החנות בחוות נאות, הממוקמת על כביש 40 בואכה שדה בוקר ברמת הנגב, עמוסה בגבינות עזים שמייצרים בני הזוג גדי ולאה נחימוב. בחודשיים מאז פרץ משבר הקורונה הכל עומד מלכת בחווה: הגבינות לא נמכרו והן נשמרות במקרר וממתינות ללקוחות.
כשלפני חודשיים פרץ משבר הקורונה פעילות החווה נקטעה באחת. "החודשים האלה הם למעשה שיא העונה אצלנו", מסביר השבוע גדי נחימוב. "היינו מלאים בהזמנות ופתאום הכל נעצר, הכל התרוקן. הבנו שזה לא סיפור לזמן קצר, שזה הולך להיות משהו ממושך. מבחינה כלכלית חטפנו סטירה לא קטנה".
כעת, עם היציאה מההסגר, בני הזוג נחימוב מאמינים ומקווים שהמטיילים והמבקרים ישובו לפקוד את מרחבי המדבר ולא יפסחו על חוות הבודדים שהוא ורעייתו הקימו לפני יותר מ־16 שנה בעשר אצבעותיהם. כמוהם, עוד עשרות בעלי חוות בודדים בנגב מחכים בכיליון עיניים לחזרה לשגרה.
לא מצפים לכלום
חוות נאות של משפחת נחימוב ממוקמת במובלעת, סביבה גבעות חשופות ולמרגלותיה עובר נחל באר־חיל. בגלגולם הקודם היו גדי ולאה נחימוב בעליה של רשת המסעדות הבשרית 'אל גאוצ'ו'. "בחיים הקודמים שלנו עבדנו בעיר הגדולה", מספר נחימוב (58). "בזמננו החופשי טיילנו בעיקר במדבר והרבינו לחלום. גם את ששת ילדינו הדבקנו ברעיון חוות הבודדים ובמשך השנים התנסינו כולנו בכל סוג של עבודת כפיים. סמוך לקבלת ההחלטה להגיע לנגב התחלנו לעבוד עם עזים ולגבן בחוות הר הרוח. 50 גדיות הגיעו אלינו וכל המשפחה נרתמה להכנות".
גדי ולאה נחימוב, חוות נאות: "הפכנו את המשבר הזה להזדמנות. ניצלנו את החודשים האלה לעבודות תחזוקה בחווה, לבנייה חדשה. בסך הכל אנחנו מתכוננים ליום שאחרי"
עם השנים התרחבה פעילות החווה. בחודש יולי 2004 נפתחה המחלבה בחווה והגבינות הראשונות נמכרו בחנות הקטנה במקום. מאוחר יותר הקימו בני הזוג נחימוב מתחמי לינה ואירוח בחווה והרחיבו והגדילו את הדיר.
לפני כחמש שנים החליטו בני הזוג שהגבינות תוצרת המקום יימכרו רק בחווה, וכי המסעדה במקום הופכת לבית אירוח מיוחד. "אנחנו מתרכזים במה שיש ומוצאים זמן ליהנות מכל מה שבנינו כאן בעמל רב", אומר גדי נחימוב.
איך השפיע עליכם משבר הקורונה?
"הפכנו את המשבר הזה להזדמנות. ניצלנו את החודשים האלה לעבודות תחזוקה בחווה, לבנייה חדשה. בסך הכל אנחנו מתכוננים ליום שאחרי".
איך נראה מבחינתכם היום שאחרי?
"כשהחלו עם ההקלות בשבוע האחרון זה בא לידי ביטוי אצלנו בכך שהטלפונים לא מפסיקים לצלצל. האזור שלנו והמדבר כולו הם הכי בטוחים. האמת היא שאנחנו די מלאים לחודשים הקרובים מבחינת הזמנות לאירוח בבקתות ובמתחמי הלינה בחווה. כמובן שגם התוצרת שלנו ממתינה ללקוחות שלנו שיגיעו אלינו כמו בעידן שלפני הקורונה".
לגדי נחימוב אין הרבה ציפיות שהוא ואשתו יקבלו סיוע מהמדינה. "המועצה האזורית רמת הנגב שבתחומה אנחנו נמצאים תומכת ומסייעת לנו", הוא מציין. "מהמדינה לא קיבלנו עד כה שקל אחד. גם לא זכינו לשום שיחת טלפון מגורם ממשלתי כלשהו אם אני צריך עזרה כלשהי. אין לנו שום ציפייה לעזרה. במקום להתחנן למענק כלשהו או סיוע כספי אחר, השקענו אנחנו בהכנת המקום ותחזוקתו ליום שאחרי".
עתיד לא ברור
את ענת אגבר־קורנמל (57) אנחנו פוגשים שעה קלה אחרי שהסתיימה חליבת עדר העזים של חוות קורנמל, החווה הראשונה שהוקמה בדרך היין בסמוך לצומת טללים ברמת הנגב. "אנחנו עכשיו בשיא ייצור החלב שממנו אנחנו מייצרים את גבינות העזים", מסבירה אגבר־קורנמל שהקימה עם בעלה דניאל לפני 23 שנים את החווה, בערב ראש השנה 1997. "אנחנו גם חולבים את החלב כדי לייצר את הגבינות וגם לצורך הנקת עדר הגדיים בחווה", היא ממשיכה, "השבוע אנחנו גם עומדים להפריד את הגדיים מהאמהות וגומלים אותם מההנקה. זה לטובת הגדיים להתפתחותם העתידית".
משבר הקורונה תפס את אנשי החווה בעיצומן של המלטות הגדיים. "חודש מרץ הוא חודש של המלטות", מסבירה אגבר־קורנמל. "זו בעצם תחילת העונה מבחינתנו. מבחינת שגרת העבודה בדיר וייצור הגבינות לא השתנה הרבה אצלנו, אך בהיבט הכלכלי התמונה היא שונה לחלוטין".
איך זה בא לידי ביטוי?
"המסעדה אצלנו נסגרה כבר ב־15 במרץ והיא עדיין סגורה. אנשים הפסיקו להגיע לכאן ואנחנו עושים משלוחים של הגבינות שלנו לפי הזמנת הלקוח מראש באתר שלנו. אנחנו מגיעים עם המשלוחים עד לאזור השרון. המציאות היא יותר מהזויה. אין מה להשוות את ההכנסות בשיא העונה הזו בימי שגרה לעומת מה שקורה בחודשים האחרונים".
איך שורדים במציאות הזאת?
"אנחנו חווים פגיעה כלכלית קשה מאוד. אנחנו מצליחים להיות עם הראש מעל המים תוך עבודה קשה מאוד. לא פשוט וגם מאוד מורכב לנסוע בכל שבוע עם התוצרת שלנו למרכז הארץ. הלקוחות אומנם שמחים שאנחנו מגיעים אליהם עד פתח הבית, אך יותר נכון שהלקוחות יקנו את הגבינות כאן אצלנו בחווה. אנחנו עושים כל מאמץ לשמור על תזרים של הכנסות. ההוצאות אינן פוסקות ויש תשלומים קבועים שצריך לשלם. שיווק הגבינות עוזר לנו בכך. בינתיים אנחנו מתנהלים. העזים נחלבות, הגבינות מיוצרות ונמכרות ללקוחות עד פתח הבית, אבל העתיד לוט בערפל".
בעוד העתיד לוט בערפל גם ההווה לא מזהיר במיוחד, בלשון המעטה. בגלל משבר הקורונה הוצאו 15 מעובדי החווה לחופשה ללא תשלום (חל"ת) ותשלום דמי הביטוח הלאומי עבורם חל על בעלי החווה כמי שמעסיק את אותם עובדים. גם התשלומים לספקים השונים, מציינת אגבר־קורנמל, לא מעוכבים ומשולמים במועד.
"זה מצב מאוד מתסכל", היא מציינת, "המסרים של רשויות המדינה בנושא ההתמודדות עם משבר הקורונה הם מבלבלים. אין משנה סדורה בנושא. גם הפעימות של המענקים הכספיים לעסקים הן מצחיקות".
למה הכוונה?
"אם רוצים לסייע, אז שיסייעו. לא רוצים לסייע - אל תסייעו. אל תבטיחו הבטחות ריקות מתוכן. בתכל'ס אנחנו מקבלים סוג של לעג לרש".
בשלב זה ובגלל הוראות משרד ראש הממשלה ומשרד הבריאות, המסעדה בחוות קורנמל עדיין סגורה. ואולם, בשבת האחרונה באו כמה עשרות מבקרים לחנות שבחווה וקנו גבינות מתוצרת המקום והמשיכו לטייל באזור. "החיים חזקים מכל", מציינת ענת אגבר־קורנמל, "אנחנו מצפים למסרים ברורים לגבי העתיד".
מרגישים תקועים
זה 16 שנה פועלת חוות כרמי הר הנגב בארץ המכתשים, בסמוך למצפה רמון. לפני כחודשיים, לראשונה מאז פתיחת החווה, היה מתחם האירוח של החווה סגור למבקרים בגלל משבר הקורונה. בשבוע שעבר קיבלו בעלי החווה אומנם אישור לארח מבקרים בחדרי האירוח בחווה (צימרים), אבל נכון לעכשיו טרם ניתן אישור לארח מטיילים באתר הקמפינג ובאוהלי האירוח הגדולים בשטח החווה.
"כל התקופה הזו לא היתה לנו פרנסה בתחום התיירות", מספר בעל החווה יוסי קשקש (58). "התעסקנו רק בחקלאות. אומנם אישרו לנו בהתאם לתו הסגול להפעיל את הצימרים, אך לא נוכל בשלב זה להפעיל אוהל של 100 מ"ר לאורחים בודדים. זה לא כלכלי להפעיל אוהל כזה לאירוח של משפחה אחת או שתיים. מדובר בקטסטרופה".
נראה שהמצב לא פשוט.
"ודאי. אף אחד לא מדבר איתנו על כלום. בינתיים הכל הבטחות על הנייר בלבד. אנחנו עוד מעט נכנסים לקיץ. בעונת הקיץ כמעט שאף אחד לא מגיע לכאן. אין לנו זכות קיום בקיץ. אפשר לשכוח מתיירות בעונת הקיץ. העונה שלנו היא מחודש אוקטובר ועד לחג השבועות בתחילת יוני. גם בימי שגרה יש לנו בעיות של פרנסה. עוד טרם הוסדרו כל ההיבטים המשפטיים באשר להתיישבות חוות הבודדים על הקרקע, וכעת מוסיפים עלינו גם את סיפור הקורונה, אז זו מכת מוות עבורנו. התחושות קשות מאוד".
קיבלתם סיוע מהמדינה?
"אני משלם 3,700 שקל ארנונה לחודשיים ויש לי גם הוצאות שוטפות נוספות. קיבלתי בפעימה הראשונה 3,100 שקל וסכום זהה גם בפעימה השנייה. זה לעג לרש. כבר אמרו לי שאני לא זכאי לפעימה השלישית. לפני כחודש הגשתי בקשה להלוואה בערבות מדינה. עד עכשיו לא קיבלתי כל תשובה. אין שום התייחסות".
מרכז המבקרים בחוות כרמי הר הנגב ידע ימים יפים מאלה שבחודשיים האחרונים. תיירים אינם פוקדים את המקום ובקבוקי השמן והיין שמייצר קשקש בחוותו מוצבים על המדפים בלי שיהיה להם דורש. "יש כאן משהו אבסורדי. מייבאים שמן זול ולא איכותי מחו"ל לפני חג הפסח והתוצרת שלנו נשארת תקועה על המדפים", אומר קשקש. "אין בכלל מה להשוות את השמן הישראלי והאיכותי לשמן שמיובא מחוץ לארץ. גם מבחינה חקלאית וגם מבחינה תיירותית אנחנו תקועים. אנחנו נמצאים מול שוקת שבורה. אני לא רוצה להישמע כמי שמתבכיין, אבל אנחנו הולכים לקרוס. מישהו ממקבלי ההחלטות במדינה צריך לתת את הדעת כיצד עוזרים לנו".
אתה חושב על היום שאחרי המשבר?
"אני מקווה לטוב. אני מאמין שנתחיל שנה חדשה ונפרוץ קדימה. עד אז אנחנו צריכים לראות איך שורדים. באנו לכאן כדי להגשים חלום. עכשיו אנחנו נמצאים במציאות הנוכחית ונלחמים בשיניים כדי לשרוד. עובדים ועובדים ולא רואים פרנסה. ביום שאני אפסיק לטפח את החווה, המדבר יחדור פנימה".
חודשיים קשים
בסמוך לצומת משאבים, לא הרחק מפארק גולדה ברמת הנגב, הקימו לפני 16 שנה בני הזוג דודו ותחיה קלינגר, הוא תעשיין והיא משפטנית, את חוות מעיין הנעורים. בני הזוג, הורים לחמישה ילדים, התגוררו עד אז במרכז הארץ, ולדברי תחיה קלינגר, "רצינו לשוב למקורותינו. רצינו לשוב אל הטבע".
החווה שהוקמה במסגרת פרויקט דרך היין כוללת מטע של כ־3,600 עצי זית שמהם הם מייצרים שמן כתית מעולה. כמו כן יש במתחם שתי בקתות אירוח המיועדות לזוגות בלבד.
"החודשיים האחרונים היו קשים מאוד לא מבחינת הבידוד, אלא בהיבט של ההתמודדות הכלכלית", מספרת תחיה קלינגר. "בקתות האירוח נסגרו, לא יכולנו לקיים בחווה כל פעילות תיירותית וגם לא פעילות של סדנאות כפי שאנחנו נוהגים לעשות. לא היו הכנסות במשך כל התקופה הזו, אבל ההוצאות נמשכו כרגיל".
יש כבר סימנים של יציאה ממשבר הקורונה?
"לפני כשבועיים קיבלנו אישור לפתוח את שערי החווה לאירוח בבקתות, ואכן אורחים החלו להגיע אלינו. זה גורם לנו לחוש שנוכל להתגבר. הסדנאות עדיין לא מתקיימות כי זה מורכב יותר. בשלב זה אנחנו רק מארחים בבקתות ומוכרים שמן תוצרת החווה למבקרים".
בשל ההגבלות והנחיות משרד הבריאות החליטו דודו ותחיה קלינגר לארח בחוותם רק פעמיים בשבוע, שני לילות באמצע השבוע ושני לילות בסופי השבוע. "זה נותן לנו אפשרות לעסוק יותר בניקיון, בחיטוי ובעמידה בסטנדרטים גם שלנו וגם בהתאם להנחיות המתחייבות", מסבירה קלינגר.
קיבלתם סיוע כספי מהמדינה?
"שום דבר. כלום. אני אומרת זאת בכאב לב גדול. פנינו לקרן המיוחדת שהקימה המועצה האזורית רמת הנגב שבאמת רוצה לסייע לנו, אבל בשל מעצורים משפטיים זה לא מסתייע. המועצה מלווה אותנו לאורך כל הדרך, אך בקטע הזה של הסיוע הכספי ידיה כבולות. כאזרחים טובים רצינו להקטין את הנזק שנגרם לנו וקיבלנו אישור למכור את השמן שלנו. בסופו של דבר התברר כי הנזק הכספי שנגרם לנו הסתכם ב־24 אחוז וכי אנחנו לא זכאים למענק מהמדינה שניתן למי שנפגע בשיעור של 25 אחוז ומעלה. על חודו של אחוז אנחנו לא זכאים למענק הזה".
אתם חושבים על היום שאחרי?
"מה שהיה הוא שיהיה. אנחנו סומכים רק על עצמנו. בנחישות, בהתמדה ובאחדות משפחתית נעמוד גם באתגר הכלכלי של ההישרדות. חמשת ילדינו כאחד אמרו לנו שהם עומדים לימיננו, וכי כל מה שנצטרך הם פה. זה ההישג הגדול ביותר בעיניי - שבזמנים קשים ניתן לסמוך על המשפחה".
