השבוע ישראל התחילה לצאת מהסגר השלישי, ולצד החזרה הזהירה לשגרה, נרשמה גם ירידה מסוימת במספר הבדיקות החיוביות. ואולם, פרופ' נדב דוידוביץ', ראש בית הספר לבריאות הציבור באוניברסיטת בן גוריון וחבר בצוות המומחים המייעץ לממשלה במשבר הקורונה, אינו ממהר לחתום על המוגמר. מבחינתו עוד מוקדם לחגוג.
"הסגר ככלי נפח את נשמתו", אומר פרופ' דוידוביץ' בראיון, "עדיין צריך לשמור על ההגבלות. הסגר ככלי גורף לא כל כך השיג את מטרותיו כמו הסגרים הקודמים. העובדה שיש וריאנט בריטי שמתפשט במהירות רבה יותר ויש גם עייפות מהקורונה היא בעוכרינו. הסגר פעל אבל לא בצורה מיטבית. לדעתנו, שיטת האקורדיון, שלפיה פותחים את המשק בצורה מהירה לאחר ירידה מסוימת בתחלואה, היא גישה לא ישימה מכאן והלאה".
קראו עוד<<
הכלה במקום סגר
פרופ' דוידוביץ' וחברי צוות המומחים סבורים שהפתרון הוא מה שמכונה "גישת ההכלה", וכמו שהוא מסביר, "יציאה מדורגת ומתונה תוך עידוד ההתחסנות ושימוש באמצעי הגנה מגוונים, כולל בדיקות מהירות, שימוש בתו הירוק ושמירה על הכללים".
ובכל זאת, למרות מבצע החיסונים המאסיבי, תחלואת הקורונה אינה יורדת בשיעור המצופה.
"זה נכון. אנחנו לא נמצאים אפילו קרוב לחסינות עדר, לכן צריך שיעור התחסנות של יותר מ־80 אחוז לפחות. כל עוד אין חיסון לילדים, אנחנו לא נגיע לשם. עם זאת, אנחנו רואים בשבוע האחרון ירידה משמעותית בשיעור החולים הקשים בקרב בני ה־60 פלוס. כמעט ולא רואים אנשים חולים קשה שכבר התחסנו פעמיים לעומת אלה שלא התחסנו. צריך להמשיך ולהעמיק את מבצע החיסונים".
בעבר טענת שאפשר היה למנוע את הסגרים הקודמים. מה לדעתך הייתה יכולה להיות האלטרנטיבה?
"האלטרנטיבה יכולה להתבטא בדמות מבצעי הסברה ואכיפה, פעילות ממוקדת בבדיקות והתנהלות דיפרנציאלית.
על מצב התחלואה: "אנחנו לא נמצאים אפילו קרוב לחסינות עדר, לכן צריך שיעור התחסנות של יותר מ־80 אחוז לפחות. כל עוד אין חיסון לילדים, אנחנו לא נגיע לשם"
"לצערי, יש תחושה של איבוד שליטה ושל ממשלה שאינה מתפקדת. התחושה היא של תהליכים מסורבלים ושל חוסר אמון בין חלקים שונים בממשלה. זה מקרין על תהליך קבלת החלטות שמשבש את היכולת להילחם בנגיף. כאשר אין סינכרוניזציה בין הגורמים שצריכים לקבל את ההחלטות הנוגעות למלחמה בקורונה, זו התוצאה".
התחושה הרווחת היא שהחלטות הממשלה מושפעות ממאבקי כוח פוליטיים, בלי קשר לעמדות אנשי המקצוע.
"מחשיבים את עמדותינו, אבל ההחלטות מתקבלות בסופו של דבר על ידי הגורמים הפוליטיים. בגלל חוסר קשב ניהולי וניהול פוליטי, יש קושי להוציא את אותן החלטות אל הפועל".
לא ממהרים להתחסן
נכון לשבוע זה, שיעור ההתחסנות נגד נגיף הקורונה ברוב יישובי הנגב, למעט להבים, מיתר ועומר המדורגים בצמרת שיעורי ההתחסנות, הם נמוכים. כך למשל 48 אחוז בלבד מתושבי באר־שבע קיבלו את המנה הראשונה ו־34 אחוז קיבלו את המנה השנייה.
בדימונה המצב דומה ושיעור ההתחסנות במנה הראשונה עומד ל־49 אחוז ובמנה השנייה על 37 אחוז. בנתיבות, המוגדרת עיר אדומה, 31 אחוז מהתושבים התחסנו במנה הראשונה ו־19 אחוז קיבלו גם את המנה השנייה.
בחברה הבדואית שיעורי ההתחסנות הם הנמוכים ביותר ברמה הארצית והם נעים בין 15 אחוז במנה הראשונה ברהט ו־0.57 אחוזים בלבד בביר הדאג'. כשמדובר בשיעור ההתחסנות במנת החיסון השנייה המצב חמור עוד יותר ושיעורי ההתחסנות בחברה הבדואית עומדים על שברי אחוזים.
"זה נכון ששיעורי ההתחסנות בנגב נמוכים בהשוואה לשיעורם בשאר חלקי הארץ", אומר פרופ' דוידוביץ', "ידענו שזה יהיה מבצע מורכב, כאשר לגבי המגזר הבדואי היו תחילה בעיות של נגישות אשר השתפרו עם הזמן. לצערי, במגזר הבדואי יש בעיה של פייק ניוז וחששות מפני החיסון. אנחנו פועלים בנושא בעזרת פעילים במגזר, רופאים מהמגזר וראשי רשויות מהמגזר. יש שיפור מסוים בשיעור ההתחסנות. זה לוקח זמן".
על המאבק בסוגיית הבריאות בנגב: "ייקח עוד לפחות שבע שנים עד שבית החולים השני יוקם בנגב. כל פרק זמן שהנושא הזה נדחה, זה לרעתנו"
מדוע בעיר אדומה כמו נתיבות או בעיר כתומה כמו באר־שבע, וכמובן בחברה הבדואית, שיעורי ההתחסנות נמוכים כל כך? הציפייה היא שדווקא ביישובים אלה שיעור התחסנות יהיה גבוה בגלל ממדי המחלה.
"אי אפשר להתעלם מכך שיש יישובים באזור הנגב שבהם שיעור ההתחסנות נגד נגיף הקורונה הוא נמוך, בעוד שיעור התחלואה באותם יישובים הוא גבוה. צריך להילחם בזה. נכון שאי אפשר לכפות על אדם להתחסן, אבל אפשר לפעול בדרכים של הסברה ואפילו בדרך של מתן תמריצים למתחסנים".
כמו מה למשל?
"אם בבני ברק חילקו בסוף השבוע שעבר צ'ולנט למתחסנים, אפשר כאן לבחון תמריצים שונים כמו צ'ופרים לפורים או הטבות שונות לתושבים. צריכים להיות יצירתיים בקטע הזה. ברור ששיעור ההתחסנות הנמוך קשור למצב הסוציו־אקונומי של היישובים בשילוב עם פייק ניוז".
דרושה יצירתיות
בתחילת השבוע נפתחה חלקית מערכת החינוך ביישובים ירוקים, צהובים וכתומים גבוליים. ביישובים אדומים וכתומים מערכת החינוך נותרה בשלב זה סגורה.
ערים גדולות כמו באר־שבע חולקו לפי שכונות, ובשכונות המוגדרות ירוקות וצהובות הלימודים נפתחו בגנים ובכיתות א' עד ה'. ההחלטה לקיים לימודים בשכונת נווה זאב, שהוגדרה צהובה בעוד העיר עצמה כתומה, עוררה סערה בקרב הורים ואנשי חינוך.
לטענתם, ההחלטה לקיים לימודים בשכונה מחריגה את התלמידים ממערכת החינוך העירונית, וחלקם גם הביעו חשש שהתלמידים עלולים להידבק מאנשי צוות ההוראה שיבואו למוסדות החינוך בשכונה מאזורים המוגדרים אדומים או כתומים.
לדעתו של פרופ' דוידוביץ', "צריך לראות כיצד מפעילים את בתי הספר בצורה חכמה יותר, איך עושים בדיקות של תוכנית מגן חינוך שלצערי לא התפתחו נכון, ובעיקר איך שומרים על עצמנו בזמן שמתקיים מבצע החיסונים.
"להפעלת בתי הספר יש חשיבות בפני עצמה, וצריך להפעיל אותם בצורה דיפרנציאלית. מחקר שעשינו העלה כי פתיחה מהירה של מערכת החינוך מכיתה ז' ומעלה יכולה להביא לעלייה בתחלואה ולתמותה רבה. צריך לפתוח, השאלה היא רק איך עושים את זה".
ואיך באמת עושים את זה?
"גם במקרה הזה צריכים להיות יצירתיים. יש לנצל מבנים שאינם בשימוש, לגייס יותר כוח אדם כדי לתגבר את הקפסולות, ולבצע בדיקות לתלמידים לפני שתהיה כאן התפרצות גדולה ומחודשת של המחלה. צריך גם להשקיע בהסברה למורים בדבר חשיבות החיסונים כאשר יש מורים שמסרבים להתחסן. אי אפשר לכפות עליהם, צריך להשקיע בהסברה מולם".
כיצד אתה רואה את המתווה לפתיחת המשק?
"יש מרווח צר מאוד בין הרצון לפתוח את המשק לבין הרצון לא להחמיר את המצב. אני בדעה שיש להעניק לרשות המקומית את האוטונומיה בקטע הזה. כל בית ספר למשל צריך להכין לעצמו תוכנית עבודה בנושא החזרה ללימודים בצל הגבלות הקורונה. צריכים להיות אקטיביים ולראות איך אפשר להגיב על כל מקרה לגופו".
יש ביקורת רבה על התנהלות משרד החינוך בנושא הזה. גם אתה שותף לביקורת הזו?
"יש כאן ואקום. משרד החינוך לא התכונן מספיק לסוגיית פתיחת מערכת החינוך בתום הסגר. משרד החינוך היה צריך לקחת את העקרונות שגיבש משרד הבריאות וליישם אותם. זה לא קרה. תפיסת האקורדיון שלפיה פותחים וסוגרים היא לא ישימה. חייבים להתנהל נכון, חייבים להיות יצירתיים. הכי קל זה לסגור. גם אי אפשר לפתוח הכל. אין כאן פתרונות קסם".
ריצת מרתון
שנים נלחם פרופ' דוידוביץ' לשיפור שירותי הבריאות באזור הנגב. פרופ' דוידוביץ' (51) משמש גם יו"ר איגוד רופאי בריאות הציבור והיה בעבר יו"ר המרכז לחקר מדיניות בריאות בנגב. בשעתו יזם את כנס מצפה רמון לשוויון בבריאות בנגב, ובאחרונה היה שותף להגשת העתירה של מועצת הנגב וראשי רשויות באזור לבג"צ נגד שר הבריאות ושר האוצר, בטענה לסחבת מתמשכת באשר להקמת בית חולים שני בנגב.
"החלטת הממשלה מלפני שש שנים להקים בית חולים שני בנגב התקבלה לאחר עשרות שנים של מאבקים ודיונים בנושא", הוא מסביר. "גרירת הרגליים בנושא הזה, כשבינתיים שום דבר לא קורה לקידום הקמת בית החולים השני באזור, רק מצביעה על כך שמערכת הבריאות בפריפריה הוזנחה במשך שנים. אי אפשר לשתוק על כך. אני שמח שבג"צ קבע בהחלטתו לפני שבועיים שהמדינה צריכה לתת תשובות בנושא הזה בתוך שלושה חודשים".
כמה זמן יחלוף להערכתך עד שיקום בנגב עוד בית חולים?
"ייקח עוד לפחות שבע שנים עד שבית החולים השני יוקם בנגב. כל פרק זמן שהנושא הזה נדחה, זה לרעתנו. צריך גם לזכור שבסיפור הזה יש לא מעט שאלות פתוחות, כמו ההשלכות של הקמת בית חולים כזה על בית החולים 'סורוקה', הסדרת היחסים מול 'סורוקה', איך מכשירים כוח אדם רפואי וייעודי לבית החולים החדש, וכיצד מביאים אותו לנגב. כל הנושאים האלה דורשים הכנה. זה לא דבר של מה בכך".
כמי שכבר למוד מאבקים בנושא מערכת הבריאות בנגב, יש לך תובנות בנושא?
"היו לנו במהלך השנים לא מעט הצלחות, כמו הקמת המערך לחקר וטיפול בסרטן בבית החולים 'סורוקה', הקמת מחלקת השיקום בבית החולים, הקמת הכפר השיקומי 'עלה נגב - נחלת ערן', כמו גם הקמת בית החולים השיקומי במתחם הכפר, אבל אנחנו חייבים להמשיך ולהיאבק למען חיזוק מערכת הבריאות בנגב. זו ריצת מרתון. עוד יש לנו הרבה עבודה בתחום הזה.
"מה שמשפיע על הבריאות הוא המצב הסוציו־אקונומי. חייבים להיאבק ולעסוק לא רק בתחום הבריאות ושירותי הרפואה, כי אם גם בתחומים כמו חינוך ותעסוקה. בניגוד לנושא הקורונה, פה אין עניין של שיטוח העקומה. פה צריך לעבוד ולחשוב לטווח ארוך, כולל בהיבט הכלכלי, ולהגיע לקהילות בריאות תוך שיפור תנאי החיים כאן באזור".
לעדכונים: חדשות באר שבע
