הרבה לפני שמגיעים אליו נעצרות העיניים בתחנות ביניים ומשתדלות לא להתעכב עליהן כדי שהרוח לא תישבר מוקדם מדי. צריך להחזיק מעמד.
הנה השער הגבוה. עברנו. הנה גברים עם הבעות פנים עצובות וקשוחות. עברנו.
קראו גם:
הם אסירים משוחררים, המוח שולח אל העיניים מידע, אבל ללב קשה לשאת ואז העיניים קלטו עוד אסיר משוחרר, אחד מתוך השמונה שגרים כאן, שרגלו נתונה באזיקון ודווקא הוא מחייך, אז העיניים נמלטות מהאזיקון ועוברות לעיניו.
ואדים כאן?
"כן", הוא אומר ומחזיק את החיוך. "תיכנסי ואת כבר תראי אותו".
והמוח נותן פקודה לצוואר לנענע את הראש בתודה ולעיניים הוא מורה להמשיך הלאה ולהתעכב רק לשנייה על כל שקיות תרומות הבגדים הענקיות המפוזרות בכל מקום ועוד מבט על כלי הבית שמפוזרים ועל שלושה גברים שרובצים על הספה ובוהים באווקריום שבו שוחים כמה דגים, עד שקול גברי מקים אותם ומפזר אותם ואומר לנו שלום ולוחץ יד ונותן סוף סוף לעיניים ולמוח לנוח שנייה מכל מהלומות המראות שנחתו עליהם.
ואדים נוסיאקוב מחייך ומסמן שאפשר לשבת ושוב העיניים מתחילות להתרוצץ בתוך מה שנראה כמו כאוס ושברים, אבל בעצם הוא מפעל הצלה לדרי רחוב שהגיעו לנקודה הנמוכה ביותר והם רוצים לחזור ולעלות.
ונוסיאקוב, שבעצמו מכיר את נקודות השפל האלה, התחתיות שאליהן אפשר להידרדר, הוא זה שמושיט להם יד ויחד הם עולים. כל שקיות תרומות הבגדים וכלי הבית והמרצפות השבורות לא מרפים את ידיו. הוא נחוש ללכת איתם את כל הדרך, ארוכה וכאוטית ככל שתהיה, כדי להצליח להשתחרר מהרחוב.
"הבית של אנדריי", שאותו מנהל נוסיאקוב (50) בחצי השנה האחרונה, נמצא בשכונה בדרום תל אביב. הכתובת המדויקת ידועה רק למעטים כדי למנוע מגורמים עוינים להגיע ולהפריע בתהליך של השוהים במקום שגם כך הוא קשה.
מה קורה פה בעצם בבית?
"לכל אחד יש סדר יום משלו, יש כאלו שחופשיים לצאת, להיכנס ולהסתובב, המכורים חייבים ללכת כל יום לטיפולים במרכז להתמכרויות. בשאר הזמן מנקים את הבית, מעשנים, רואים טלוויזיה, עושים כביסה, מכינים אוכל. חיים".
האזרח השקוף ו'
נוסיאקוב נולד במוסקבה ב-1971. לישראל עלה יחד עם אחותו והוריו במסגרת גל העלייה הגדול ממדינות חבר העמים בתחילת שנות ה-90. הוא היה אז בן 20. אימו עזבה שם משרה של סגנית מנהלת בפנימייה הגדולה בעיר.
נוסיאקוב אומר שהקידום שלה נעצר משום שהייתה יהודייה. אביו היה מהנדס אלקטרוניקה. כשהגיעו לישראל, לירושלים, גילו העולים החדשים שהם צריכים להתמודד לא רק עם קשיי שפה ותרבות אלא גם עם צניחה מעמדית. אביו מצא עבודה בשמירה. אמו ניסתה להקים עסק קטן למכירת תמונות ותכשיטים. "העסק נכשל כלכלית והיא מעולם לא הצליחה יותר למצוא עבודה", נוסיאקוב אומר.
נוסיאקוב לא נשאר זמן רב בירושלים. הניסיונות להתגבר על המצוקה הכלכלית הביאו את ההורים להחליט לשלוח את בנם ללמוד עברית באולפן בקיבוץ דן בצפון. "זו הייתה תקופה יפה", הוא נזכר השבוע. "אם הייתי יודע מה צפוי לי אז הייתי נשאר בקיבוץ".
ב-1996, כשהיה כבר בן 25, גויס נוסיאקוב לצה"ל במסלול מקוצר מאוד לעולים חדשים שעברו את גיל הגיוס. במשך שנה היה נהג משאית. כשפשט את המדים מצא עבודה באבטחה באוניברסיטה העברית ולאחר מכן עבר עוד כמה עבודות באבטחה עד שב-2009 הגיע להיות כוח עזר בבית החולים איתנים, מרכז פסיכיאטרי שעלה לכותרות בשל חשיפת מקרי התעללות של אנשי צוות בחוסים על הרצף האוטיסטי. "פיטרו המון אנשים", נוסיאקוב משחזר. "גם אני פוטרתי למרות שאני לא עשיתי רע לאף אחד".
נוסיאקוב לקח קשה את העובדה שפוטר לטענתו על לא עוול בכפו, והוא, ללא כלים או הכוונות מסודרות, יצא להילחם על כך שהוא זכאי לפיצויים. זה לקח חמש שנים, אבל בסוף הוא ניצח את המערכת ונקבעו לו פיצויים מוגדלים.
ובכל הזמן הזה אסף משרה קטנה למשרה קטנה, משכורת זעירה למשכורת זעירה כדי לכלכל את עצמו. הוא עבד ככוח עזר בבית הצייר בירושלים שבו פעלו מסגרות לטיפול בנערים בסיכון, עבד גם כמוקדן שירות וכמבקר כרטיסים באוטובוסים עד שהגיע ה-3 ביוני 2016.
"יש תאריכים שאי אפשר לשכוח בחיים", הוא אומר. "באותו יום עליתי על אוטובוס על קו תל אביב-ירושלים כדי לבדוק כרטיסים. בכניסה לעיר פגע רכב ממוגן של הקונסוליה האיטלקית באוטובוס. הנהג ואני נפצענו קשה".
אחרי תקופת אשפוז ושיקום (שבעצם נמשך עד היום) יצא נוסיאקוב שוב למסע שהוא כבר כל כך מכיר. יחיד מול מערכת שלא רואה אותו.
על מה נלחמת?
"שייתנו לי פיצויים על הפציעה הקשה".
זאת הייתה מערכה קשה. הוא נלחם בכל החזיתות. במקום העבודה שלו, בביטוח הלאומי, בבית המשפט. "הפכו אותי ל'אזרח השקוף'", נוסיאקוב אומר.
וניצחת?
הוא לא עונה מיד. "אני מקבל קצבה חודשית בגובה 1,770 שקלים. זה מספיק בקושי לתרופות. ביטוח לאומי עדיין לא באמת הכיר בי".
נדודים מספסל לספסל
ב-2017 עזב נוסיאקוב את ירושלים בשבר גדול. פצוע, ללא פרנסה או עבודה קבועה. היעד היה תל אביב. אבל גם כאן לא היה קל. נוסיאקוב נלחם בעוני ובכאבי הגוף. תל אביב, ככה הוא קיווה, תחזיר לו את התקווה.
"מכל המאבקים המשפטיים נוצרו לי חובות ענקיים. הייתי חייב לבנק 400 אלף שקלים וכך התחילו צרות ועיקולים. גרתי בדירה קטנה בקטמון ויום אחד נגמר לי הכסף. במקום שכר דירה נתתי לבעל הבית שלי את הפיאט פונטו שהייתה ברשותי, אבל זהו, כבר נגמר לי הרכוש".
אבל היה לו משהו אחר. אולי חזק יותר מרכוש. היה לו את הכלב שלו. את בנדיט ושעזר לו לעבור את הימים הקשים שהיו צפויים לו ברחובות תל אביב.
מתי הגעת לרחוב?
גם על השאלה הזאת נוסיאקוב לא ממהר לענות.
"פעם אחת", הוא מתחיל לספר סיפור כמו שמספרים לילדים אגדות שבטוחים שבסוף הן ייגמרו בטוב, אבל כאן ברור שהטוויסט יהיה קשה. "עובדת סוציאלית מהעירייה הציעה לי דירה, שמחתי והלכתי איתה לראות במה מדובר. כשהגענו לאיזה בניין בדרום העיר מה שראיתי פשוט היה מחריד. בור מתחת לאדמה בתוך בניין ישן ומתפרק. בשביל לפתוח חלון צריך לטפס מתוך הבור למעלה. רק ראיתי את המקום ונכנסתי מיד לחרדה ודיכאון, באותו רגע הבנתי שלגור ברחוב עדיף על זה, לפחות ברחוב יש אור יום".
הוא מכיר מצוין את תל אביב. במיוחד את הספסלים שלה ואת בתי הקפה שפתוחים גם בלילות ואליהם היה הולך כשהיה קר או חם והוא רצה לנמנם במקום יחסית בטוח. כשרצה להתקלח מצא צינורות וברזים ברחבי העיר.
"נגמר לי הכוח", נוסיאקוב אומר. "נהייתי אדיש. אי אפשר לגור ברחוב אם אתה לא אדיש. אם לא ויתרת".
עם תיק אחד על גבו ובו שלוש חולצות (את זוג המכנסיים היחיד לבש) וזוג נעליים, חרש נוסיאקוב את העיר. מרוטשילד לים, לדיזנגוף, לשכונת התקווה ושוב לים. "לפעמים, במעט הכסף המזומן שהיה לי, שאותו קיבלתי מאנשים טובי לב, הייתי קונה כרטיס לאוטובוס ונוסע איתו הלוך ושוב לירושלים, סתם כדי להעביר את הימים.
"בירושלים יש ספר שאני מכיר. הוא תמיד מקבל אותי בלי לשלם. הייתי מסתפר אצלו כדי לשמור עד כמה שאפשר על ההופעה שלי. השתדלתי, כשהיה לי כסף, גם לכבס את הבגדים שלי במכבסות ציבוריות. וחוץ מזה, הייתי יושב עם הפלאפון, מחפש סרטונים מצחיקים וכתבות. הפייסבוק היה התחליף שלי לסמים. גם בזמנים הכי קשים שלי לא השתמשתי בסמים".
מתישהו שמע על "גגון" של העירייה. מקום שבו אפשר לקבל אוכל ומיטה אבל רק ללילה אחד. כשלא היה בגגון חיכה ליד בתי קפה ומסעדות כדי לאסוף שאריות אוכל.
להיות עורך דין
אי אפשר לתאר כיצד היו ממשיכים חייו של נוסיאקוב לולא פגש את אנדריי בוז'קו, הבעלים של העמותה שרשומה במשרד המשפטים. גם את היום הזה נוסיאקוב זוכר. הוא היה רעב ורצה לישון במיטה וחיפש פתרון. אפילו לא שינוי. רק צלחת עם אוכל חם ומיטה. ולנוח קצת. את אנדריי הוא מצא בגוגל כחלק מהחיפושים האלה. הוא התקשר והגיע.
מה אנדריי סיפר לך?
"הוא סיפר על העמותה שלו ועל המטרות העיקריות שלה – הפעלת בתי מחסה לדרי רחוב ושיקומם, הוצאתם מהרחוב ושילוב שלהם בחברה".
הוא הצטרף כדר בית, אך בהמשך אנדריי הציע לו לנהל את המקום. "מבחינתי העבודה היא לדאוג לתרומות של האוכל, לדאוג שכולם ינקו את הבית, לקבל את הנכנסים והיוצאים, לענות למיילים ולבקש תרומות".
איך מתקבלים לבית הזה?
"לבית הזה מפנים לרוב ממרכזים שונים של דרי רחוב. מקבלים דרי רחוב שמצהירים שהם רוצים להפסק לצרוך סמים. הם יודעים שהם חייבים לעבור טיפול ולהיות בקשר קבוע עם עובדים סוציאליים ומטפלים אחרים. מי שמתקבל לכאן חייב לרצות לעשות שינוי ולרצות להתרחק מהרחוב".
אתה מרגיש שיש משמעות לזה שהשוהים בבית פוגשים אותך?
"בטח. הם יודעים שגם אני באתי מהרחוב. אני יודע על מה הם מדברים. אני מבין מה הם אומרים ובגלל זה המוטיבציה שלי להצליח ושהם יצליחו היא גדולה".
אז זהו? מצאת את המקום שלך? העבודה בבית של אנדריי היא הייעוד שלך?
"במוסקבה התחלתי ללמוד במכללה למורים ורציתי להיות מורה, אבל שהגעתי לפה לא הסתדרתי עם השפה. היום, אחרי כל מה שעברתי אני רוצה ללמוד משפטים. יש לי עורך דין שאומר שיש לי פוטנציאל גדול. אני מקווה שביטוח לאומי יעזרו לי בשיקום ובלימודים. אחרי שאקבל את התואר אעסוק בזכויות לנכים ואציל אנשים מפגיעות המערכת".
עיריית תל אביב: "היחידה העירונית לטיפול בדרי רחוב ומכורים מטפלת ב-887 מטופלים. בשנת 2020 טופלו על ידי היחידה 1,343 דרי ודרות רחוב. העירייה מממנת ומפעילה עבורם שלושה גגונים ושמונה דירות מעבר באמצעות עמותת "לשובע", ובעתיד הקרוב ייפתח הגגון החדש שיכיל עוד 80 דרי רחוב בסטנדרטים גבוהים ומכבדים.
