"התנדבות זה עניין של חינוך וערכים", אומר ד"ר יוסי אביטל, רופא שיניים מבאר־שבע, שלמרות הלו"ז הצפוף שלו, חש מחויבות להקדיש מזמנו ולתרום לחברה מתוך תפיסה של ערבות הדדית ונתינה לזולת. ד"ר אביטל בחר בהתנדבות כדרך חיים.
"מאז שהיינו קטנים, אמא שלי ז"ל דאגה תמיד להגיד לנו כמה חשוב ללמוד, ויחד עם זאת חשוב מאוד לתת. היא ניסתה לחבר אותנו באופן עקרוני למעגלים היותר טובים ויותר חזקים של העיר באר־שבע בזמנו", מספר אביטל.
אסון כואב
ד"ר אביטל תורם את חלקו לחברה בהתנדבות במספר גופים ועמותות. בין היתר הוא מתנדב ביחידה לזיהוי קורבנות אסון שכוללת 32 רופאי שיניים, רובם רופאים מומחים.
קראו גם>>>>
הוא מספר על זיהוי קורבנות האסון בכרמל בשנת 2010 שבו נספו 44 אנשים. "כאב לי מאוד כי אתה מתעסק בגופות של אנשים, ואתה יודע שמספר שעות לפני הם היו חיים, אבל אתה חייב לנתק את הרגש האישי".
הוא חוזר לאותו יום קשה. "היינו באבו כביר (המכון לרפואה משפטית), וזיהינו קרוב ל־50 אחוז מהגופות על פי השיניים. אתה חייב להיות מאוד 'קר' ומאוד שקול כדי לעמוד במראות ובריחות שהיו שם, ואני לא חושב שכל בנאדם מתאים לעשות את זה. היו כמה רופאים שהתגייסו ליחידה וראו שזה לא מתאים להם ופשוט עזבו".
היה קשה לעמוד מול המראות האלה?
"זה לא פשוט, זו לא חוויה נעימה, אבל אם אתה לומד להתגבר על זה, אז בעצם אתה יכול להגיד לעצמך שאתה יכול להמשיך ולהתנדב ביחידה הזו. זו בעצם היתה טבילת האש הראשונה שלי. אני יכול לספר שמי שגייסה אותי ליחידה, ד"ר אורנה רוזנבלט, דאגה להתקשר אליי כל יום כדי לבדוק איך אני מרגיש, כי היא היתה מאוד ותיקה בעסק והיא ידעה שזו הפעם הראשונה שלי, וההיבט הפסיכולוגי פה הוא מאוד חשוב.
"השיחות שהיא ניהלה איתי, זה בעצם להבין שאני בסדר, שעברתי את הדרך כמו שצריך, שהריחות כבר נמחקו לי מהזיכרון. אני יכול לספר לך שבמשך שבוע התקלחתי פעמיים ביום, ועדיין היה לי בראש את הריחות, זה נשאר".
יוצאות עם חיוך
בנוסף, הוא מטפל פעיל בעמותת "לא עומדות מנגד" למען נשים שיצאו ממעגל הסמים והזנות ומגיעות עם שיניים הרוסות. הוא מטפל בהן ומשקם את השיניים שלהן כדי שיוכלו לצאת החוצה עם מראה טוב יותר.
ד"ר אביטל: "יש רופאים מכל הארץ שמשתתפים בפרויקט הזה, אני אחראי על התחום בבאר־שבע. מגיעה אליי בחורה, אני לא יודע עליה כלום, אני רק יודע שאני רוצה לעזור לה. בדרך כלל הפה שלהן הרוס לגמרי, ואני מוציא אותן עם חיוך מלא שיניים, זה האושר שלי".
ד"ר יוסי אביטל (57), נשוי ואב לארבעה ילדים, הבכור מבין ארבעה אחים, הוא רופא שיניים במקצועו מזה למעלה מ־25 שנים. הוא בעל מרפאה ברחוב המשחררים ומנהל סניף בעיר מזה 15 שנה.
אביטל עלה ממרוקו עם הוריו כשהיה בגיל שש היישר לשכונה ד'. את ילדותו עבר בשכונה הוותיקה שקלטה עולים רבים בשנות ה־60 של המאה הקודמת, רובם יוצאי צפון אפריקה.
הוא למד בבית הספר היסודי "אמירים" ולאחר מכן למד בישיבת בני עקיבא ומשם המשיך לתיכון מקיף א'. את הלימודים האקדמיים החל במכינה טכנולוגית באוניברסיטת בן גוריון בנגב, מה שלא עניין אותו במיוחד, והוא החליט לעזוב את המכינה ונסע ללמוד רפואת שיניים בבוקרשט ברומניה.
לתת ולקבל
ניכר שהחיבור עם אוכלוסיות מוחלשות היה חיבור טבעי עבורו כשנחשף לקשיים של משפחות ממעמד סוציו־אקונומי נמוך.
לאורך כל הראיון נראה שאמו של ד"ר אביטל תופסת מקום מרכזי בחייו, והשפעתה ניכרת בהתנהלותו ובדפוסי החיים שבחר לאמץ. "אמא שלי תמיד אמרה לנו שהאיחול הכי גדול שהיא יכולה לאחל לנו בחיים, זה שאנחנו נהיה תמיד בצד הנותן ולא בצד המקבל.
"זה דבר שנחרט אצל כל האחים. ככל שגדלתי וככל שהתפתחתי, ולמדתי לא מעט, עשיתי תואר ברפואת שיניים ותואר שני במערכות בריאות במינהל עסקים, המשמעות של הנתינה היא דבר שבעיניי היא זכות גדולה. אני יכול לומר שבכל הפרויקטים שציינתי ואני משתתף בהם, יותר קיבלתי ממה שנתתי".
באותה שנה כשפתח את מרפאתו, התרחש אצלו אירוע שזרז ודחף אותו לעשייה ההתנדבותית. בארוחת ערב תמימה, ניגשה אליו קולגה ושאלה אותו אם הוא רוצה להתנדב, ואביטל, כמתנדב מושבע, ענה ישר בחיוב. היא הציעה לו להתנדב ביחידה לזיהוי קורבנות אסון, ותוך זמן קצר אביטל החל קורס בינלאומי לזיהוי קורבנות אסון דרך השיניים.
לדבריו, הקורס נלמד עם קודים של האינטרפול, כדי שהעבודה תהיה זהה בכל העולם. "יש שלוש דרכים לזיהוי גופות, DNA, טביעת אצבעות ושיניים. לפעמים כל מה שנותר הוא השיניים. באסון הכרמל המראות היו קשים, אבל העבודה היתה כה חשובה".
הילדים בעקבות אבא
ידיו של ד"ר אביטל עמוסות בעבודה ובמפעלי התנדבות. הוא גם מנהל את פרויקט "תן חיוך" של מחלקת הרווחה למתן טיפולי שיניים לנזקקים, והרשימה ארוכה.
הוא מנצח על מערך של 12 רופאים ורופאות המטפלים בנזקקים בעיר שידם אינה משגת לטפל לעצמם בפה. אביטל בודק אותם בדיקה ראשונית ומחבר אותם אל רופא מתוך קבוצת הרופאים הלוקחים חלק בפרויקט. הטיפול נעשה ללא עלות.
איך זה מתנהל?
"מגיעות אליי דרך הרווחה נשים צעירות מאוד שהן חד־הוריות, כאלו שהשתמשו בעבר, ואין להן יכולת כלכלית לטפל בשיניים שלהן. גם גברים מגיעים אליי בגיל יותר בוגר שלהם, זה סיפוק גדול, ברוך השם שיש לי את היכולת והכוח לעשות את זה".
מה אומרים בבית על דרך ההתנדבות שבחרת?
"קודם כל הם אומרים 'אבא, כל הכבוד לך', כי הילדים מסתכלים על זה, וזה נותן להם המון, ומעביר להם מסר, שבעצם מבלי לדבר, הם מקבלים ערכים. קודם כל להיות בני אדם, כמו שכתוב 'דרך ארץ קדמה לתורה', אז קודם כל תהיה בנאדם ואחר כך כל העניין המקצועי.
"הבן הבכור אריאל תאום לאחות, עשה שנת שירות אחרי התיכון, במשך עשרה חודשים הוא עבד עם נוער במצוקה בדרום תל־אביב במהלך השירות הצבאי שלו, ואתה רואה שהוא אוהב לתרום, אוהב לעזור ואומר 'אני בא מבית טוב, מסודר, אני אוהב לעזור לאחרים ומאוד מרוצה מזה'. אני חושב אפילו שזה הגנים מהסבתא".
אז התפוח לא נפל רחוק מהעץ?
"ברוך השם, אני מאוד שמח על כך, וגם הילדים האחרים מאמצים את הערכים והחינוך שקיבלו בבית".
מה המסר שאתה רוצה להעביר לציבור?
"המסר שלי הוא לא להיות אדישים ולא להיות פסיביים, ומי שמסוגל לתת, וחושב שיש לו מה לתת, זה חשוב מאוד. משמעות הנתינה זה דבר מאוד גדול, זו זכות מאוד גדולה. ברגע שאתה נחשף לזה ואתה עוזר ומסייע, רק אז אתה בעצם מבין את הגדולה של הפעולה הזאת".
לעדכונים: חדשות באר שבע
