת מתפקדים במציאות שכזו?
"לנו אין פריבילגיה להתפרק ולא לייצר חוסן וביטחון. האחריות שלנו כלפי אותם בני נוער היא לשמור עליהם מהרגע הראשון שהם מגיעים אלינו. אני מרגישה במידה מסוימת שותפות גורל עם הנערות והנערים שנמצאים כאן. אני מרגישה חיבור אליהם, שספק אם זה היה קורה אלמלא השביעי באוקטובר. אני לא בטוחה שהחיבור הזה היה קורה בנסיבות אחרות".
שמונה חודשים אחרי, ולדברי לב ארי סיטון, "התחושה היא נוראית. אנחנו מרגישים מנותקים מהחיים. אנחנו חיים בחוסר ודאות ומחפשים יציבות. הבן הקטן שלנו נולד במבצע "עלות השחר" ואת כל ילדותו הוא עשה בין סבב לחימה אחד לשני. עכשיו הוא כבר שמונה חודשים מחוץ לבית. ממש 'ילד מלחמה'. כך לא צריכים ילדים לגדול. מגיע לנו לחיות בביטחון וביציבות".
רגע לפני יציאתם של חלק מחניכי הפנימייה לעולם הגדול, יש לאורטל תובנות לא פשוטות. "בעוד המדינה דואגת לנו בצורה חלקית, כשאנחנו כבר שמונה חודשים לאחר פרוץ המלחמה", היא אומרת, "כך גם המדינה לא דואגת מספיק לכל אותם אלה שבגרו ויוצאים עכשיו מהפנימייה, שהיתה להם סוג של חממה. באחריות המדינה לתת לכל אותם בני נוער צידה לדרך, כלים כיצד להתמודד עם האתגרים שמחוץ לכותלי הפנימייה. התחושה היא שהמדינה לא עושה מספיק בקטע הזה, לא נותנת מספיק פתרונות לצרכיהם ויש חשש שהם ישובו להיות 'החצר האחורית' של החברה הישראלית ויפלו בין הכיסאות. עבור כל אותם בוגרות ובוגרים שיוצאים היום מהפנימייה העוטפת והמחבקת לעולם הגדול, זה כמו מלחמת הישרדות".
"אני שווה לכל אחת ואחת"
אורטל ורותם מנהלות זוגיות משותפת מזה כשבע שנים. "אנחנו מגיעות מעולמות תוכן דומים", מספרת אורטל, "וכך הכרנו. לפני כשש שנים ערכנו טקס ומסיבת חתונה. ערב מרגש ושמח עם משפחה וחברים. לא משהו רשמי, כי זה לא אפשרי לצערי במדינה שלנו".
נתקלתן בהערות פוגעניות או דחייה על רקע נטייתכן המינית?
"לשמחתי, לא יצא לי לחוות דחייה או להטופוביה בחיי האישיים, אבל הייתי עדה למקרים רבים, כשעבדתי בקורת גג לצעירים וצעירות מקהילת הלהט"ב. הגיעו צעירים שחוו הדרה ואף שחייהם היו בסכנה לא פעם רק בשל נטייתם המינית".
כיצד מתבצעת חלוקת המטלות בבית?
"רותם היא אם ילדיי ואהבת חיי, ואף אחד לא יוכל לערער על כך. לצערי, במדינה שלנו יש מי שיכולים לחבל בזכויות ולא לקבל זאת. למשל, היינו צריכות לעבור מסע בירוקרטי ולא הוגן כדי להוכיח את משפחתנו ולקבל הכרה חוקית בהיותנו שתי האימהות של ילדינו, בעוד שזוגות הטרוגניים לא עוברים את זה. בבחירה שלנו בחודשים האחרונים, מתוך הבנה כי שתינו עובדות בעבודות טוטאליות וחיוניות, ומתוך ההדדיות, רותם בחרה להיות הגב עבורי ועבור המשפחה. מקצועית ואישית למשפחה שלנו, זה הדבר הטוב ביותר, ואין רגע שאני לא מעריכה ומוקירה על כך שהצליחה לעזור לי לשחרר במידה את הדאגה הגדולה לשלום ילדינו ולהתפנות יותר להוביל את הפנימייה".
כשבימים אלה מציינים את חודש הגאווה, יש לאורטל לא מעט תובנות. "אני אישה ואזרחית תורמת למדינה", היא מעידה על עצמה, "מנהלת פנימייה ופעילה בעשייה חברתית וטיפולית במשך שנים רבות. אני גם חברה פעילה בפורום המילואימיות, שפועל לשילוב נשים בשירות מילואים משמעותי מתוך הבנה כי זה אחד מהיסודות לחברה שיוויונית. גם בימים אלה אני משרתת במילואים בצו 8, בצורה מתונה, בשילוב העבודה והחיים האישיים. אני סבורה ומאמינה שאני שווה לכל אחד ואחת, עומדת בחובות ותורמת למדינה. המחשבה שיש מי שעלולים לפגוע בחופש שלי לחיות את חיי כפי שאבחר היא בלתי נתפסת ולא סבירה בעיניי. לצערי ולצערנו, זה עדיין קיים בחברה ובמדינה".
