חייו של בר ג'ורנו (29) השתנו לפני כשמונה שנים, בחודש יוני 2014, כשהשתתף במהלך שירותו הצבאי במבצע "שובו בנים" לאיתור שלושת הנערים שנחטפו ונרצחו בגוש עציון.
"שם התחיל המשבר", מספר השבוע ג'ורנו, כיום שותף וסמנכ"ל השיווק של מועדון "הברקה" בבאר־שבע. "פתאום מצאתי את עצמי הופך אבנים וסלעים כדי למצוא נערים, ילדים, כשכל המדינה הייתה איתנו. הייתה מין תחושה כזאת שאתה עושה שליחות, וזה לא היה פשוט".
חודש לאחר מכן ג'ורנו השתתף גם במבצע "צוק איתן" ונאלץ לזהות במרכז הרפואי "סורוקה" את גופותיהם של פקודיו שנהרגו בקרב. "אני היחידי שהצלחתי לזהות את הגופה של החבר שלי שנהרג, אף אחד לא הצליח", הוא משחזר. "זו טראומה שלא עוברת, זה משהו שאתה חי איתו. היום אני לא יכול להיכנס לבית החולים, אני לא יכול להריח ריח של בתי חולים".
לא לבד
ג'ורנו, נשוי טרי לימית, בן למשפחה עם שישה אחים ואחיות, נולד, גדל ולמד בבאר־שבע. תחילה למד בבית הספר היסודי "אלון" בשכונה י"א, לאחר מכן עבר לבית הספר היסודי "גבים", ומשם המשיך לתיכון מקיף ו'.
בשנת 2011 התגייס ליחידת מגלן, אחת היחידות המובחרות בצה"ל. במהלך שירותו השתתף בעשרות פעילויות מבצעיות שהשתיקה יפה להן, ונטל חלק בשלושת המבצעים שהיו בעת שירותו: "עמוד ענן", "שובו אחים" ו"צוק איתן". ואולם, ג'ורנו לא שיער לעצמו שייצא מהשירות הצבאי עם צלקות נפשיות שמלוות אותו עד היום.
איך זה להיות הלום קרב? מה אתה מרגיש?
"זו שאלה מאוד מורכבת. זה אחד שלא ישן בלילה, אחד שלא אוכל כמו שצריך, מדבר מתוך שינה, חונק את בת הזוג שלו באמצע הלילה כי הוא נכנס לסיוט ולאטרף. הלום קרב הוא אחד שלא מצליח לתפקד. הגוף עבר טראומה מסוימת, הגוף עבר שוק מסוים".
תקופה ארוכה הדחיק ג'ורנו את היותו פוסט טראומתי, ואף הסתיר את מצבו מהוריו. "לא קיבלתי בהתחלה שאני הלום קרב, ועד היום כששואלים אותי 'הכל בסדר?', אני משיב הכל בסדר. זה סוג של מגננה שיצרתי לעצמי, כי ברגע שאתה נכנס לזה, אתה לא יודע איך להמשיך את היום שלך", הוא מציין.
השינוי התרחש כשהתחבר לעמותת "בשביל המחר" בראשות יו"ר הוועד המנהל, ענת סמסון־יופה, עמותה המסייעת ללוחמים משוחררים בהתמודדות עם חוויות לחימה באמצעות פעילות קבוצתית.
"הכרתי אישה מדהימה, ענת סמסון, ומשם בעצם מתחיל הסיפור שלי איך אני מתמודד ואיך אני חי עם זה", הוא מספר. "העמותה מוציאה מסעות להלומי קרב. כשהייתי בתהליך של שאלות, מה קורה לי, אתה לא אוכל, אתה לא ישן, אתה מזיע עם חרדות, אתה לא רוצה לעבוד, אין לך חשק לכלום, חיברו אותי לענת".
בשנת 2016 יצא ג'ורנו למסע הראשון שלו דרך העמותה כשנסע לרומניה עם קבוצה של הלומי קרב. בזכות הנסיעה לרומניה הבין שהוא לא לבד ושיש עוד אנשים שעוברים את אותו תהליך שהוא עובר. "יצאתי עם קבוצה מדהימה של הלומי קרב", הוא נזכר. "היו איתי חבר'ה מגולני, היו חבר'ה שהיו בלבנון ובמבצע 'עופרת יצוקה', ופתאום אתה מגלה זווית אחרת. יש שריונר שיש לו בעיה עם ריח שרוף, וכל אחד עם הבעיה שלו, אבל בסוף כולם ביחד, כולם מתרכזים למשהו אחד, למשהו שאיבדת, למשהו שאתה רוצה להחזיר. במסע הזה הבנתי איפה אני נמצא, שאני הלום קרב".
נופלים בין הכיסאות
נוסף על ההשלכות הנפשיות כבדות המשקל של הטראומה הנפשית שהלומי קרב מתמודדים איתן, הם לא פעם נאלצים להילחם גם במערכת בירוקרטית אטומה שמציבה בפניהם לא מעט מכשולים, ולא תמיד משכילה להבין את הצרכים שלהם.
גם מניסיונו של ג'ורנו, ההתמודדות הבירוקרטית לא פחות קשה מההתמודדות הנפשית, לא כי אין רצון לעזור אלא כיוון שדברים נופלים בין הכיסאות. "אין מקום שיודע להכיל את הדבר הזה שנקרא הלום קרב", הוא אומר בנחרצות, "עם כל הרצון של אנשים, אין שום גוף שנותן מענה נכון להלומי קרב".
אתה סבור שאין מספיק מודעות לנושא של הלם קרב?
"אני חושב שבעבר כמעט ולא הייתה מודעות לנושא הזה. זה התחיל לחלחל עם הבחור שזעק בפייסבוק לפני כמה שנים את זעקת הלומי הקרב, וזה התפוצץ בנושא של איציק סעידיאן, עד שבא אדם והצית את עצמו שיתייחסו אליו. זה עצוב וזה היה נוראי. שמעתי על המקרה של איציק. הוא היה בעמותה 'בשביל המחר'. זה סיפור נורא עצוב וזאת תוצאה של חוסר טיפול, חוסר מענה, אפס סובלנות, אפס רגישות לסיטואציות. מסתכלים עליך במספרים של אחוזי נכות ולא כאל אדם עם רגש שחווה משהו ועבר חוויה מטלטלת בחייו. יכול להיות שאם הייתי מקבל את הטיפול הנכון בגיל 23, אם היו מזהים שיש לי פוסט טראומה ושחוויתי אירוע ואני צריך להיות במעקב, לא הייתי עובר היום את מה שעברתי".
בית חם
משרדו של ג'ורנו נמצא במועדון 'הברקה' אותו הוא מנהל, ברחוב שלושת בני עין חרוד בעיר העתיקה בבאר־שבע, ובו הוא שותף עם הבעלים אוהד שנהר. המועדון הוותיק פעיל מזה 27 שנים ונחשב לאחד ממוקדי הבילוי הפופולריים בעיר המושך אליו אלפי מבלים ומבלות.
נוסף על עבודתו במועדון, ג'ורנו הוא פעיל חברתי. חוץ מפעילותו למען הלומי קרב, הוא מסייע בגיוס תרומות לעמותות כדי שימשיכו לקדם את האג'נדות שלהן.
לא מזמן ארגן במועדון הברקה מופע התרמה של להקת "פול טראנק" שכל הכנסותיו נתרמו לעמותת "בשביל המחר" שהתרומות שהיא מקבלת הצטמצמו בשל משבר הקורונה.
כמו כן, ג'ורנו, שהיה בעבר מאמן כדורגל במחלקת הנוער של הפועל באר־שבע ומדריך נוער, רואה חשיבות רבה בקידום בני נוער, ובחודש מאי השנה ארגן פסטיבל שכל הכנסותיו נתרמו לילדים בסיכון.
אבל המיזם החברתי שקרוב ביותר לליבו ועליו הוא שוקד בימים אלה הוא הקמת בית להלומי קרב בבאר־שבע. "זה מקום שיהיה כתובת להלומי קרב, בית שיודע לקבל, להכיל, להדריך, בית שיוציא את הלומי הקרב לדרך חדשה", הוא מסביר. "כואב לי שאני יודע שאנשים עוברים את מה שחוויתי ואין להם מענה. אני רוצה שתהיה להם מסגרת".
מטרתו של ג'ורנו היא לשנות את הגישה של המערכת כלפי הלומי קרב כדי שיפסיקו לראות בהם רק עוד נתון סטטיסטי במקום בני אדם שמתמודדים עם משבר.
"אם אני צריך לעמוד מול ועדה ולספר ולהוכיח מה שעברתי, אני חושב שזה הדבר הכי משפיל. להתחיל לספר דברים הכי אינטימיים, הרגשתי עם זה רע מאוד, ואני חושב שצריך לשנות את הגישה הזאת", הוא אומר.
אולי המערכת חושדת שאנשים מנסים לסחוט לכאורה כספים והטבות?
"אני יושב במשרד די מפואר ואני שותף במועדון שמכניס לא מעט כסף, ואני יכול לומר לך שרוב מוחלט מהאנשים שפגשתי, ופגשתי המון עם פוסט טראומה, לא עושים את זה בגלל הכסף. רובם אנשים מסודרים שיש להם עבודה מסודרת. אני חושב שזה בא ממקום של כאב. הם מבקשים עזרה, שיבינו אותם".
"זכיתי והרווחתי"
לשאלה, איזה מסר הוא היה רוצה להעביר, ג'ורנו משיב, "אנשים פוגשים אותי ומשתפים אותי בתהליך שהם עוברים, ואני שואל אותם למה הם לא הולכים ומגישים תביעה. התשובה שלהם היא 'עזוב אותך, אף אחד לא יבין אותי', ואני מבין על מה הם מדברים. אנחנו מבינים והם שם בממסד לא מבינים, ויש בעיה קשה בגופים הממשלתיים שמקשים עליך, ואת זה חייבים לשנות".
אחרי כל מה שעברת, אתה ממליץ לבני נוער להתגייס לצה"ל?
"חד משמעית כן. הצבא לקח אותי גם למקום טוב ויש הרבה דברים שלקחתי מהצבא שזה סדר, ארגון, משמעת, אחריות, קבלת האחר, ועוד. עם זאת, אני חושב שצריך גורם בתוך הצבא שילווה את החיילים ויעשה איתם דרך. לא יכול להיות שקב"ן (קצין בריאות נפש) בן 21 יחליט כשאין לו שום ניסיון. צריך אדם מנוסה שיודע להוציא ממצבי לחץ, שיודע לתת את אותו שקט נפשי לחייל. פה שורש הבעיה, מכאן זה מתחיל".
ג'ורנו הוא אדם אופטימי מטבעו והוא לא יכול לסיים את הראיון בלי להודות לאנשים הקרובים אליו שסייעו וממשיכים לסייע לו. הראשונה היא אשתו ימית, שבתחילת הקשר איתה הוא התקשה לשתף אותה בסיפורו. "היא לא ויתרה עליי. מפה התאהבתי בה סופית והבנתי שזאת האישה של החיים שלי".
על בעל מועדון הברקה, אוהד שנהר, ושותפו, אומר ג'ורנו, "אני מודה שיש אדם כמו אוהד שנהר שיודע להתחשב במצב, הוא יודע שביום הזיכרון ובימים של אזכרות של החברים שלי שנהרגו אין עם מי לדבר. הוא יודע שאני יכול להתעורר בבוקר כשאני במצב שלא יכול להגיע לעבודה. אוהד ואשתו מכילים בצורה מדהימה. זה לא מובן מאליו ואני יכול לומר שזכיתי והרווחתי".
