"אני לא מתמודדת, אשקר אם אגיד שאני מתמודדת, אלו ימים ללא שינה, המון בכי, עצב, חור ענק בלב. קובי ואושר חסרים לי המון, בכל נשימה שאני נושמת, החיים כבר לא אותם חיים בלעדיהם". כך מספרת בכאב אבלין שמעיה מבאר־שבע שאיבדה ברגע אחד את בעלה קובי ובנה אושר זכרם לברכה בשבת השחורה.
שמעיה מנסה לאסוף את השברים, אבל לא קל לה. מאז השבעה באוקטובר השתנו חייה. המון שאלות נותרו פתוחות על סיבות הירצחם, והיא ושני ילדיה לא קיבלו את התשובות הברורות מהגורמים המוסמכים, והם ניזונים בעיקר מהתקשורת ומרסיסי מידע, והדבר לא נותן להם מנוח.
הקשר אבד
אבלין (49) נשואה לקובי ז"ל (47), אמא לשלושה ילדים: הבכור אושר ז"ל שהשבוע מלאו לו 20, אופק לומד בבית הספר הטכני של חיל האוויר, ואלין לומדת בבית הספר היסודי "רכסים" בשכונת רמות. קובי גדל בשכונה ג' ועבד כנהג משאית, אבלין עבדה בסיעוד וטיפלה בקשישים.
ערב שמחת תורה סמל אושר שמעיה, חייל במפקדת אוגדת עזה, ביקש להשתחרר למספר שעות כדי להיות בבית עם הוריו ואחיו. ההורים נסעו לאסוף אותו מהבסיס ברעים, הסיעו אותו הביתה, משם הלך לבקר את חברתו, והכל התנהל כדרך שגרה.
בבוקר השבת השחורה האזעקות פילחו את האוויר. אושר ביקש מאביו שיקפיץ אותו לבסיס, קובי נענה לבקשתו, והם יצאו לדרך. כל הדרך שמרו האב ובנו על קשר עם אבלין והילדים באמצעות אסמס. 'אני אוהבת אותך', כתבה אבלין לבנה, ואושר ענה לה 'אני גם אותך אמא', וסימס לה לב, ומאז אבד הקשר איתם.
נרצחו יחד
אושר נרצח באותו יום, אביו קובי היה בחזקת נעדר, וכמה ימים אחרי התגלתה גופתו. אבלין מספרת כי היא עברה טלטלה קשה ולא מצאה עם מי לדבר. "הם לא ידעו איפה קובי, הם הודיעו לי רק על אושר, הם ניסו לזרז אותי לקבור את אושר או כדי לסמן וי. לא הסכמתי עד שאני מוצאת את קובי", היא משחזרת את אותם ימים גורליים.
ואז התחילו שמועות שמצאו את קובי ביחד עם אושר. "הם נרצחו ביחד, הם היו מחובקים ביחד, ומי שמצא אותם זיהה אותם, הוא הכיר את קובי ואושר, עטף אותם בשקית ורשם על השקיות את שמותיהם". משם פינו אותם למחנה "שורה" ברמלה, גופות חיילים בנפרד ואזרחים בנפרד.
"הם החליפו את השקית במספר, קובי הפך להיות מספר", מספרת אבלין בכעס, וטוענת שבזכות עקשנותה ונחישותה זיהו את הגופה של בעלה.
את נשמעת מאוד כעוסה
"אני כועסת על המדינה, נכון שהמחבלים רצחו את קובי ואושר, אבל המדינה היתה אמורה להגן, לא הגנתם? לפחות תנו לי תשובות, אתם חייבים לי, נתתי לכם את הדבר היקר לי ביותר, שאוכל סוף סוף ואולי אצליח להירגע, ואולי לא אתייסר עם השאלות אם ואם ואם".
די לשמועות
אבלין בתחושה שהיה מחדל בזיהוי הגופות. "היה מחדל ענק גם בזיהוי הגופות. לא היה קשר איתנו, ובכלל החדירה של המחבלים זה משהו שלא היה אמור לקרות במדינת ישראל".
גם השמועות בנוגע להירצחם של קובי ואושר גורמות לאבלין ולילדיה כאב עצום. הם מבקשים להפסיק להפיץ שמועות לא מבוססות, שהרי גם כך ההתמודדות עם האובדן קשה מנשוא.
"אנשים צריכים להפסיק לדבר במקומי ולספר את הסיפור שלי בלי לדעת אותו", מבקשת אבלין, "לספר איך קובי ואושר נרצחו, ואיך נמצאו, כי אני זאת שזיהיתי את הגופות, והן היו שלמות. אל תשכחו שמאחורי המילים שלכם יש משפחה שתתמודד עם הצער והכאב כל החיים, ולקובי יש הורים והוא הבן היחיד שלהם ללא אחים ואחיות. לקובי יש עוד שני ילדים שהם אחים לאושר, שגם ככה קשה להם, אז בבקשה תפסיקו".
חסרים מאוד
באמצע הדרך, בין ט"ו בשבט לפורים, מציינים בישראל את יום המשפחה. במשפחת שמעיה שהיתה משפחה שמחה ומאושרת בת חמש נפשות, נותרו האם ושני ילדיה, עצובים וכואבים.
"שום דבר לא יחזור להיות אותו הדבר", אומרת אבלין כשהדמעות זולגות, "כל יום מזכיר אותם, מי שאומר שהזמן יעשה את שלו, כנראה לא חווה אובדן והלוואי שגם לא יחווה. השבתות הן לא אותן שבתות, ימי הולדת, הדבר הכי פשוט, קניות לבית, ההתייעצות, השיחות, בהכל הם חסרים".
באלבום התמונות שבו מעלעלים אבלין וילדיה, הם נזכרים באירועים ומציפים המון זיכרונות מחיי המשפחה האוהבת והמלוכדת, משפחה שהיתה שמחה וחגגה בכל הזדמנות. היא בוחרת להנציח את בעלה ובנה בכל דרך אפשרית. בשבוע שעבר התקיים טורניר כדורגל לזכרם של קובי ואושר. אושר היה שחקן כדורגל, ואביו נהג ללוות אותו לכל מגרש. לטקס הגיעו ראש העירייה, רוביק דנילוביץ', שחקני קבוצת הפועל באר־שבע עם המאמן אליניב ברדה, וצוות מחברת "כיוונים".
"אושר היה ילד שכל אמא אחרת היתה רוצה, ומרוב שהוא היה ילד טוב ויפה, שחקן מוכשר, תמיד אמרתי לו 'יבוא יום ואתה תהיה מפורסם וישמעו עליך'. לא התכוונתי שככה ישמעו. הכדורגל זרם לאושר בדם, וקובי אהב כדורגל באותה מידה, עד כדי כך שאושר התחיל לשחק כדורגל בגיל חמש־שש ומי שאימן את אושר היה המאמן של קובי שהיה ילד".
אחריות גדולה
יום המשפחה ממחיש יותר מכל ערכים של משפחה מלוכדת ואוהבת, ואבלין מבינה שאחרי הטרגדיה הגדולה שפקדה אותה, האחריות שמונחת על כתפיה גדולה.
"מי שמכיר אותי יודע שהחלום שלי היה להתחתן ולהביא ילדים, לגדל אותם כמו שגידלתי אותם, ועשיתי את זה 21 שנים. אותה שבת ארורה הרסה לי את המשפחה. ממשפחה של חמש נפשות, הפכנו להיות משפחה קטנה של שלושה, אז אין לי יום המשפחה".
את מודעת לאחריות שיש לך?
"נכון, ואני אעשה הכל כדי שילדיי יהיו מאושרים, הם לא אשמים במה שקרה. אני אעשה הכל שימשיכו לשמוח והם יהיו מאושרים, אבל לי יהיה קשה מאוד, תמיד הם יהיו חסרים, אין שלם יותר, לא משנה מה יגיע אחר כך".
מה התכונות שאפיינו את אושר?
"אושר כשמו הוא, הוא היה ילד הכי מדהים שיש, ילד שכולם אהבו להיות סביבו. הוא לא אהב לריב, תמיד צוחק, תמיד שמח, נתן כבוד לאנשים, כבוד להורים, למורים בבית הספר, כבוד בצבא. אנשים אומרים רק מילים טובות על הילד הזה, הוא היה הבן הבכור שלי, והיה החבר הכי טוב שלי".
על קובי, בעלה, מספרים שהיה איש משפחה, איש של נתינה, סובלנות ואהבה לזולת. "ככה היה קובי, וכך הוא חינך את אושר. אין מישהו שביקש עזרה וקובי לא התייצב ראשון לעזור, באמת, הוא היה כולו לב אחד גדול, עשה הכל למען הבית, היה חשוב לו קודם כל הבית והילדים, ורק אחר כך הוא עצמו, איש מאוד אהוב", מספרת אבלין.
קראו גם:
אמא חזקה
האחים השכולים מרגישים את חסרונם של האבא והאח היקרים. מבחינתם, המשפחה נסדקה בשבת השחורה.
אופק שמעיה, בן 18, תלמיד כיתה י"ג בבית הספר הטכני בבאר־שבע, מתקשה להתמודד עם האובדן של אביו ואחיו. "שואלים אותי איך אני מרגיש? הם חסרים לי מאוד, בכל דבר שאני עושה הם חסרים לי. אני לא יכול לשכוח ואסור לשכוח אותם. הם היו רוצים שאמא תהיה חזקה. אני מנסה להתגבר בשביל אמא ואחותי הקטנה".
כאח הבוגר בבית הוא נוטל על עצמו אחריות לסייע ולעזור כדי להקל על אמו ואחותו. "כשמתאפשר אני עוזר לאמא בקניות, דברים שאבא היה עושה. אני מרגיש שיש עומס, מרגיש אחריות, אני עושה בשביל אחותי כדי להקל עליה".
אופק היה מאוד קרוב לאחיו אושר ז"ל והשניים היו לא רק אחים אלא חברים בלב ובנפש. "היינו כמו תאומים, עשינו הכל ביחד כי אנחנו כמעט באותו גיל. כשהיינו קטנים היינו משחקים כדורגל. הטורניר לזכרו של אושר ואבא היה טורניר ענק, ברור שהתרגשתי, אתה יוצא מחדרי ההלבשה ורואה המון אנשים, זה היה מאוד מרגש".
יחד עם זאת, אופק מדגיש כי יעשה הכל כדי שהמשפחה תישאר מלוכדת. "אני סומך על אמא שלי שהיא לא תוותר, אמא שלי חזקה, היא לא ויתרה על כלום, אמא יותר חזקה ממני", הוא מדגיש.
אבלין שמעיה מנסה לשמור על חיי המשפחה ולדאוג לילדים, לצד אירועי ההנצחה לזכר בעלה ובנה. היא זוכה לחיבוק ותמיכה מהקהילה, ומודה על כך. "תודה לכל מי שנרתם למען הטורניר ובראשם רוביק דנילוביץ'. תודה גם לאלה שבחרו להתרחק כי לא ידעו כנראה להכיל את הצער שלי".
