עיריית באר־שבע אוהבת להציג את עצמה כמטרופולין של הנגב, עיר שמתפתחת וצומחת בקצב מסחרר, אבל מאחורי שלטי החוצות והפרויקטים הנוצצים מסתתרות בעיות כואבות שלא מקבלות מענה אמיתי כבר תקופה ארוכה. מהצורך הדחוף בשיקום בית החולים "סורוקה", דרך תחושת העוול שנגרמת לתושבים בשל היעדר הטבות המס לתושבים, ועד חוסר הביטחון שמלווה את חיי היום־יום. לעיר שמבקשת להנהיג את הדרום, הגיע הזמן להתמודד עם השאלות הקשות שלא יורדות מסדר היום.
סורוקה לאן?
ראש עיריית באר־שבע, רוביק דנילוביץ', מרבה להתייחס לנושא שיקום בית החולים שנפגע במלחמה עם איראן, אבל עם כל הכבוד לריצות של דנילוביץ' מאולפן לאולפן, שום דבר לא זז בבית החולים עצמו. רופאים ב"סורוקה" מדווחים על תנאי עבודה לא הולמים, ובעיקר מצביעים על הפגיעה הגדולה מכולם - ירידה משמעותית ביכולת לבצע ניתוחים.
המספרים היבשים מדברים בעד עצמם: ירידה של 40% במיטות האשפוז וביכולת לבצע ניתוחים. חלק מהמחלקות הפנימיות החלו לפעול בקומות תת־קרקעיות. מטופלים שבעבר היו נשארים במחלקות לטובת השגחה, משוחררים לבתיהם מוקדם מהצפוי. הנזק הכספי המוערך לשיקום הנזקים עומד על למעלה ממיליארד שקל.
בהתחשב בעובדה שההבטחות של הפוליטיקאים ממשרד האוצר והבריאות שביקרו במתחם ואף נפגשו עם דנילוביץ' לא באמת יתממשו בעתיד הקרוב, אולי הגיע הזמן של הארגונים החברתיים החזקים באזור ושל המשפיענים ברשתות החברתיות לעשות את הצעד שהעירייה לא הצליחה, ולהוביל מחאה אזרחית של תושבי באר־שבע, כזו שתעלה לירושלים ותרעיד את הממשלה כדי לגרום להם להבין שתושבי הנגב הם לא קול שבוי של אף מפלגה, ושהבריאות שלהם היא לא משהו שאפשר לזלזל בו.
אולי יעניין אתכם:
לא בטוחים
תחושת הביטחון של תושבי באר־שבע הייתה ונשארה נמוכה גם לאחר שהעירייה התעקשה לגבות היטל שמירה בתשלום הארנונה של תושביה. בעירייה טענו שתוספת התשלום נועדה להגביר את שירותי הביטחון שניתנים לתושבים, באמצעות הגדלת ניידות לשיטור עירוני, הקמת מוקדי ביטחון, ועוד.
אלא שבשטח לא ניכר שהמצב השתנה. על פי דו"ח שפורסם לבקשת התנועה לחופש המידע ונותח על ידי אתר "מדלן", באר־שבע היא המובילה בין הערים הגדולות בארץ בכל מה שקשור לשיעור הפשיעה האלימה (מספר הקורבנות ביחס לגודל האוכלוסייה). אז בינתיים התושבים משלמים יותר, אבל הסטטיסטיקה בשטח לא מתיישרת. אולי הגיע הזמן של העירייה ושל המשטרה לחשוב מחוץ לקופסה?
בריחת הצעירים
בכל מה שקשור למאבק של עיריית באר־שבע להחזרת הטבות המס לתושבי העיר, התחושה היא שהתעוררו שם מאוחר מדי, ובימים בהם המדינה נמצאת במלחמה, סביר להניח שאף אחד במשרד האוצר לא יעצור ויבקש לבחון את הנושא מחדש.
מדובר בדפוס חוזר לסיפור של "סורוקה": פוליטיקאים שמבטיחים לראש העירייה שהם יפעלו לקדם את הנושא, אבל שום דבר לא קורה בפועל. התוצאות מדברות בעד עצמן: ההגירה השלילית מבאר־שבע נמשכת, אולם התושבים לא ממהרים לעזוב את מחוז הדרום. מבחינתם, כמעט כל יישוב בנגב מבטיח הטבות מס לתושביו מלבד בירת הנגב. אופקים, נתיבות, ערד ודימונה, כולן מציעות הטבות מס בשיעורים גבוהים שעשויים להגיע לעשרות אלפי שקלים בשנה. באר־שבע אולי מתפתחת בכל מה שקשור להגעה של חברות גדולות לפעול בעיר ולפרויקטים ששווים יחסי ציבור טובים, אבל הולכת לאחור בכל מה שקשור להקניית חיי נוחות טובים יותר לתושביה, במיוחד בתקופה בה יוקר המחיה שובר שיאים.
