רונה בן משה, מנהלת טכנאים בשטראוס מים, התמודדה עם משבר קשה כשפרצה המלחמה. איך ממשיכים לתת שירות חשוב לציבור באזורי לחימה? היא חשבה מחוץ לקופסה ואפילו פתחה את ביתה. סיפור מיוחד על גבורה בעורף.
רונה בן משה (43), אם יחידנית לעידו (9) וליעד (5) ותושבת אשדוד, מנהלת טכנאים בשטראוס מים וסגנית יו"ר ועד העובדים. 19 שנה היא עובדת בחברה, אבל מעולם לא נאלצה להתמודד עם משברים סבוכים כמו אלה שנוצרו עם פרוץ המלחמה. בזכות חשיבה יצירתית ומסירות, הצליחה להציל את המצב ולסייע לתושבים רבים גם במצב שנראה בלתי אפשרי.
ספרי על התפקיד שלך
"אני מנהלת טכנאים בשטראוס מים, מדרום הארץ ועד הצפון. הטכנאים שלנו נותנים שירות ותיקונים ללקוחות פרטיים וגם לעסקים גדולים וקטנים".
כיצד חווית את ה-7 באוקטובר?
"באותה שבת הייתי בבית, והתחילו אזעקות שלא פסקו. הבנתי שמשהו לא טוב קורה, ופתחתי את האינסטגרם. הדבר הראשון שראיתי היה סרטון משדרות עם מחבלים שמנסים להיכנס לבתים. חשבתי שזה פייק ניוז, הרי לא יכול להיות שמחבלים הגיעו עד שדרות. איפה הצבא והמשטרה? לא חשבתי מימי שיקרה דבר כזה במדינת ישראל. אני דרומית, ולכן חוויתי לא מעט מבצעים צבאיים מגיל קטן, אבל בכל חיי לא חוויתי מצב שבו חודרים לישראל, לבית שלנו, חוטפים, רוצחים ואונסים בתוכנו, זה בלתי נתפס. אני לא מסוגלת להכיל את הידיעה שיש אנשים שלנו שעדיין נמצאים בידיים שלהם".
מה השתנה מאז בחיים האישיים ובעבודה?
"בשבועיים הראשונים הייתי בשוק טוטאלי. לילות ללא שינה. חדשות כל היום והרבה חרדות. הילדים היו בבית וחודש הם אפילו לא ירדו למטה. נכנסתי לחרדה אמיתית מעצם העובדה שמישהו יכול לבוא ולהיכנס לי לתוך הבית. מעבר לזה שהייתי אמורה להמשיך לעבוד ולילדים לא הייתה מסגרת, הייתי צריכה לתת מענה לאנשים בשטח שהסכנה שלהם גדולה משלי. אני ממוגנת, אבל האנשים שלי בחזית. איך אני אומרת להם: 'צאו לעבוד באזורים הבעייתיים?'. לעוטף עזה אי אפשר היה להיכנס, המקום הוכרז כשטח צבאי סגור, אבל מה עם אשקלון, נתיבות, באר שבע? כל האזור היה מטווח. הייתה סיטואציה מורכבת: מצד אחד חייבים להמשיך ולתת ללקוחות חוויית שירות טובה ומצד שני לתמוך בעובדים שלי, שחלקם פונו וחלקם לא יכלו לצאת לשטח".
ברגעים הקשים הללו היא נדרשה למחשבה מקורית ויצירתיות, והחליטה על צעד לא שגרתי: "יש לנו טכנאים שפונו, אנשי שטח מגויסים, וטכנאים שפוחדים ובצדק להגיע לאשקלון, אז למה שלא נהפוך את הבית שלי לאזור מעבר בטוח, כך שנוכל להמשיך ולתת שירות ללקוחות שצריכים אותנו?"
מה זה אומר?
"במצב רגיל אנחנו מתקנים את המכשיר בבית הלקוח, כאן מצאנו עובד שיסע ויביא מכשירים שזקוקים לתיקון מבתי לקוחות אליי הביתה, המתקין הביא את המכשירים אלי הביתה, לנקודת איסוף בטוחה, הם תוקנו במקום מרכזי ואחר כך המתקין החזיר את המכשיר המתוקן ללקוחות. הבית הפרטי שלי הפך לנקודת איסוף בטוחה למכשירים. ממש בית פתוח".
האתגר שניצב לפניה לא כלל רק את הדרום, אלא גם את הצפון שהחל לספוג ירי רקטות. "גם שם מצאנו פתרון", היא מספרת. "יש לנו עסקים בצפון שהם עסקים חיוניים ונותנים גם שירות לצבא ולבתי חולים. השגנו אישורים והכנסנו טכנאים ומתקינים עם שכפ"צים, קסדות והם נכנסו בליווי צבאי. הטכנאים שלנו הם פני החברה, ולכן היה חשוב שימשיכו לעבוד ולתת שירות לציבור ולעורף".
מהם האתגרים העיקריים שאת מתמודדת איתם מפרוץ המלחמה?
"בעיקר מציאת פתרונות. מה אני יכולה לעשות כדי ששני הצדדים- עובדים ולקוחות יהיו מרוצים. בעוטף חזרנו לתת שירות ללקוחות שצריכים אותנו, מכללת ספיר, שדרות וכו'. בצפון זה עדיין בעייתי, אבל החברה דואגת לתת פתרונות לכל מי שצריך בכל מקום".
כיצד החברה יצרה עבורך אמצעי תמיכה?
"בזמן שהבית שלי הפך לנקודת איסוף למכשירים, וגם הילדים היו בבית, החברה דאגה לי במיוחד, ושלחו לי קייטרינג. זה היה מדהים. אוכל מוכן בשבילי, לילדים, לטכנאים ולמתקינים. מעבר לזה, כל הזמן יש מערכת תמיכה של שיחות ופגישות זום, איך אנחנו מתמודדים ובמה אפשר לעזור. תמכנו כמובן גם במפונים ובחיילים. משאיות שלמות הגיעו לפלוגות עם ציוד ואוכל, תרמנו מכשירי 'תמי4' לאנשים שפונו, למילואימניקים שהוצבו בכל מיני מוצבים".
יש רגע אחד שנחקק בזיכרונך?
"אני חושבת שזה בעיקר ההלם והשאלה איך זה קרה לנו. עד היום קשה לי לעכל שזה קרה וזה לא חלום".
איזה דברים גילית בעצמך ולא ידעת שקיימים?
"גיליתי שאני חזקה יותר ממה שחשבתי. רגע אחד את עושה תוכניות עבודה לחודש הקרוב ורגע אחרי העולם מתהפך, ואת חייבת לחשוב על פתרונות ולהמציא את עצמך מחדש. אני אם יחידנית, אין לי עזרה, ולא ידעתי שקיים בי המקום הזה שאני יכולה להיות עצובה וחלשה ושנייה אחרי לקום ולהתחזק מחדש. לא ידעתי שאני יכולה לשלב בין השניים ולתפקד".
איזה מסר אופטימי את מעבירה לעצמך ולסובבים אותך?
"אנחנו חייבים להיות מאוחדים. אין מקום לפילוג. יש לנו מדינה אחת וצריכים ללמוד לחיות בה ולהיות אנשים טובים יותר בכל".
מגיעים לכל מקום
שתיית מים היא צורך בסיסי וקיומי, אך באזורי הלחימה לא ניתן היה להגיע לכל מקום עם ברי המים: על מנת להמשיך ולתת מענה, הותקנו עשרות ברי מים בתחנות דלק, בשטחי כינוס, בבסיסים וזאת לצד תרומת ברי מים רבים במרכזי כינוס של מפונים במלונות, בבתי חולים ובמטה החטופים.
באזורי מלחמה שנחסמו להגעה, וצוותי הטכנאים והמתקינים חוו מורכבות להגיע פיזית, נמצאו דרכים יצירתיות לסייע ולהגיע לכל הלקוחות. בנוסף, שטראוס מים תרמה אלפי בקבוקי מים רב-פעמיים לכוחות הביטחון ולמפונים.
- בחסות קבוצת שטראוס -
פורסם לראשונה: 08:52, 06.03.24
