ביום העצמאות האחרון, כשסג"מ איתן יעקובוב קיבל בטקס המסורתי בבית הנשיא את תעודת מצטיין נשיא המדינה מראובן (רובי) ריבלין, ההתרגשות והגאווה שחש היו מהולות במחשבה על אמו המנוחה שנפטרה לפני חמש שנים ולא זכתה לראות אותו במעמד המרגש.
"כל הזמן חשבתי על אמא שלי שנפטרה כשהייתי בן 16", הוא מספר. "היא תמיד רצתה שאתגייס לצה"ל וחלמה לראות אותי על מדים. היא מאוד אהבה אותי. כשהנשיא העניק לי את התעודה הרגשתי שאמא שלי, למרות שהיא לא נמצאת איתי באופן פיזי, בטח גאה בי על ההישג הזה. בכלל, כשבישרו לי שנבחרתי להיות מצטיין נשיא זו הייתה בשבילי הפתעה גמורה. הייתי אז בקורס קצינים וחשבתי שנפלה כאן טעות ושזה בכלל לא אני, ויכול להיות שמדובר בחייל אחר שנושא את אותו השם".
3 צפייה בגלריה
איתן יעקובוב. "הילדות שלי בבאר־שבע הסתיימה בגיל שלוש"
איתן יעקובוב. "הילדות שלי בבאר־שבע הסתיימה בגיל שלוש"
איתן יעקובוב. "הילדות שלי בבאר־שבע הסתיימה בגיל שלוש"
(צילום: הרצל יוסף)
לא, זו לא הייתה טעות. גם כשעמד לפני כמה שבועות על מגרש המסדרים בבית הספר לקצינים (בה"ד 1) עם סיום קורס הקצינים, חש יעקובוב תחושה דומה של התרגשות וגאווה לצד געגוע לאימו המנוחה. לא רק הורי האומנה שלו באו לטקס הסיום, אלא גם אביו הביולוגי שחיבק את בנו בחום ובהתרגשות.
"זו הייתה מטרה שהצבתי לעצמי", מספר יעקובוב, "הייתה לי תחושה שגם אני יכול להגיע לזה אחרי כל מה שעברתי. מאוד רציתי להיות מפקד, שהוא בעצם גם סוג של אמא ואבא של החיילים שלו, אחרי כל מציאות החיים שעברתי".

מרגיש בר מזל

סיפור חייו של סג"מ איתן יעקובוב (22), כיום מפקד צוות ולוחם ביחידת "רוכב שמיים" של חיל התותחנים, מטלטל ויוצא דופן.
יעקובוב נולד בבאר־שבע, הקטן מבין שלושת ילדי המשפחה. אחיו הבכור גדול ממנו ב־13 שנים ואחותו גדולה ממנו ב־12 שנים. הוא גדל בשכונה ד' בבאר־שבע, וכבר בהיותו בן שלוש הוצא בצו בית משפט מבית הוריו והועבר לבית מעבר שבו נקלטים ילדים בטרם הם מועברים לאימוץ או לאומנה.
"כמובן שאני לא זוכר הרבה מאותה תקופה, אך ממה שסיפרו לי הבנתי שגורמי הרווחה ביקשו להוציא אותי מהבית לאחר שאחי ואחותי נשרו ממערכת הלימודים והייתה דאגה רבה לגביי נוכח הקשיים במשפחה", הוא מספר. "תחילה ההורים סירבו לאפשר את הוצאתי מהבית, אך לאחר הרבה לבטים וכאב, ולאחר שעניין האימוץ ירד מהפרק, הם הסכימו לשתף פעולה עם גורמי הרווחה, והוחלט להעביר אותי לאומנה כשאני בסך הכל בן ארבע".
איתן הקטן הועבר לאומנה אצל איילה וצפריר אושפיז שהתגוררו אז בלהבים, ובמקביל, שמר במשך כל השנים על קשר עם הוריו הביולוגיים שנשארו להתגורר בבאר־שבע.
איך מעכלים את העובדה שבגיל צעיר כל כך אתה נקלע למציאות של הורים ביולוגיים והורי אומנה?
"אני מרגיש שאני בר מזל. שתי המשפחות, גם המשפחה הביולוגית וגם המשפחה האומנת, מאוד אהבו אותי. גם היה קשר מיוחד בין ההורים הביולוגיים למשפחה האומנת שלי. כך גדלתי. כל צד העניק לי את הצד האוהב והמכבד. זה איפשר לי כילד להבין את הסיטואציה שבה אני נמצא. מבחינתי, זה הרגיש לי הכי נורמלי, שיש לי שתי משפחות שאוהבות אותי".
בכל זאת, להוציא ילד בן שלוש־ארבע מהבית ולהעביר אותו למשפחה שהוא לא מכיר, אין זה דבר של מה בכך.
"נכון. היה לי ברור שלא כל ילד חווה את מה שאני חוויתי. היה לי ברור שאלה הם החיים שלי. היו לי הורים ביולוגיים. לא הוציאו אותי מהבית בגלל הזנחה מכוונת, אלא לאור העובדה שההורים שלי היו אז עולים חדשים שהגיעו מקווקז לשכונה ד' בבאר־שבע עם כל המורכבות שיש בזה. זו הייתה מציאות מאוד מורכבת. ההורים שלי מאוד אהבו אותי, אבל לא התאפשר להם להעניק לי מעטפת בטוחה ומסגרת הורית, ולכן הוציאו אותי מהבית".

מפגשים שבועיים

יעקובוב, שסיפורו תועד בשעתו בסרטם התיעודי של נעם דמסקי ועדו בהט "ילדים על תנאי", מדבר בגילוי לב על תחושותיו באותם ימים. "הקשר נשמר בצורה שבועית", הוא נזכר, "אחת לשבוע הייתי נפגש עם ההורים הביולוגיים שלי במרכז קשר בבאר־שבע. ההורים האומנים היו לוקחים אותי מדי שבוע למפגש הזה.
3 צפייה בגלריה
איתן יעקובוב עם אביו הביולוגי. שומרים על קשר חם
איתן יעקובוב עם אביו הביולוגי. שומרים על קשר חם
איתן יעקובוב עם אביו הביולוגי. שומרים על קשר חם
(צילום פרטי)
"כמו שילדים היו הולכים לחוג כלשהו, כך אני הייתי הולך לראות את ההורים הביולוגיים שלי. מדי ערב שבת גם הייתי מתקשר אליהם להגיד להם 'שבת שלום'. הורי האומנה שלי השקיעו בזה לא מעט שאשמור על קשר עם המשפחה הביולוגית שלי".
מן הסתם לא פשוט להיפגש אחת לשבוע עם ההורים הביולוגיים ואחר כך לשוב למשפחת האומנה?
"במפגשים הראשונים זה היה מלווה בהמון בכי מצידי. כשהמפגשים האלה היו מסתיימים וכל צד היה הולך לדרכו, הייתי מצמיד את פניי לחלון הרכב של ההורים הביולוגיים שלי ומתקשה להיפרד מהם. בכל פעם שהביקור היה מסתיים זה טלטל אותי. הסיטואציה הזו לראות את ההורים לזמן קצר ולהיפרד מהם הייתה לי מאוד קשה. כולם בכו בסיטואציה הזו. לא נשארה אף עין יבשה. אחרי הפרידה מההורים הייתי נרדם ברכב של הורי האומנה, וכשהיינו מגיעים לבית בלהבים, הייתי מתעורר וממשיך את רצף החיים, כאשר הבכי התחלף בצחוקים. עשיתי פשוט קאט והתעוררתי למציאות חדשה והמשכתי הלאה".

בוחר בהם

המציאות החדשה הזאת הציבה בפני יעקובוב לא מעט קשיים. "היו הורים שאמרו לילדיהם שיתרחקו ממני", הוא נזכר. "דבקה בי תדמית של ילד שבא משכונה ד' בבאר־שבע. לי זה לא הפריע. היו לי שלושה־ארבעה חברים טובים וזה הספיק לי". למרות זאת, בהיותו בכיתה ב' עבר יעקובוב ללמוד בבית הספר קורצ'אק בבאר־שבע הדוגל בחינוך האנתרופוסופי.
"בהתחלה, כילד, לא כל כך רציתי לעבור ללמוד בבאר־שבע ופחדתי מהשינוי הזה", הוא מספר. "לא הבנתי את עולם המבוגרים. היה לי קצת קשה והתגעגעתי לחברים שלי בלהבים. עם הזמן מצאתי את המקום שלי והרגשתי יותר ויותר שייכות לבית הספר ולחברת הילדים. המורים הכילו אותי ונתנו לי ללמוד מה שאני רוצה ואיך שאני רוצה. גם בין הילדים היה יחס הרמוני. שם כבר לא התעסקו וגם לא התעניינו בכך שגדלתי בשכונה ד'. הרגשתי שווה בין כולם".
בתיכון למד יעקובוב במגמה האנתרופוסופית בתיכון אשל הנשיא.
כשמלאו ליעקובוב 18, עוד בטרם התגייס לצה"ל, נרשמה אבן דרך משמעותית ביותר בחייו. לפי חוק, תקופת האומנה מסתיימת בגיל 18 ועל ילדי האומנה לבחור עם מי והיכן הם יתגוררו. יעקובוב בחר להמשיך להתגורר עם הורי האומנה, מבחינתו הם משפחתו ואי אפשר להפריד אותו מהם.
3 צפייה בגלריה
יעקובוב עם הורי האומנה איילה וצפריר אושפיז
יעקובוב עם הורי האומנה איילה וצפריר אושפיז
יעקובוב עם הורי האומנה איילה וצפריר אושפיז
(צילום פרטי)
"היה לי ברור שאני ממשיך עם המשפחה האומנת שלי", מציין יעקובוב, "בעוד שאיילה, האמא האומנת שלי, הייתה מוטרדת ממה שיהיה איתי אחרי גיל 18, לי היה ברור מאליו שהם המשפחה שלי. הם העניקו לי חיים והיה לי מזל גדול לחיות את החיים האלה. איילה וצפריר, ההורים האומנים, הצליחו לגרום לי להרגיש בבית, להרגיש במשפחה שהיא 180 מעלות שונה מהמקום שממנו הגעתי אליהם. מבחינתי, אני גר עם המשפחה האומנת כמו כל חייל אחר שגר עם הוריו. זה נראה לי טבעי לחלוטין. אני מוכר כילד אומנה ונחשב לחייל ללא עורף משפחתי וכחייל בודד על כל המשתמע מכך".

חלם להיות לוחם

סג"מ איתן יעקובוב מספר שתמיד התעניין בשירות קרבי. "רציתי להיות לוחם", הוא אומר, "גם כשהייתי ילד, האמנתי שיבוא יום ויגיע תורי לתרום למדינה ולשרת בצה"ל. כשהתגייסתי לצבא, הבנתי שעכשיו זו המשמרת שלי. אני מאוד גאה בסיפור החיים שלי ולא מסתיר זאת מהחיילים שלי. אני תמיד משתף את החיילים ואת החברים שלי במסלול הצבאי".
כשהגיע מועד גיוסו, שאף יעקובוב להתגייס לסיירת גבעתי או ליחידת יהלום של חיל ההנדסה, אבל בסופו של דבר שובץ לשרת בחיל התותחנים. "בהתחלה קצת התבאסתי", הוא מספר, "אבל אני שמח שזה קרה. בראייה לאחור אני שמח שאני בתותחנים. הגעתי ליחידת 'רוכב שמיים' וזה נשמע לי הכי קרבי והכי משמעותי. פשוט עפתי על זה. הייתי מאושר שעברתי את הגיבוש ואת המסלול".
אתה מתגעגע למחוזות ילדותך בבאר־שבע?
"הילדות שלי בבאר־שבע הסתיימה בגיל שלוש. הבית הקטן שלי, של ההורים הביולוגיים, הוא בבאר־שבע והבית של המשפחה האומנת שלי הוא הבית האשכנזי שלי. מאז שאני זוכר את עצמי ידעתי שאני חצי קווקזי וחצי פולני. לא שאלתי את עצמי למה דווקא עליי נגזרה מציאות חיים שונה משל ילדים אחרים. ברור לי לגמרי שיש לי שני אבות ושתי אימהות".
לפני שלוש שנים, כשיעקובוב סיים את התיכון, הוריו האומנים, איילה וצפריר אושפיז, החליטו לעבור מלהבים לגבעת שמואל ויעקובוב עבר איתם למשכנם החדש.

משפחה לכל דבר

אמו האומנת של יעקובוב, איילה אושפיז, נחשפה לנושא האומנה כשראתה הצגה בנושא בהיותה מורה בתיכון אשל הנשיא. "קמתי והכרזתי מול התלמידים שלי שאני הולכת לקחת ילד אומנה", היא נזכרת. "אין לי מושג מאיפה זה בא לי ולמה זה קרה לי, אבל זה קרה והשאר כבר היסטוריה".
"הייתה לנו מחשבה של רצון למחויבות", מוסיף צפריר אושפיז. "הרגשתי צורך לעשות משהו מעבר לחיים הרגילים. גם לאיילה הייתה מחשבה דומה, כך שיצא ששנינו נחשפנו לנושא האומנה".
ההחלטה להפוך להורים אומנים הייתה מלווה בחשש או התלבטות?
צפריר: "מהר מאוד חיברו לנו את איתן דרך אנשי מכון סאמיט והוא הפך להיות אצלנו בן בית ואחד מילדי המשפחה".
איילה: "תמיד יש את האי ודאות שמלווה את האומנה כל הזמן. יש תמיד סימני שאלה. חוקית הוא לא שלנו וצריך להתמודד עם זה. אנחנו מאוד ברורים בהורות שלנו וכל הזמן זה מרחף באוויר. יש תחושה שהאומנה היא משהו זמני. אי אפשר להתעלם מזה".
וכשילד האומנה מגיע לגיל 18?
צפריר: "במכון סאמיט הסבירו לנו שהאומנה מסתיימת בגיל 18. לי זה היה חסר משמעות. תיפקדנו כמשפחה, והיה מובן לי שהקשר עם איתן יימשך. אמרנו לו שזה הבית שלו".
איילה: "בחרנו להיות ההורים שלו והוא בחר בנו כהורים גם לאחר גיל 18. זה מאוד משמעותי. זו הייתה בחירה שלו נטו. זו בחירה חופשית שלו. לנו זה היה טבעי שהוא יישאר אצלנו. יש לנו סיפוק עצום מהעשייה שלנו וממה שאיתן הגיע אליו. חשוב לנו מאוד שהוא יידע שיש לו שורשים ושתי משפחות שמאוד אוהבות אותו".
איילה אושפיז מגלה ששמה של אמו המנוחה של איתן הוא מרל ובשפה הקווקזית פירוש השם הוא איילה. "זה כנראה לא מקרי", היא מציינת.

לפתוח את הלב

אף שנסיבות חייו לא תמיד היו פשוטות, היום איתן יעקובוב מבין שהוא בר מזל. "חד משמעית גדלתי והתבגרתי והבנתי את מורכבות החיים שלי", הוא אומר. "הבנתי את גודל המעשה של איילה וצפריר ושל ההורים שלי. הם כולם גיבורים לכל דבר.
"כשהייתי קטן הייתי תופס מדי פעם עצבים, ואז איילה הייתה תופסת אותי, מחבקת אותי עד שהוצאתי את כל הכעסים שלי והייתה מרגיעה אותי. זו גבורה מבחינתי. מצד שני, ההורים הביולוגיים שלי היו מאושרים לראות אילו חיים אני מקבל במשפחת האומנה. לא פעם האבא הביולוגי שלי היה אומר לי במפגשים בינינו כי 'פה בשכונה זה חרא ושם זה טוב'. אז הבנתי עד כמה אני בר מזל. זה כואב כילד לשמוע את אבא שלך אומר את זה. משפט כזה מלווה אותי כל החיים".
מה תרצה לעשות כשתהיה גדול?
"להיות מאושר, שיהיה טוב לי ולסובבים אותי. אני רוצה ללמוד פסיכולוגיה ואולי אף לעסוק בתחום הזה. אני גם מתכנן להתחתן בעתיד, ואז גם אקח ילד אומנה. רק אני יודע מה ילד כזה מרגיש וצריך. אני רוצה לפתוח את הלב לילד שמחפש אהבה ועוגן בחיים".

"הילדים מרוויחים"

מכון סאמיט מפעיל מזה 18 שנים את שירות האומנה, אשר מלווה ומסייע ל־1,400 ילדים ובני נוער בסיכון מאזור ירושלים והדרום, שהוצאו מחזקת הוריהם בהסכמה או בצו בית משפט. תהליך האומנה מגיע לסיומו עם הגיעו של הילד לגיל 18 או במקרה של העברתו של הילד לפתרון חוץ ביתי אחר, או חזרתו של הילד להוריו הביולוגיים או העברתו לאימוץ.
לדברי מירה ורקר, מנהלת גיוס משאבים וגיוס משפחות אומנה במכון סאמיט, "איילה וצפריר אושפיז מייצגים את סיפור האומנה על כל חלקיו. איתן הגיע לביתם בגיל ארבע, ומאז ועד היום ידעו איילה וצפריר איך לתת מקום מכבד לשורשיו, ובכך עזרו לאיתן להכיל את סיפור חייו. באומנה, בשונה מאימוץ, להורים הביולוגיים יש קשר עם הילדים, וככל שהקשר בין הורי האומנה לבין ההורים הביולוגיים קיים באופן מיטיב, הרי שהמרוויחים העיקריים הם הילדים. בימים אלה אנחנו מחפשים משפחות לילדים ואחים בגילאים ארבע ומעלה. יש לנו ילדים שמחכים לבית חם ומשפחה ומחכים להתחיל את השנה החדשה בבית מכיל ואוהב".
מעוניינים להיות משפחת אומנה? מפגש 'זום' עם צוות מכון סאמיט יתקיים ביום שני 13.9 בשעה 20:30. יש להירשם מראש באמצעות אתר האינטרנט - www.summit.org.il

פורסם לראשונה: 07:17, 10.09.21