דליה חוטה (51) אמא לחמש בנות: בר, ליאור, תאיר, אוריה ותמר. בעלת תואר ראשון בניהול מלונאות ותיירות באוניברסיטת בן גוריון באילת ומשרתת ביחידת המילואים לוט"ר אילת.
"גדלתי והתפתחתי ברשת ישרוטל", היא מספרת, "יחד עם הרשת ספגתי וחוויתי תקופות שונות והפקות מדהימות. לשמחתי, היה לנו חלק גדול בהצלחת העיר אילת. בנוסף אני לוקחת חלק פעיל בריכוז נושא התרומה לקהילה במסגרת רשת ישרוטל, וגם מחוצה לה.
"כל שנות הלמידה הללו היוו קרקע פורה לתוכנית שנולדה בהמשך לכל מה שספגתי במשך 20 שנות עבודה בתחום המלונאות והתיירות: נחשפתי לקשיים הרבים של התחום בקרב העיר עצמה. כמו כן, ערכתי מחקר על המצב בעיר והניתוק שבין תושבי אילת לתחום התיירות והנופש הפך את העיר חצויה לשניים. התוכנית שלי תחבר את האוכלוסייה לענף התיירות, תעצים אותה לכדי 'עוגן' לאוכלוסייה, תשאיר את הצעירים באילת והכי חשוב תאחד את העיר ותחזק את הקרקע לקראת צמיחת התיירות. אני יודעת להזיז הרים ואף פעם לא מפסידה בשום סיטואציה כי אני לוקחת את הטוב מכל דבר. אמשיך בעשייה עד להגשמת חלומותיי, מטרותיי ותוכניותיי לעיר. כולם יודעים שאותי אי אפשר לעצור".
מהי התשוקה האמיתית שלך בתחום העיסוק שבחרת?
"כשאני קמה בבוקר עם האמונה בצדקת הדרך שלי אני מתניעה את התשוקה הפנימית שלי. אנחנו עוסקים בתחום כיפי ומיוחד מצד אחד, אבל שגם מביא עימו אחריות גדולה מהצד השני. יש אחריות גדולה בהענקת חוויית חופשה מצוינת לאנשים שעצרו את חייהם למען מנוחה ואני שמחה שיש לי את המקום להיות חלק מעיצוב החוויה הזו.
"אני מאמינה שהתיירות בעיר צריכה להיות 'עוגן' לעסקים המקומיים והחיבור הזה הוא הכרחי ומתבקש. התיירות היא 'ריפוד כלכלי' לעסקים המקומיים והם צריכים לקחת חלק בחשיבה על התוכן".
ספרי על האתגרים שאת מתמודדת איתם מאז ה-7.10.
"ברגע שהתחלנו להבין לאן נכנסנו, הפנמנו שהעיר הולכת לאתגרים שלא הכרנו. הפכנו לבית לעשרות אלפי מפונים מיישובי העוטף ואירחנו אותם באהבה גדולה בעיר - במלונות, אטרקציות ובכל מקום אליו הם הגיעו. נרתמנו עבורם והענקנו כל מה שניתן כדי לחזור לשגרת חיים כלשהי, ובכך לקחנו חלק פעיל במלחמה. בנוסף, פעלתי כדי לסייע ליחידה שלי, לוט"ר אילת, לאורך כל התקופה. היחידה שומרת על העיר והצליחה להציל את קיבוץ סופה ב-7 באוקטובר. אני גאה מאוד במפקדים ובלוחמים ויש לי זכות להיות חלק מהיחידה המיוחדת הזו".
סיפור מרגש שאת לוקחת איתך מהתקופה?
"לפני כשנתיים אימצה יחידת הלוט"ר, ברוח המפקד, ניצול שואה בשם 'פינטו הגדול'. הייתי נציגת היחידה וישבתי עם פינטו כדי להבין את צרכיו. מלבד מצבו הרפואי הנראה לעין, פינטו אמר ש"הבדידות היא המחלה הקשה ביותר". המשפט הזה נגע לי בלב ומאותו רגע הוא לא היה בודד יותר.
"לוחמי היחידה עטפו אותו בכל שבוע: בכל פעם לוחמים אחרים ביקרו אותו והפיגו לו את הבדידות, הביאו מאכלים, חגגו איתו חגים ודאגו לשמח אותו בכל דרך אפשרית. פינטו סיפר את סיפור חייו הלא פשוט ממפגש למפגש וכל כך התחברנו ונקשרנו. היינו משוחחים בטלפון ונפגשים בתדירות רבה. הוא נכנס לי ללב ולעולם לא ייצא משם. לצערי, פינטו נפטר בה' באדר א', בתאריך 14.1.24, בדיוק בתאריך יום ההולדת הלועזי שלי. אני בטוחה שאקח ממנו המון דברים שיסייעו לי בדרכי האישית בהמשך.
"זו גם הזדמנות לקרוא מכאן לכל אדם שיודע שיש לו שכן בודד והוא כמעט ולא יוצא מהבית. הבדידות היא מחלה נוראית וחשוב מאוד שתצאו לבקר אותם, תתעניינו בשלומם ותתנו להם להרגיש בעלי כבוד עצמי. זו שליחות מדהימה בעיניי שיכולה להציל חיים".
מהיכן שואבים כוחות בתקופה זו?
"הכוחות שלי מגיעים מהים. אני חותרת סאפ מקצועית ויש משהו מדהים בים שמנחם, מרפא ומעניק כוחות-על מטורפים. אני נכנסת לים בדרך כלל בחמש וחצי בבוקר לאימון חתירה ותוך דקות הדופק, הנשימות, צלילי המשוט על המים והנוף מסנכרנים אותי לגרסה הכי מדויקת שלי. כשאני יוצאת מהמים אני מתמלאת בכוחות שמשרתים אותי כל היום בקידום מטרות והתגברות על משימות שמבחינתי, לולא הים היו בלתי אפשריות".
משהו אופטימי לסיום?
"אני אדם מאוד אופטימי מטבעי וכל הזמן עם הפנים קדימה. יש פרויקטים רבים באמתחתי למען העיר שמעסיקים אותי כבר עכשיו.
בפן המדיני, אני כל כך מאמינה בצבא שלנו וביכולותיו ויודעת שיעשו הכל עד להשבת החטופים. אני מלאה באמונה שלא נעצור עד שנגשים את המטרה שלנו והצבא ימשיך להיות גורם מאחד ולא מפלג. אסור לשכוח גם את החיילים הפצועים בגוף ובנפש וחייב להמשיך ולשמור עליהם, ולתת להם את כל התמיכה לה הם זקוקים. עם ישראל חי".
מוגש מטעם דליה חוטה
