כשאלכסיי ואולגה רקיטין תכננו לעלות לישראל, הם לא חשבו בדמיונם הפרוע ביותר שאת השבועיים הראשונים שלהם בארץ, מיד עם נחיתתם בנתב"ג, הם ייאלצו לבלות עם בנם הקטן בבידוד במלונית קורונה בתל־אביב.
לפני כחודשיים, ליתר דיוק בסוף חודש יולי, עלו אלכסיי (43) ואולגה (39) רקיטין ובנם סשה (7) ארצה מהעיר אורל, המרוחקת כ־300 ק"מ ממוסקבה, בירת רוסיה. אחרי שהסתיים הבידוד המשפחה עברה לקיבוץ צאלים בנגב המערבי.
אלכסיי ואולגה אינם מסתירים את התרגשותם מהעלייה לארץ ומקבלת הפנים החמה שזכו לה כשהגיעו לפני כמה שבועות לקיבוץ. מבחינתם, אולי עוד מוקדם לקבוע אם הם יישארו בקיבוץ או שיעדיפו את החיים מחוצה לו, אולם בשלב זה, הם מציינים, הם שמחים לפתוח דף חדש בחייהם ולהתחיל את השנה החדשה בלב המדבר, לא רחוק מאזור עוטף עזה.
באו בעקבות הבת
אלכסיי הוא מוזיקאי ופזמונאי מוכר ברוסיה, שיריו מושמעים ברדיו ובטלוויזיה הרוסית. הוא חתום גם על פסקולים שכתב לכמה סרטים רוסיים. כמעט 20 שנה הוא עוסק במוזיקה, בעיקר מוזיקת עולם ומוזיקה אלטרנטיבית. אשתו אולגה עסקה כ־16 שנים בהוראת ספרות רוסית בבית ספר תיכון.
חוזרים לימים הראשונים בארץ. "היינו בהתחלה בבידוד במלונית בתל־אביב יחד עם עוד שתי משפחות שעלו איתנו לארץ", מספר אלכסיי. "היינו שם כל המשפחה ביחד. האמת, זה לא היה כל כך נורא. למדנו עברית דרך הזום וגם קראנו ספרים. ככה העברנו את הזמן. אחרי שבועיים כבר נסענו לקיבוץ צאלים".
לא חששתם להגיע לקיבוץ שנמצא באזור שיש בו לא פעם מתיחות ביטחונית וגם ממוקם הרחק ממרכז הארץ?
אלכסיי: "לא, בכלל לא. ידענו בדיוק לאן אנחנו נוסעים. עשינו קודם שיעורי בית וראינו באינטרנט איפה נמצא הקיבוץ. כשהגענו לקיבוץ ראינו שהוא יותר יפה וטוב ממה שהשתקף מאתרי האינטרנט. יש לי אח שגר כבר 14 שנים בירושלים, ובכל זאת העדפנו להגיע לקיבוץ. גם לא פחדנו להגיע למקום שקרוב יחסית לעוטף עזה. המצב הביטחוני לא היווה לגבינו איזשהו שיקול".
אלכסיי רקיטין: "אני מרגיש שהכי טוב לגדל כאן ילדים. הבן שלנו כבר רכש חברים מקרב בני הקיבוץ"
לדברי אולגה, "כשהגענו לקיבוץ, הכל מצא חן בעיניי. ידענו שהקיבוץ נמצא בין באר־שבע לעזה ושמזג האוויר כאן חם בקיץ וקר בחורף, אבל כל זה לא הפריע לנו. החברים כאן קיבלו אותנו בסבר פנים יפות, מחייכים אלינו ורוצים לעזור לנו בכל דבר".
למה החלטתם לעלות לישראל?
"עשינו זאת מכמה סיבות. ברוסיה אין חופש לאזרחים כמו בישראל. גם הגענו למסקנה שכאן יותר טוב לגדל ילדים מאשר ברוסיה. לא פחות חשוב מזה - הבת שלנו אוליאנה בת ה־17 הגיעה לישראל לפני כשנתיים במסגרת תוכנית נעל"ה (נוער עולה לפני הורים) והיא מתחנכת בחוות הנוער בירושלים, ואנחנו למעשה עלינו עכשיו בעקבותיה. היא זו שבעצם קולטת אותנו בארץ".
מדוע בחרתם להיקלט בקיבוץ?
אולגה: "הצטרפנו לתוכנית 'בית ראשון במולדת' של התנועה הקיבוצית. הקיבוץ הוא סוג של קולקטיב, סוג של קולחוז כמו ברוסיה, אבל יותר טוב ויותר ידידותי".
אלכסיי: "כאן יש לי את התנאים הכי טובים כדי ליצור מוזיקה. אני יושב בקרוואן שלנו ויוצר. נכון, זה לא כמו סטודיו, אבל יש כאן אווירה טובה שמאפשרת לי ליצור את המוזיקה שלי. חוץ מזה אני מרגיש שהכי טוב לגדל כאן ילדים. הבן שלנו כבר רכש חברים מקרב בני הקיבוץ".
חג משפחתי
לאורך כל השיחה עימם, שמתנהלת בבליל של עברית, רוסית ואנגלית, אלכסיי ואולגה שופעים חיוכים ומלאי אופטימיות. לפני שהם עלו ארצה, כך הם מציינים, הם זכו לברכת הדרך מהוריהם שנשארו ברוסיה והיא שנתנה להם רוח גבית לעלות לישראל.
ומה באשר לעבודה? בשלב זה אולגה עובדת בניקיון בבתי החברים המבוגרים של הקיבוץ. "ככה אני מכירה את האנשים בקיבוץ וגם לומדת את השפה העברית", היא אומרת. "מקבלים אותי יפה".
אלכסיי ממשיך ליצור מוזיקה ומודה שהוא מתפרנס מהתמלוגים שהוא זוכה להם מהשמעת יצירותיו ברשתות הרדיו והטלוויזיה ברוסיה.
זו הפעם הראשונה שאלכסיי ואולגה חוגגים את חגי תשרי בישראל. למעשה, כך הם מספרים, הם לא הקפידו לחוג את החגים ברוסיה. החג היחידי שהם ציינו היה הנוביגוד, ראש השנה האזרחי ברוסיה שנחוג מדי שנה ב־1 בינואר.
"השנה כמובן שזה יהיה אחרת", אומרת אולגה. "נעשה את החגים במתכונת משפחתית, כולל ארוחת חג. הבת שלנו שלומדת בירושלים מגיעה אלינו ונהיה כולנו ביחד. לא חווינו עד עכשיו את החגים האלה. זה הכל חדש בשבילנו".
תוכניות לעתיד כבר יש?
אלכסיי: "אני רוצה להמשיך וליצור מוזיקה, להתחבר למוזיקאים ישראלים ולשתף פעולה עם זמרים ישראלים. זה החלום שלי".
אולגה: "אני רוצה לעסוק בהוראה בבית ספר תיכון ולהכין תלמידים לבחינת בגרות ברוסית. אני אומנם מעט זמן בקיבוץ, אבל מאוד אוהבת את המקום הזה. אני עוד לא יודעת מה יהיה בעתיד".
מסע מרגש
באוקטובר שעבר עלתה משפחת ספציאן ארצה מהעיר מינסק שבבלארוס. האב אלכסנדר (42) נגר במקצועו, ואילו רעייתו ולנטינה (45) הייתה מוכרת בחנות. השניים הורים לבת ובן - אווה (10) ודניס (8).
משפחת ספציאן החליטה לעלות ארצה בעקבות אחותו של אלכסנדר, אנטונינה. האחות עלתה לישראל עם בעלה ובתה כמה חודשים לפני אחיה וגיסתה וקבעה את ביתה בערד. אנטונינה הגיעה לערד במסגרת תוכנית "ספא 2020" שנועדה לקלוט בערד עולים חדשים העוסקים בטיפולי ספא.
אנטונינה למעשה הכשירה עבור אחיה, גיסתה ושני ילדיהם את הקרקע לקראת עלייתם לישראל בכלל ולערד בפרט. ולנטינה ואלכסנדר מספרים שעוד כשהיו במינסק ועסוקים באריזת תיקים לקראת המעבר לישראל, אנטונינה מצאה עבורם דירה מרוהטת בערד, דבר שסייע להם מאוד שכן הם באו ארצה בלי ציוד.
"הנסיעה לארץ היתה ארוכה ומתישה", הם מספרים. "הדרך לבית החדש בערד סימלה עבורנו מסע מרגש ובלתי נשכח. זכינו לליווי בתהליך ההתאקלמות שלנו בעיר. עובדי מחלקת העלייה והקליטה בערד סייעו לנו בכל ענייני משרד הפנים, קופת חולים, חוזה שכירות לדירה, רישום הילדים לבית הספר, פתיחת חשבון בנק והכי חשוב - חיפוש אחר מקום עבודה".
עיר מדהימה
אלכסנדר מצא עבודה כסדרן באחד הסופרמרקטים בערד, ולנטינה לומדת עברית באולפן ומצאה עבודה במפעל 'סודהסטרים'. שני ילדיהם כבר התערו במערכת החינוך המקומית. "למרות הקושי בהבנת השפה, הצוות החינוכי בבית הספר היה מאוד ידידותי כלפי הילדים שלנו. אנחנו מקווים שיום יגיע והילדים יבינו כל מילה ומילה", אומרת ולנטינה.
ולנטינה ספציאן: "למרות הקושי בהבנת השפה, הצוות החינוכי בבית הספר היה מאוד ידידותי כלפי הילדים שלנו. אנחנו מקווים שיום יגיע והילדים יבינו כל מילה ומילה"
למרות ההתאקלמות המהירה, בני משפחת ספציאן אינם מתעלמים מחבלי הקליטה. "זה כמו אצל כל אדם שמחליט לעלות לארץ ולשנות את אורח חייו", הם אומרים, "הקשיים האלה בלטו במיוחד בגלל הקורונה שתפסה אותנו בשנתנו הראשונה בארץ. הקורונה יצרה קושי ובלבול רב אצל כולם ואצלנו במשפחה זה הורגש במיוחד".
כיצד?
אלכסנדר: "בסגר הראשון האולפנים לא נפתחו כמתוכנן, מה שעיכב אצלנו את רכישת השפה. גם תהליך חיפוש העבודה היה קשה, במיוחד לאור העובדה שלגבי ולנטינה למשל לכל המשרות המתאימות לה נדרשה ידיעת השפה העברית. למרות הקשיים בדרך והודות לסיוע והליווי שקיבלנו גם מנציגי המחלקות השונות בעירייה וגם מתושבי המקום, הקשיים הללו התגמדו והקליטה שלנו נעשתה חלקה יותר".
איך מקבלים אתכם בעיר?
אלכסנדר: "זכינו להגיע לעיר ולפגוש אנשים חמים שמלווים אותנו בכל צעד ומסייעים לנו בכל שאלה שעולה. תמיד מתייחסים אלינו במאור פנים ועוזרים לנו למצוא פתרונות לקשיים שכל עולה נתקל בהם בתחילת דרכו בארץ. מהבחינה הזו ערד היא עיר מדהימה לעולים חדשים ואנחנו שמחים שיצא לנו להגיע לעיר. ערד היא עיר מצוינת ומטופחת, האנשים בה חמים ומכילים, הנופים מרהיבים, האקלים נוח והכי חשוב - הכל במרחק הליכה".
ולנטינה: "אנחנו אופטימיים לקראת שנת הלימודים החדשה. הילדים החלו את שנת הלימודים כמו כולם והולכים בשמחה וברצון לבית הספר היסודי המשופץ בשכונה שלנו ולומדים עברית. כיום אנחנו נהנים להעביר זמן בחיק המשפחה בסופי השבוע ונהנים מהאוויר הנקי והסביבה הירוקה של ערד".
ראש השנה מרגש את משפחת ספציאן במיוחד. זאת הפעם הראשונה שהם חוגגים את ראש השנה בפרט, ואת חגי תשרי בכלל, בארץ בחיק המשפחה. "אנחנו מאוד אופטימיים לגבי עתידנו", אומר אלכסנדר בחיוך, "למרות הקשיים שבדרך".
