עדי סלומון (44) תושבת קיבוץ גלאון, נשואה ואם לשלושה (5,10,13) היא מנהלת משאבי אנוש במפעל החטיפים המלוחים של שטראוס בשדרות. במסגרת תפקידה היא אחראית על מעגל החיים בארגון של כל עובד ועובדת, אבל איש לא הכין אותה לשיחות מצוקה מעובדים לכודים בממ"ד, או לכניסה למקום העבודה עם צוות לוחמים שמוודא שאין בו מחבלים.
כיצד חווית את ה-7 באוקטובר?
"באותו בוקר הייתי בטיול משפחתי בצפון, והתעוררנו להבנה שיש מטחי טילים בדרום. אף אחד לא הבין מה קורה. מרגע שהחלו הודעות בקבוצות הווטסאפ, חלחלה ההבנה שיש כאן אירוע שאנחנו לא מכירים ומבינים. עובדים התקשרו אלינו כשהם סגורים בממ"ד ולחשו: 'תזעיקו לכאן משטרה'. בהתחלה לא הבנו את פשר הבקשה. בדיעבד הבנו שהמחבלים השתלטו על תחנת שדרות ולא היה מענה לתושבים. זו הסיבה שאנשים התקשרו לכל מי שאולי יוכל לעזור, גם למנהלים שלהם.
"המפעל שלנו בשדרות, ואנחנו כבר 30 שנה מורגלים באיום הרקטי, אבל תמיד המשכנו לעבוד גם במצבי מתיחות בטחוניים. כאן קרה אירוע מסוג אחר. מיהרתי לחזור הביתה מהטיול המשפחתי, ובמשך יומיים התמקדנו בלאתר את האנשים שלנו. יש לנו בתפעול 500 עובדים, כולם מהדרום, וזה לקח הרבה זמן להשיג את כולם, בין היתר כי נפל החשמל, ולא הייתה לכולם רשת סלולארית. בתום יומיים הצלחנו לאתר את כל העובדים. מחד רווח לנו שכולם בחיים אבל גם התברר לנו ששבעה מהעובדים איבדו בני משפחה מהמעגל הראשון. בנוסף, קיבלנו עוד ועוד עדכונים על עובדים ומנהלים שלנו שגויסו למילואים בצו שמונה.
"ניסינו בשלב הראשון להבין את ההיקפים והמספרים, להבין באיזה מצב נמצאים האנשים שלנו, מי בבית ומי מפונה, מי במצוקה של ממש, מי זקוק לעזרה ומי פחות. בשלב שני התמקדנו בסיוע לעובדים שנדרשו להתפנות ממקום מגוריהם. עובדי שטראוס מהמרכז והצפון הציעו לארח עובדים מהדרום. בתוך כל הכאוס מצאנו פתרונות לעובדים שרצו להתפנות ולא היה להם לאן".
בבוקר השמונה באוקטובר היה ברור שהמפעל בשדרות לא יפתח. "זה לא קרה אף פעם", מדגישה סלומון ומסבירה: "זה מפעל שמוגדר כמפעל חיוני שחייב להמשיך ולפעול. היתה סחורה שהיה צריך להוציא, והיו דרישות בשוק שהיינו צריכים לתת להן מענה. היה לנו חשוב להחזיר את התפעול לפעילות במהירות האפשרית תוך שמירה מירבית על בטחון האנשים שלנו, כדי לספק מזון, בתוך מצב החירום שנוצר.
אחרי ארבעה ימים הוחלט לפתוח את שערי המפעל. יחד עם צוות חלוץ של עובדים ומנהלים הגיעה גם סלומון, ולא מדובר בעניין של מה בכך. "זה היה אזור מלחמה לכל דבר. נכנסנו למפעל ולמחסנים עם ליווי צבאי. חיילים עברו בין אולמות והמחסנים כדי לוודא שהשטח נקי, שאין מחבלים מסתתרים. המפעל והלוגיסטיקה חזרו בהדרגה לפעול עם חוסר משמעותי של עובדים שפונו לכל רחבי הארץ – מאילת עד הצפון. האתגר היה ליצור קשר עם כולם, לוודא שיש מענה לצרכים שלהם. במקביל, דאגנו לעובדים שכן הגיעו לעבודה, אך עבדו משמרות ארוכות מאד כדי לגבות את חבריהם המפונים או המגויסים – במענקים מיוחדים ופינוקים".
מה השתנה מאז בחיים האישיים ובעבודה?
"זו חוויה מאוד טוטאלית. חיים רק את זה. זה לתת מקום ולהקשיב ל-500 סיפורים של 500 אנשים. ובסוף הסיפורים הופכים להיות גם הסיפור שלך. מדובר על אירוע קשה מאד וארוך מאד, ששם את הטיפול באנשים בשיא הפוקוס, באופן שתואם לתרבות של שטראוס ששמה את האנשים שלה במרכז."
מהם האתגרים העיקריים שאת מתמודדת איתם?
"עובדים רבים מהמפעל גויסו, חלק ניכר מהם מנהלים. בימים הראשונים הפעלנו את רצפת הייצור בלי מנהלים. במקומם נכנסו ממלאי מקום, אנשי מטה שבאו לתת יד. כל אחד נמתח מאד בתוך התפקיד שלו, ומילא גם תפקידים נוספים. כדי להקל על עובדים שפונו מביתם שכרנו עבורם דירות קרובות יותר לאזור, שכרנו רכבים. הנגשנו עבור העובדים ובני המשפחה שלהם אנשי מקצוע לתמיכה נפשית. יש כאן הרבה מאד מעגלים שצריך לתת להם מענה לצורך, וגם הוא משתנה ככל שהזמן עובר".
כיצד החברה יצרה עבורך אמצעי תמיכה?
"שטראוס כולה נכנסה לתוך האירוע, והעמידה בפנינו את כל המשאבים שנדרשו. כל בקשה או צורך שלנו נענה במהירות. ההנהלה הבכירה בשטראוס דאגה להגיע פיזית למפעל, לשוחח עם העובדים ולשמוע ממקור ראשון למה אנו זקוקים ולתת פתרונות מיידיים, וזה נתן תחושה שכולנו ביחד בתוך זה"
יש רגע אחד שנחקק בזיכרונך מהחודשים האחרונים?
"בכל פעם שעובד שב אחרי תקופה ארוכה לעבודה זה מבחינתנו רגע של ניצחון. רגע מיוחד כזה קשור לאלכס, עובד שלנו בעל מוגבלות (עיוור) שפונה מביתו בשדרות. כשהגענו יחד עם הנהלת החברה לאילת לבקר את האנשים שלנו שפונו לעיר, פגשנו גם את אלכס, והוא ביקש לשוב לעבודה. בהתחלה היססנו, כי במקרה של 'צבע אדום' יש שניות ספורות להגיע למרחב המוגן ודאגנו לביטחון שלו. אבל הרצון הגדול שלו לחזור לשגרה של עשייה שכנעה אותנו.
"זו היתה בקשה לא טריוויאלית ואנחנו מלאי הערכה כלפי זה. זה גם לימד אותנו שהחזרה של עובד שפונה לעבודה היא קריטית, לא רק בגלל התמיכה במשימות התפעול, אלא בעיקר משום שמשמעותה היא חזרה לעשייה, למערכות היחסים המוכרות, לסביבה עוטפת, לשגרה. זה מה שבונה את החוסן"
איזה דברים גילית בעצמך ולא ידעת שקיימים?
"היכולת לשמור על דריכות מקצועית וחדות לאורך תקופה ממושכת. הוכחתי לעצמי שזה אפשרי".
איזה מסר אופטימי את מעבירה לעצמך ולסובבים אותך בתקופה מורכבת זו?
"אנחנו הרבה יותר חזקים ממה שנראה לנו".
-בחסות קבוצת שטראוס-
פורסם לראשונה: 08:53, 06.03.24
