מנהלת מינהלת נגב צפוני בכללית מחוז דרום, ד"ר אנג'ילה קוזמינסקי (56) מאשקלון, חוותה סבבי ירי לעבר עיר מגוריה, כמו גם האיזור שאותו היא מנהלת וכולל את יישובי העוטף. אירועי השבת השחורה היו עבורה לא רק דיווחים חדשותיים, אלא שמות ופנים של חבריה ועמיתיה שחלקם נרצחו, ובני משפחותיהם נחטפו ונפצעו.
"זה התחיל בשיחות קטועות של חברינו, שלחשו בשקט שיש ירי וצרחות בערבית, המשיך לדיווחים על הנפגעים, אחר כך לוויות וביקורים בשבעה, תקופה קשה ונוראית. אך למרות מה שעברנו, האנשים שלנו תפקדו כבר ביום הראשון, תחת אש וירי בלתי פוסק בכדי להעניק טיפול למטופלים שלנו".
ד"ר קוזמינסקי, נשואה ואם לשלושה, סיימה התמחות בגריאטריה ועובדת בכללית אשקלון מ-2011, קודם לכן עבדה בבית החולים ברזילי. היא נחשבת לאחת הרופאות המשמעותיות בכללית ואף זכתה בעבר כמצטיינת מנכ"ל. את תחום הרפואה הכירה היטב מאביה: "אבי רופא פנימאי, ואמי עבדה בספריה שמיועדת לרופאים וכל הילדות שלי עברה סביב תחום העבודה של אבא, או ביקורים בספריה אצל אמא".
מינהלת הנגב הצפוני כוללת את אשקלון, שדרות, קרית גת וכל יישובי העוטף. בשנים האחרונות על אף שסבבי הלחימה הלכו והתגברו, מעולם לא עזבה את ביתה בעת ההסלמות. עניין של דוגמא אישית אך בעיקר הדאגה הרבה שהיא חשה כלפיה מטופליה. "בנינו תוכנית שתיתן מענה בכל סבב כזה, לפעמים איזורים שלמים נסגרו לכמה ימים. חילקנו תרופות למטופלים בסיוע הצבא, אחיות במקום טיפלו בחולים, דאגנו לפינוי חולי דאליזה, התארגנות מורכבת".
אבל ב-7 לאוקטובר הכל השתנה. "מוקדם בבוקר השבת ההיא, כבר התחלתי לקבל טלפונים מעובדים שלנו בישובי העוטף. אחת העובדות מנחל עוז, לחשה לי, 'תזמינו צבא', לא הבנתי מה קורה, ומהיכן אזמין צבא. היא המשיכה ללחוש ואמרה לי, 'יש ירי בלתי פוסק אני מחזיקה את דלת הממ"ד'. התקשרתי לבן שלי שגויס, קולו רעד כשאמר, 'הרבה אנשים מתו', אז התחלתי להבין לאט לאט מה מתרחש".
רוב המרפאות בקיבוצי ויישובי העוטף הן מרפאות כללית וצוותי המרפאה הם תושבי המקום או האיזור, תוך כדי השהות בממ"ד ואזעקות בלתי פוסקות החלה ד"ר אנג'לה להתקשר לכל אחת ואחד מהם, ובזמן אמת החלה להבין את גודל הטרגדיה.
"ד"ר בוריס טטלי, שגר בסופה, לחש לי 'אנו סגורים, יש פה חיילים אבל יש ירי וצעקות וערבית מחוץ לבית אנו בינתיים בחיים'. התקשרתי למנהלת הסיעוד שלנו במרפאת אסף הרופא, אורלי שוורצמן, שוב ושוב היא לא ענתה. חשבתי שהיא לא יכולה לענות, לא תיארתי לעצמי שלמעשה היא כבר נרצחה יחד עם בעלה דוד ז"ל.
התקשרתי לד"ר חאלד אבו גאני, מזיקים, שאמר בשקט שיש ירי אבל הוא בסדר. ד"ר ליאוניד סטולר מבאר שבע אמר לי שמשהו נורא קורה בבארי והרבה אנשים מתים". חלק מעמיתיה סיפרו כי היו 30 שעות בממ"ד.
גילה פלד מכפר עזה, אחות הקהילה ממחוז דרום של כללית שניהלה את שירות אשפוז יום במרכז לרפואה יועצת באשקלון, דמות אהודה מאוד, נרצחה יחד עם בעלה יזהר. אוהד, בעלה של סנדרה כהן, אחות טיפת חלב ויועצת הנקה במרכז לבריאות הילד באשקלון, נרצח יחד עם בתה התינוקת. "היא רק חזרה לא מזמן מחופשת לידה שלה, ונפצעה קשה ועברה לשיקום".
תמיר בעלה של הדס אדר, אחות בכללית מניר עוז, נחשב כחטוף עד שנודע כי נרצח. נירה שרעבי מבארי, העובדת כאחות בקיבוץ מגן, היא רעייתו של יוסי שרעבי שנחטף ונורה מאש כוחותינו. "עברנו צוות המינהלת ואני מלוויה ללוויה ומשבעה לשבעה, זה היה קשה ונורא, לצד השירות הרפואי שהמשכנו לספק".
לצד ההתמודדות הכואבת עם האסון, המינהלת לא עצרה לרגע והמשיכה לתפעל את מערך הרפואה באיזור לטובת מי שפונה ומי שנשאר עדיין באיזור: בשדרות המרפאה פעלה כבר מהיום הראשון, כך גם בערי האיזור, רופאים הגיעו תחת ירי בלתי פוסק.
"ד"ר לב דינקין הגיע כל יום מבאר שבע לשדרות. ד"ר איגור אושרוב הגיע מאשקלון לשדרות, ועשה ביקורי בית למי שלא התפנה תחת מטר של טילים".
במקביל התקיימו שיחות לכל המטופלים המפונים, בעיקר המבוגרים. "בחלק ממרכזי המפונים היו לנו רופאים ואחיות שבעצמם התפנו ומיד הקימו מרפאות שם. ד"ר צחי בן ציון הפסיכיאטר המחוזי סייע לנו בשיחות חוסן והעצמה גם בימים הקשים הללו ונתן לנו לא מעט כלים להתמודדות. הרופאים והאחיות ואנשי הצוות שבו לעבוד גם אחרי שחוו חוויות כל כך קשות, משהו שכלל לא מובן מאליו".
לצד זה נבנתה שגרה של טיפולים רפואיים. "הכל היה מקצועי ומדויק, כל אחד בתחום האחריות שלו. הקמנו מרפאות חדשות למפונים במקומות החדשים שנקלטו, למשל לקהילת ניר עוז בקרית גת ובמקומות נוספים".
הקמת המרפאות החדשות הן ללא ספק חלק מהתקומה והצמיחה מחדש מתוך השבר הנורא. ד"ר אנג'לה מספרת כי למרות הכל הם מסתכלים קדימה בתקווה.
"קיימנו סיור של המנהלת בבארי, ראיתי אנשים שאיבדו כמעט הכל, אבל נאחזים בחיים, ואומרים 'נשוב לבארי'. זה מחזק, נותן כוח ואופטימיות".
מוגש מטעם כללית מחוז דרום
