בגיל 44 גילתה זיוה רוזנשטיין שעברה אונס בצבא והדחיקה אותו באופן מוחלט במשך 24 שנים. עם הגילוי חייה קרסו. היא הפסיקה לעבוד, לא הצליחה לטפל בביתה ובשלושת ילדיה, וסירבה לצאת מהמיטה במשך שבועות. היום רוזנשטיין (50) תומכת כפסיכותרפיסטית בנשים שחוו פגיעות מיניות, התמכרויות ופוסט טראומה. היא פתחה קליניקה פרטית ובנתה זוגיות טובה עם בן זוג תומך. היא גם לקחה על עצמה שליחות: להנגיש מידע על התופעה שטלטלה את חייה ועל האופן שבו אפשר להתמודד איתה, וגם להשתקם.
בשלב ההחלמה היא אפילו המחיזה את האונס ושיחקה בהצגה שהוצגה בקאמרי ובתיאטרון חיפה, והיא אומרת "בשפה פשוטה - דיסוציאציה היא ניתוק המודע מהרגשות והתחושות, ואנשים לא יודעים כמה זה נפוץ.
"אדם יכול למות בלי לדעת מה קרה לו. חייתי חיים רגילים ולא חשבתי לרגע שאני נושאת על גבי שק של דברים כל כך קשים, כי המוח החכם שלנו מייצר מנגנון הגנה משוכלל שיגן עלינו מהמצוקה הקשה. הוא מעלים את הזיכרון במקום רחוק עד כדי כך, שהאדם חווה שכחה מוחלטת. בשלב שבו האדם יהיה מסוגל להתמודד עם מה שקרה לו, המוח והנפש ישלחו לו טריגר שייצר התחלה של זיכרון. אצלי הטריגר הזה בא כתמונה בחלום".
זוג נעליים צבאיות
החלום הגיע בעקבות מערכת יחסים בעייתית עם בן זוגה השני, שאותו הכירה לאחר גירושיה: "הקשר הכניס אותי לחרדה קשה, שבעקבותיה ראיתי בחלום תמונה של זוג נעליים צבאיות בצבע אדום. התעוררתי מהחלום הזה אישה אחרת. התחילו להגיע פלאשבקים ממידע שהיה מאוחסן אי שם במוח שלי, הפרעת דחק פוסט טראומטית. ראיתי את עצמי בחדר סגור והבנתי שאני בצבא. הייתי במצוקה, קיבלתי מכות. העובדה שנאנסתי עדיין לא הגיעה לתודעה בשלב ההוא. נתקפתי רעידות, לא הייתי מסוגלת לישון.
"באחד מהתקפי החרדה חבריי לעבודה לקחו אותי הביתה ולא יצאתי מהמיטה במשך שלושה שבועות. הבנתי שיש פה פצצה מטורפת, ועדיין לא הבנתי מהי. הרגשתי פחד מוות והייתי בחוסר תפקוד מוחלט, חברות שלי הגיעו כדי לבשל, אמא שלי ישבה לידי שעות. בטיפול שאליו הלכתי הזיכרון החל לקלף את עצמו והגיע עוד ועוד מידע. ההבנה של מה שגרם לכל זה לא באה ברגע אחד. עם תהליך הטיפול הפלאשבקים נהיו ברורים יותר ויותר ואני זוכרת מפגש מסוים שבו באתי למטפל ואמרתי "אנסו אותי כשהייתי בצבא". הוא אבחן פוסט טראומה מורכבת, מצב שאופייני למשל לאנשים שהיו בשבי".
ידעת מי האנס?
"עד היום אני לא יודעת מי הוא, כלומר אין לי שום זיכרון של הפנים שלו. זה לא היה חייל מתוך הבסיס, הוא הגיע מבסיס אחר כדי לשמור ואני הייתי קצינה תורנית. הייתי בקשר וכשירדתי לעשות סיבוב הוא התחיל איתי כשאמר משהו על דרגות הקצונה והעיניים הכחולות שלי. לא חשבתי שהיה בזה משהו מוזר, וגם הייתי מפקדת בעמדת כוח, הלכתי עם M16 מקוצר עלי והרגשתי מוגנת ובטוחה בבסיס שלי. אחרי המשמרת הוא שאל אם אני רוצה לבוא איתו רגע לחדר, ואני לא מבינה מה גרם לי ללכת אחרי מישהו שאני לא מכירה.
"הוא היה מאוד ג'נטלמן וחמוד, אבל ברגע שנכנסתי לחדר הוא הצמיד אותי אל הקיר והתחולל בינינו מאבק קשה. הוא קילל אותי, בעט והיכה אותי חזק, והבנתי שאם לא אתן לו לאנוס אותי, לא אצא משם בחיים. אני זוכרת את הרגע שבו הפסקתי להילחם. וברגע שהוא לקח צעד לאחור כדי להתלבש, סובבתי את הנשק, חבטתי בו עם קת הרובה ורצתי לדלת.
"זאת היתה הפעם האחרונה שראיתי אותו. מחוץ לחדר הלכתי לפינה רחוקה כדי להתלבש ואמרתי לעצמי 'לא קרה לך כלום, הכל בסדר, לא קרה לך כלום'. סידרתי את הכובע והקוקו, וידאתי שהמחסנית עלי וזזתי משם. במשך 24 שנים, עד גיל 44, הייתי מנותקת לגמרי ממה שקרה".
"חייתי בגיהינום"
היום את מבינה איך קורה ניתוק כזה?
"הגוף שלנו נושא תאי זיכרון וממוקמות בו טראומות שאנחנו לא זוכרים. זה יכול להיות משהו גדול כמו תאונה או פיגוע, או משהו שבחוויה האישית שלנו היה מאוד קשה. במקרה שלי, כשהזיכרון החל לחזור הופיעו על הגוף שלי סימני אלימות שלא חוויתי. למרות שלא נחבלתי ואיש לא היכה אותי, הופיעו פתאום סימנים כחולים על הירכיים, וכפות הידיים נהיו חלשות עד כדי כך שלא הצלחתי להחזיק כלום. זה לא היה רק זיכרון של האונס, אלא הגוף שלי חווה אותו כאילו הוא קורה ממש עכשיו. הגעתי למצב של התקפים פסיכוטיים, ראיתי אנסים בכל מקום, דמיינתי אנשים קטנים מתחבאים בארונות המטבח. ההיגיון ידע שזה לא יכול להיות, אבל המוח היה בהצפה מטורפת.
לא הייתי מסוגלת לשהות במקום שיש בו דלתות, אפילו לא יכולתי ללכת לשירותים לבד. החיים נעו בדיסוננס מטורף – הרגשתי שמסוכן להיות במקום עם הרבה אנשים כי מישהו מהם יכול לאנוס אותי, ומסוכן להיות במקום עם מעט אנשים כי מישהו יכול לתקוף ולא יהיה מי שיציל אותי. חייתי בגיהינום שבו כל העולם מסוכן והגברים הם השטן. לא ידעתי מי אני ומה אני אמורה לעשות בעולם".
היא נולדה בנווה שאנן וחיה שם כל חייה, למעט שנתיים שבהן למדה באורנים וגרה בטבעון. "חייתי חיים רגילים ועשיתי הכל לפי הספר", היא אומרת. "תמיד נראיתי שמחה ומוקפת חברים, אבל בתוך תוכי הייתי סופר-חרדתית. הרגשתי לא שייכת לעולם ולא הצלחתי להבין אותו. הרגשתי שההתפתחות שלי היא בפיגור ביחס לחברותיי; הייתי מופנמת וביישנית, עם דימוי גוף נוראי, ממש ברמה של שנאת גוף.
"לא היה לי טוב בחיים האלה, ואף פעם לא סיפרתי לאף אחד שכל חיי רציתי למות. פשוט קיוויתי שמשהו יהרוג אותי, ואף אחד לא ידע. אין לזה הסבר ואין כאן סיפור על ילדות עשוקה ובית מתעלל. גדלתי בבית עם הורים מדהימים ואחים גדולים תומכים, בית שבו המדינה והצבא הם ערך עליון, והיה לי ברור שארצה לשרת כקצינה. כשסיימתי את לימודיי בתיכון עירוני ג' אכן הלכתי להיות קצינה בחיל חינוך ושם באחד הבסיסים ארע האונס. כשעשיתי תואר ראשון בחינוך וספרות באורנים, הכרתי את מי שהיה אז סטודנט בטכניון והפך לבעלי, ונולדו לנו שלושה ילדים.
"גם בעבודה הדברים הסתדרו כשהלכתי לעבוד בבנק הפועלים בסניף נווה שאנן ובאחוזה, ולאחר עשר שנים מצאתי עבודה בטכניון בביה"ס לתארים מתקדמים. שם כבר נכנסתי לעולם הטיפול ופתחתי קליניקה, ובדרך למדתי פסיכותראפיה ועוד קורסים וסדנאות. בדיעבד אני יודעת לעשות חיבורים והקשרים, אבל כל השנים לא באמת ידעתי שחוויתי טראומות כל כך קשות ומרובות, פשוט לא היה שום סימן שהצביע על זה".
לימוד מחדש
טראומות? ברבים?
"כן. תוך כדי טיפול נחשפו זיכרונות של פגיעות מיניות נוספות, שהחלו בגיל צעיר. גם זו עובדה שלא רבים יודעים - נשים שנפגעו מינית בבגרותן, באחוזים מאוד גבוהים נפגעו גם בילדותן. כחלק מתהליך ההחלמה שלי הבנתי בין השאר שאני רוצה להתגרש, אחרי 23 שנים, כי גיליתי שאני מתפתחת להיות אדם אחר, כאילו כל מה שידעתי על עצמי קודם התגלה כפיקציה.
"נפרדתי מבעלי הראשון, ולא בגללו. בשלב שבו הייתי בטיפול הרגשתי שהשמיים נפלו עליי ולא ידעתי איך אמשיך לחיות. איך אהיה אמא, איך אחזור לעבודה. תוך כדי גם בחנתי את מקום העבודה ושאלתי את עצמי האם הוא נותן ביטוי לאישיותי ומאפשר לי לצמוח. זה היה מסע החלמה מטורף שכלל עיבוד זיכרונות וגם לימוד מחדש של מי אני. כי יש קשר בין מי שאנחנו הופכים להיות לבין הזהות של הטראומה וכולנו מונעים על-ידי דפוסים ואמונות והנחות. נסתיר דברים מסוימים ונבחר בני זוג עם אישיות מסוימת כדי להרגיש ביטחון, וגם אני ניסיתי להיות האמא שרציתי להיות ולגונן על הילדים שלי. היום הם בני 16, 20 ו- 23, והם יודעים כל מה שקרה לי".
יש אפשרות להשתקם לגמרי מטראומה כל כך עמוקה?
"חד משמעית כן, ואני מוסיפה גם סימן קריאה. וחשוב לקבל כלים ולהגדיר מחדש מי אני. כשהתחיל הסיפור של 'מי טו', היתה לי תחושה שקורה כאן מהפך היסטורי כי יש יותר שיח ויותר נשים משתפות אחרים ופונות התלונן במשטרה, וגם מרשות לעצמן להישבר. היום אני חושבת שאולי אנחנו מתחילים קצת להתרגל. אנחנו מאוד נבהלים, אבל באופן אבסורדי הכותרות והחשיפה קצת נרמלו את זה.
קראו גם:
"לקליניקה שלי מגיעים גם גברים, אבל היא מלאה בעיקר בנשים כמוני, שעברו פגיעות מיניות וכאלה שמתמודדות עם התקפים פסיכיאטריים ואובדנות ודיסוציאציות. כמישהי שחוותה פגיעה מינית בעצמה, כשמטופלת כותבת לי שהיא רוצה לחתוך את עצמה, אני יודעת בדיוק איך זה להיות שם. אני הולכת איתה עקב בצד אגודל וזמינה עבורה 24 שעות ביממה. ברור לי שאי אפשר לקבוע איתה פגישה ליום חמישי הבא ולהיצמד לזה, כי עד אז היא תרצה למות עוד 50 פעם. ובכל פעם שאני עושה את זה עבור מישהי, אני מצילה את עצמי שוב".
