רעיה גלמן (54), אם לשתי בנות (38,30) וסבתא לשני נכדים (15,7), היא תושבת אשקלון ומנהלת יחידת הפרויקטים ומשברים ביחידת המלוחים של שטראוס. המפעל ממוקם בשדרות ובפרוץ המלחמה הפך לזירת קרב פעילה, מה שהוביל לסגירתו לראשונה מזה 22 שנה, אבל לא לאורך זמן. בזכות גבורה אמיתית ומחויבות לספק מזון לתושבי ישראל, הוא נפתח שוב כעבור ארבעה ימים. בריאיון מיוחד היא מספרת מה התרחש מאחורי הקלעים.
ספרי על התפקיד שלך
"אני יותר משלושים שנה בשטראוס, ב-8 השנים האחרונות אני מנהלת פרויקטים בחדשנות ושנה בנוסף מנהלת משברים. המפעל בשדרות זה המשפחה והבית, עובד שם דור שלם של אנשים שזה העוגן שלהם. לאורך השנים עברנו הרבה משברים ביטחוניים וירי רקטות, אבל המפעל תמיד נשאר פתוח".
כיצד חווית את ה-7 באוקטובר?
"זה היה משבר אמיתי. הייתי אמורה לטוס באותו יום לחופשה, אבל פתאום התחלתי לשמוע בומים, והתחילו אזעקות. פגיעה ראשונה הייתה ממש מעבר לכביש הדירה שלי באשקלון: רכבים התפוצצו כמו קופסאות גפרורים, פרצה שיריפה ענקית והלהבות הגיעו עד לקומה 7-8 בבניין ממול. בדיעבד מסתבר שאשקלון ספגה שליש מכל הטילים שנורו מעזה. היא הייתה מטווחת יותר משדרות. היה לי ברור שאני לא טסה לשום מקום, ומיד צריך להקים חמ"ל, ולהתחיל לבדוק מה קורה עם האנשים שלנו אשר רובם גרים בשדרות ושם היו מחבלים ברחובות. אני בלב של מהומת אלוהים, רצה כל שנייה לממ"ד ותוך כדי עושה טלפונים ושולחת הודעות לאנשים שאני מכירה בכל רחבי הארץ לבדוק מה מצבם. משאבי אנוש, מנהלי צוותים התחילו מיד בבדיקה של מצב העובדים, עד בוקר למחרת ידענו מה המצב של כמעט כל עובד ומשפחתו".
מה השתנה מאז בחיים האישיים ובעבודה?
"החיים מתהפכים ברגע. הבת הגדולה שלי חיה בארה"ב והייתה בסטרס מטורף, הבת הקטנה הייתה ממש בחרדות. לאט לאט התחלנו לבנות שגרה, והעבודה היא עוגן. היום אנחנו בשגרת מלחמה, אבל אישית עדיין קשה לי לשמוח, ואפילו לאחל "יום הולדת שמח" למישהו".
מהם האתגרים העיקריים שאת מתמודדת איתם מפרוץ המלחמה?
"האתגר הכי גדול הוא להיות בשגרה. רק לא לקום בבוקר עם הודעת "הותר לפרסום". אלה המצבים שמעריכים את השגרה".
כיצד החברה יצרה עבורך אמצעי תמיכה?
"הבת הקטנה שלי סבלה מאוד מהתקפי חרדה. קיבלתי החלטה שאני מזמינה כרטיסים לארה"ב ומוציאה אותה מפה. בעבודה שלה לא היה עם מי לדבר, התקשרתי למנכ"ל החברה בעצמי ואמרתי: 'אני מפחדת עליה'. הוא אמר לי: 'כולם באותו מצב, שתתמודד'. סגרתי את הטלפון ובכיתי מרוב האטימות. תוך כדי פניתי למנהלת שלי בשטראוס, ונדהמתי כמה התגובה הייתה שונה. אמרתי שאני לא מתנתקת לרגע, אנהל הכל משם. היא אמרה לי בצורה הכי פשוטה: 'אני לא דואגת. סומכת עלייך שתעשי מה שאת צריכה, לכי תצילי את הילדה שלך'. עשרה ימים היינו שם, והמשכתי לנהל את החמ"ל, עבדתי בלילה כי השעות הפוכות, השתתפתי בפגישות, אף אחד לא הרגיש שאני לא בארץ. זה כל כך לא מובן מאליו. אין לי מילים להודות על כך".
יש רגע אחד שנחקק בזיכרונך מהחודשים האחרונים?
"אחד הרגעים הכי קשים היה כשנורו טילים לאשקלון, וביקשו בחברה מתנדבים שיתקשרו לאנשים שהתפנו לשאול מה שלומם ומה הם צריכים. התקשרתי, ופתאום הבנתי מה אנשים עברו. שמעתי סיפורי זוועה. באותו זמן יצאה קריאה לעובדים, שמי שיכול שיבוא לעזור ולסדר סחורה בחנויות, המדפים היו ריקים ולא היו עובדים. חלק התגייסו, חלק פונו, חלק לא יכלו לצאת מהבית. למרות הפחד, הלכתי לסופרמרקטים וגיליתי שיש המון משמעות למה שאני עושה.
"הפחד הגדול היה בנסיעה. פעם אחת תפסה אותי אזעקה. יצאתי מהרכב ונשכבתי על הכביש. למרות הכל המשכתי לצאת ולסדר סחורה בחנויות, שלא יהיה חוסר. ההתרגשות הכי גדולה הייתה כשהמפעל נפתח שוב, וחזרנו לייצר. בחיים לא התרגשתי כל כך כמו משקית תפוצ'יפס הראשונה שיצאה מהמפעל. בסוף מבינים שכל אחד צריך לעשות משהו שהוא טוב בו. לא כל אחד יכול להילחם, אבל בשביל לשמור על העורף המדינה צריכה לתפקד".
איזה דברים גילית בעצמך ולא ידעת שקיימים?
"אני לא גיבורה. הרבה אנשים עשו הרבה יותר ממני, אבל למדתי לראות את האחרים ולא רק את הפחדים שלי. בהתחלה היה לי קשה לדבר עם אנשים שעברו חוויות קשות ולנסות לעזור להם, ואז הבנתי שיש משמעות לכל מילה , עצם העובדה שאני מתקשרת ומתעניינת -זה עושה הכל".
איזה מסר אופטימי את רוצה להעביר בתקופה המורכבת הזו?
"אני יודעת שאנחנו ננצח. אני רואה את האנשים במפעל שלי ואני רואה אנשים עם אש, אור ואהבה. למרות הכל הם מגיעים לעבודה. גם עבורם זה בית, לא רק פרנסה. האנשים האלה באמת יכולים להזיז הרים".
- בחסות קבוצת שטראוס -
פורסם לראשונה: 08:54, 06.03.24
