הבשורה הקשה לפיה גופתו של אביו המאמץ, מני גודארד ז"ל, אשר נרצח בשבת השחורה של השביעי באוקטובר במהלך מתקפת הטרור בקיבוץ בארי, נחטפה על ידי מחבלי החמאס לרצועת עזה, החזירה את גוני גודארד במנהרת הזמן ארבעה חודשים לאחור.
גם אמו המאמצת, איילת גודארד ז"ל, נרצחה במהלך אותה מתקפת המחבלים על ביתם שבקיבוץ. הלווייתה התקיימה בבית העלמין בקיבוץ פלמחים שלושה שבועות לאחר שנרצחה. מני ואיילת זיכרונם לברכה הותירו אחריהם ארבעה ילדים: מור, גל, בר וגוני, ושבעה נכדים, כשהנכדה הצעירה ביותר נולדה לפני כחודש ימים.
החיים התהפכו
גוני (22), הוא בנם המאומץ של בני הזוג גודארד. בהיותו בן שלוש וחצי הוא הועבר מבית אומנה בנתיבות לאימוץ אצל משפחת גודארד בקיבוץ בארי והצטרף לשלושת ילדיהם הביולוגיים של מני ואיילת.
"הייתי הכי קטן במשפחה", סיפר השבוע גוני בשיחה נרגשת, כשהוא פותח את סגור ליבו, "השתלבתי במשפחה באופן טבעי. הרגשתי אצל מני ואיילת, כמו גם עם ילדי המשפחה, שהפכו למעשה לאחים שלי, כמו בן משפחה לכל דבר. מני ואיילת היו עבורי לא רק הורים מאמצים, אלא מלאכים של ממש".
באותה שבת שחורה התהפך עליו עולמו של גוני, כאשר במתקפת המחבלים איבד את שני הוריו המאמצים. לא קל לו לחזור ארבעה חודשים לאחור ולשחזר את אשר חווה באותה שבת שחורה. גוני התלבט לא מעט בטרם חשף את תחושותיו ואת התמודדותו עם המציאות הקשה אליה הוא נקלע ונמצא בה עד היום.
גם במרחק הזמן וגם במרחק הפיזי מהבית שבקיבוץ, כשהוא שוהה עם חברי קהילת בארי בבית המלון בים המלח, לשם הם פונו מיד לאחר שחולצו מהתופת שבקיבוץ, בורר גוני כל מילה הנאמרת בשיחה עימו. שיחה קשה ועצובה עד מאוד.
הוא גם נזכר באותה פנייה נרגשת שפרסם באותה שבת שחורה בפייסבוק בנוסח - "אלה הם ההורים שלי. אם מישהו ראה איזה משהו, אפילו הכי קטן להגיד לי בפרטי", כשהוא גם מצרף את תמונותיהם לפנייה המצמררת הזו.
מראה מזעזע
"באותה שבת", מספר גוני, "עם הישמע האזעקות ותחילת מתקפת הטרור, קיבלנו הנחייה להיכנס לממ"ד ולנעול אותו. התעוררתי משיחות הטלפון שבישרו על מתקפת מחבלים בקיבוץ. התחלתי לפחד ומאוד דאגתי להורים שלי. החלטתי להגיע מהחדר שלי בשכונת הצעירים בקיבוץ לבית של ההורים. בהחלטה של רגע עטיתי על הפנים שלי חולצה לבנה כדי שהמחבלים יחשבו שאני אחד מהם ולא יפגעו בי, ורכבתי על אופניי לכיוון הבית של ההורים.
"בדרך נתקלתי במחבל שכיוון אליי את נשקו, ובגלל שהוא ראה שאני רעול פנים, הוא חשב שאני מחבל, הוריד את הרובה ולמזלי הוא לא ירה בי ואיפשר לי להמשיך לרכוב על האופניים. כאשר הגעתי לבית של ההורים, לא האמנתי למראה עיניי. זה היה ממש מראה מזעזע. הרבה גופות מוטלות בשבילים שבשכונת המגורים של הוריי, מכוניות שרופות בצידי הדרך".
בסופו של דבר אתה מגיע לבית ההורים. מה ניגלה לעיניך?
"זה היה נורא. נכנסתי לבית ולא מצאתי את ההורים שלי. בסתר ליבי חשבתי שאולי הם הצליחו להימלט מהבית ולמצוא מקום מחסה, אבל בדיעבד התברר לנו שהם נרצחו באותה מתקפת מחבלים על הבית. מצאתי את הבית הרוס לגמרי. הבית היה אפוף אש ועשן. גם הממ"ד היה הרוס. בכל זאת, נכנסתי פנימה והתחבאתי שם למשך ארבע־חמש שעות, עד אשר שמעתי קולות בעברית כשבסופו של דבר חולצתי על ידי חיילי צה"ל שהגיעו לקיבוץ".
מה עובר עליך באותן שעות?
"כשהתחבאתי בבית של ההורים, אמרתי לעצמי שהסיכוי שהמחבלים יחזרו לבית הוא נמוך לאחר שהם כבר הרסו ושרפו אותו. כל הזמן קיוויתי שההורים שלי שרדו ושאני אפגוש אותם כשהם בחיים. לצערי הרב זה לא קרה. חווינו לא מעט זמן של אי ודאות. בימים הראשונים לא ידענו מה עלה בגורל ההורים, עד אשר בישרו לנו שהם נרצחו במהלך מתקפת המחבלים".
כיצד מתמודדים עם מציאות קשה ומטלטלת כזו?
"זה קשה ביותר. זה כואב כשאתה מאבד את שני ההורים שלך, ועוד בנסיבות קשות כאלה. אני כל הזמן חושב עליהם ומאוד מתגעגע אליהם. אני כל הזמן נזכר בהם. אני מרגיש שבסופו של דבר הם היו רוצים שאמשיך את החיים שלי בד בבד עם הכאב והעצב הנורא שהם לא איתנו. אנחנו משתדלים להמשיך את החיים למרות שזה מאוד קשה. אנחנו מנסים לשרוד".
מה אתה הכי זוכר מההורים?
"אני נזכר בחיבוק שלהם וביחס האוהב שלהם אליי. הם היו הורים מדהימים. הם היו קשובים לכל דבר. הם התגאו בי, והיה לנו קשר מצוין. הם אמרו לי פעם ש'אנחנו לא הבאנו אותך לעולם, אבל אנחנו בחרנו אותך. אתה באת מהלב שלנו'. המשפט הזה מלווה אותי לאורך כל השנים".
בלט ככדורגלן
מני גודארד ז"ל (73), נולד בתל־אביב. אמו היתה ניצולת שואה שעלתה ארצה מפולין ואביו היה המציל המיתולוגי של בת ים. מני היה הרביעי מבין חמשת ילדי המשפחה.
בראשית שנות השישים נהרגה אחותו ימיה בתאונת דרכים. ההתמודדות הקשה עם האבל הובילה את אחותו שמואלה לעבור לקיבוץ בארי. מני הגיע בעקבותיה לקיבוץ כשהיה בן 14. אחריו גם הגיע אחיו הצעיר אלי.
מני ירש מאביו את האהבה לספורט, לים ולאנשים, ובנעוריו הוא בלט ככדורגלן בקבוצת הכדורגל של הפועל בארי. בהגיע מועד גיוסו לצה"ל התגייס מני לסיירת בחיל השיריון ובמלחמת יום הכיפורים הוא לחם בחזית הדרומית במסגרת חטיבה 7. כשהשתחרר בחר מני להתגורר בימית והיה אז, בשנות ה־70, המציל בחוף ימית, שם הוא גם פגש את איילת, מי שתהפוך לימים לאשתו ואם ילדיו.
בהמשך נישאו מני ואיילת, עברו לתל־אביב, חזרו לבארי והביאו שלושה ילדים, ובשנת 2005 אימצו את גוני.
שלל תפקידים מילא מני בקיבוצו. הוא עבד כדפס בבית הדפוס של הקיבוץ, ניהל את הכלבו, היה אקונום, ומעל לכל הוא ניהל במשך שנים את בריכת השחייה של הקיבוץ.
מני ואיילת היו גם אלה שייסדו את ערבי השירה של חבורת "פרלמנט העמק", שהיו מתקיימים בבארי מדי שנה בהשתתפות קהל רב שמילא עד אפס מקום את בית העם של הקיבוץ.
המפגש בחוף הים
איילת גודארד ז"ל (63) היתה אשת חינוך. היא נולדה בכפר גלים ולאחר מותו של אביה, כשהיא היתה בת שלוש, היא עברה עם אמה לקריית ביאליק. בנעוריה היתה פעילה בתנועת הצופים, ואת שירותה הצבאי היא עשתה כמדריכת טיולים בבית ספר שדה הר הנגב.
במהלך שירותה הצבאי היא התגוררה בימית בשנים האחרונות לפני פינוי חבל ימית במסגרת הסכמי השלום עם מצרים. באחת מגיחותיה לחוף הים בימית היא פגשה במני, שהיה אז המציל ומלך החוף, והשאר זו כבר היסטוריה.
במקביל להקמת המשפחה, שימשה איילת כמחנכת של כיתות שונות של ילדי הקיבוץ, היתה גם מנהלת בית הספר היסודי "נופים" שפעל בבארי, וגם הכניסה תחת כנפיה את מערכת החינוך הבלתי פורמלי, כולל פינת החי של הקיבוץ.
טביעות אצבעותיה, ציינו בקיבוץ, ניכרות בכל מקום, בילדים שגדלו, בפינת החי, בשבילי האופניים שהיא היתה שותפה לתכנונם, בקומונות של קבוצות הצעירים שיצאו לשנת שירות טרם גיוסם לצבא ובאירועי התרבות שיזמה, בהם פרויקט "פרלמנט העמק", שהיה מגיע מדי שנה מעמק יזרעאל לבארי וקיבץ אליו ציבור רחב של שוחרי שירת ארץ ישראל היפה והטובה מכל רחבי הארץ.
מציאות כואבת
גוני גודארד עשה את לימודיו היסודיים בבית הספר "ניצני אשכול" ואת לימודיו התיכוניים בבית הספר האזורי "נופי הבשור" שבמועצה האזורית אשכול. הוא מגדיר את עצמו כמי שמתעסק באומנות, מנגן ומצייר.
את שירותו הצבאי הוא עשה כמתנדב בבסיס חיל האוויר בחצרים. "היה לי רצון להתגייס לצה"ל, למרות המגבלה הרפואית שלי", הוא מדגיש. לאחר שחרורו מצה"ל הוא עבד בדפוס בארי, מקום בו עבד אביו המאמץ עם תחילת דרכו בקיבוץ. סוג של סגירת מעגל.
בימים אלה שוהה גוני, כמו גם מרבית חברי קהילת בארי, בבית מלון לחוף ים המלח. בעוד חודשים אחדים צפויים חברי הקהילה לעבור ולהתגורר במגורים זמניים בקיבוץ חצרים עד אשר ישוקם קיבוץ בארי וקהילת הקיבוץ תוכל לשוב ולהתגורר בבתיהם כבעבר. לגבי האפשרות לחזור לקיבוץ בו הוא עשה 18 שנים משנות חייו, אומר גוני כי "לגבי החזרה שלי לקיבוץ אחליט במשותף יחד עם האחים שלי".
"קשה מאוד", מטעים גוני גודארד, "לדבר על ההורים שלי בלשון עבר. אני יודע שההורים לא היו רוצים שאשקע באבל, הם היו רוצים שאמשיך בחיים. ההרגשה הפנימית הזו נותנת לי כוחות להמשך הדרך. אני נמצא במציאות אכזרית וכואבת. אני מנסה לחיות את היום יום. אני מאוד מתגעגע להורים. ברגע שאני מרגיש געגועים אליהם, אני בוכה. זה כואב לי. לפעמים גם יש לי סיוטים כשאני נזכר באותה שבת שחורה. אנחנו גם מייחלים לשובם המהיר של כל החטופים הביתה, בהם גם גופתו של אבא. זה הכי חשוב לנו".
פרידה מאמא ואבא// גוני גודארד
"אבא ואמא אהובים, עולם ומלואו שלי. לפני 18 שנים אימצתם אותי. לקחתם אליכם הביתה ילד מפוחד וחסר ביטחון בן שלוש וחצי, חיבקתם אותו, נתתם לו חום בלתי נגמר, את האהבה הכי גדולה שיש.
השנים עברו, הילד הזה הפך לאדם בוגר ואחראי. זה קרה בזכותכם, בזכות ההורים המדהימים שזכיתי בהם. אני מרגיש צורך עז לומר שוב ושוב, כמה אני אוהב אתכם, כמה אני מודה לכם על מה שעשיתם עבורי וגם להתנצל, להתנצל על כל הקשיים שהיו איתי לאורך הדרך.
לפעמים אני רוצה לחזור אחורה בזמן, לשנות המון דברים שקרו, אבל אני יודע שאי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור. הצד החיובי הוא שאחרי המורדות ידעתי לעלות חזרה וגם בעליות, כמו במורדות, תמיד הייתם לצידי או מאחוריי, אבל תמיד תמיד איתי.
אני צריך לדעת לשחרר את העבר וללמוד גם לסמוך עליי ועל הכוחות שלי. כמו שאמרת לי, אמא, לפעמים צריך לדעת גם להתמודד לבד.
יש לי בקשה אחת מכם: אל תדאגו לי. אני מבטיח שאעשה הכל כדי שתהיו גאים בי. במסע שאני יוצא אליו, בצמיחה שעשיתי בזכותכם ובזכות שלושת האחים האהובים שלי, אנחנו נהיה שם האחד בשביל השנייה, כמו שאתם לימדתם אותנו. ביחד נמשיך להיאבק על החיים שיצרתם לנו, על הבית והקיבוץ והנכדים שכל כך אהבתם.
אני בחיים לא אשכח את החום שנתתם לי. אני מבטיח להעביר את החום הזה גם לילדים שלי ולספר להם כמה מדהימים היו סבא וסבתא שלהם. תנוחו בשלום, אמא ואבא אהובים שלנו. לא משנה מה יקרה, לאן שלא אלך בעולם הזה, אתם תמיד תהיו הלב הפועם והחזק שלי. אני תמיד אחוש זכות עצומה שאני שלכם. תודה שבחרתם בי.
אוהב לעד. גוני".
