"קוראים לי שי, אני בן שמונה, ואני ריטלינצ׳יק. אני כל הזמן בתנועה. אני שומע את אימא מספרת לחברות שלה שכבר בבטן, הרגישה שאני "מנוע אנרגטי", אמא מספרת שגם אחרי שנולדתי לא הפסקתי לבכות, לזוז, ולא ישנתי כמעט, זה המנוע שנוהם בבטן ומפעיל אותי, אני מטפס על הספות בבית, מעיף את הכריות ומפריע לחברות בקפה.
ההורים הגיעו כל כך הרבה פעמים לבית הספר לשיחות עם המחנכת, היועצת, המנהל והפסיכולוגית. כולם אומרים שיש לי פוטנציאל, אבל אני מפריע ומקשה על כולם. אחרי כל מפגש כזה ההורים מתלחששים, אני מרגיש שהם מאוכזבים...אני רוצה להסביר להם שאני לא יכול לשבת כשאני שומע ציפורים ודיבורים מחוץ לכיתה שמפריעים לי לשמוע את המורה, מהפדיחה שאני לא מבין אני לא מפסיק לזוז, אופס הפלתי את המשקפיים של נועה שיושבת לידי, המורה נוזפת בי ואני מנסה להסביר שזה בטעות, אבל זה רק מעצבן את כולם. אני בורח מהכיתה, רץ במסדרון ובום נתקל במנהל... אני מנסה להסביר והמילים מתבלבלות ובמקומן יוצאות צעקות. המנהל כועס ואני שבור.
אחי דני, מנסה להכין שיעורים, אבל אני חייב לספר לו מה עבר עליי היום בבית הספר: על המורה, על הציפורים, על המשקפיים של נועה והמנהל הכועס. המילים קופצות, אני מתרגש ודני משתגע ומבקש ממני לצאת מהחדר. בדרך, אני מושך בטעות את הווילון והוא נקרע! דני שואג עלי. אבל אני בכלל חושב עכשיו על שיעורי הבית ונבהל, המספרים והשמות מבלבלים אותי ואיך אפשר בכלל להכין כאני שומע את שקשוק הכלים במטבח, את הכלב של השכנה, השיר מהרדיו בקצה השכונה. אני לא שומע את אימא שקוראת לי להתרכז בתרגיל ורק בפעם השלישית כשהיא כבר רותחת אני שומע: שששששייייייי, למה אתה לא עונה לי. למה זה קורה לי?"
לא ידענו מה צפוי לנו
"אני ליאת אימא של שי. אהוב ליבי, שנולד בסערה ועד היום חיינו סוערים. מרגע שהוא החל להתנועע בבטן הרגשתי מעין צונמי קטן, תחושה שאין לעובר הגדל ברחמי מנוחה. גם הלידה, דרמטית. כבר בימים הראשונים לחייו הוא בכה והתנגד, בשנתו התנועע, אכל בצורה לא מסודרת. לא ידענו מה צפוי לנו בכל רגע. החברות והמשפחה העירו כל הזמן: "הוא רעב, "הוא צמא", "חם לו", "קר לו", "החדר גדול", "החדר קטן", "את צריכה להקפיד יותר", "את צריכה לחנך אותו", "את צריכה לחבר אותו" ואני התבלבלתי. הילדים הגדולים הפכו בבת אחת לשוליים כי שי היה נוכח כל הזמן. הוא בכה, הוא כעס, הוא רצה לטפס גם כשזה היה מסוכן, הוא רץ לכביש ובמיוחד אהב לתחוב מכשירים חדים לשקע. בזמן הארוחה אינו רעב, כשמסיימים הוא חש ברעב, מוכרח לאכול ואינו יכול להתאפק, הוא אינו אוהב רטבים ומתקשה עם מרקמים. כשבאים אורחים הוא מרוגש ומביא לסלון את כל המשחקים, מתקשה להיות קשוב ולא נענה לבקשותיי. ההורים של חברים נזהרים לא להזמין את שי כי יודעים שהביקור יגרור נזק, כלים שנשברו או משחקים שנהרסו, ושי רוצה להתארח, להכיר ולחוש דברים חדשים. בעיניו כל דבר מסקרן, נגיעתו לא מווסתת, פזיזה וגמלונית. כששי מתרגש ורוצה לחבק אותי הוא רץ בכל הכוח, קופץ עליי וכמעט מפיל אותי. אני מוצאת את עצמי נרתעת, שי מרגיש זאת, מצטער וליבי נכמר מרחמים. שי אהוב ליבי אני כל כך מבינה אותך אבל מתקשה לעיתים לעמוד באתגרים המיוחדים שאתה מציב בחיי."
הקושי של הילד ושל ההורים
אני ד"ר רויטל. זו תמצית הדברים שאני שומעת, רואה ומבינה מהמשפחות המגיעות אליי לייעוץ. אני רואה את הקושי של הילד בצד הקושי של ההורים. כשאני מזכירה להורים את נקודת המבט של הילד, זה מקל עליהם להתמודד, אין דבר כזה ילד שרוצה להציק ולהיות יוצא דופן. ההיפך הוא הנכון – כל ילד רוצה מטבעו לרַצות את הוריו ואת המבוגרים סביבו, ואילו המציאות שההורים חווים היא תוצאה של קושי בוויסות, בהבנת סיטואציות, ביכולת הארגון וביכולת לבצע תנועות המתאימות. הילדים המקסימים הסובלים מהפרעת קשב וריכוז גדלים עם קושי בוויסות החושי. כמבוגרים עלינו לעזור להם לעצב לעצמם דרך שתקל עליהם. ילדים אלו שרואים ושומעים הכול, שהעולם נראה להם מרתק וצופן סודות, בעלי פוטנציאל גבוה להיות פורצי דרך ואנו כמבוגרים חייבים לעזור להם לחיים מאוזנים תוך שמירת הייחודיות שלהם. לא פשוט אך אפשרי. חשוב להתאים לילדים את הטיפול הנכון שיכלול תרופה, ייעוץ ומענה להדרכת הורים.
בשיתוף כללית
