בבוקר שבת השבעה באוקטובר, ורד קציר ובעלה ניסים היו בכלל באירלנד הרחוקה, לשם טסו כמה ימים קודם כדי לנוח מעט. שבועיים לפני כן חיתנו את הבן הבכור שי (25) שנישא ב21/9 לבחירת ליבו, מישל, ומיד אחרי החתונה השמחה הפליגו לירח דבש.
"התעוררנו לפנות בוקר להמולת ווטסאפים. הפרש השעות בין ישראל לאירלנד הוא שעתיים ומצאנו עצמנו מתעדכנים מהמשפחה ומהחדשות באסון שמתרחש בארץ, מחכים לבוקר שיעלה גם שם כדי להתחיל ולברר איך אנחנו חוזרים לישראל. שני הבנים הצעירים יותר, גל (21) ואסף (14) היו באשקלון. אסף היה אצל הוריי, שגרים בבית ללא ממ"ד, האזעקות היו בלי סוף, והם יצאו מהבית למקלט הקרוב, בפחד איום מפני מחבלים שיגיעו גם לאשקלון"
ארבעה ימים אחרי השבת הקשה הצליחו ורד ובעלה לשוב ארצה, הישר לאשקלון המופגזת, כשהם כבר מעודכנים ויודעים ששני בניהם, שניהם לוחמי גדוד הצנחנים, נחושים, כמה מהר שיוכלו להצטרף לחברים, ולהגן על המולדת.
"כל כך רצינו כבר לחזור לארץ להיות איתם" מספרת ורד "שי הבכור היה באירופה בהפלגה, בירח הדבש, ברגע שהגיעו הידיעות הקשות על מה שקורה בארץ הוא כבר רצה לחזור ולהתחיל. הוא ואשתו חזרו יומיים אחרינו, מבלי לפרוק את המזוודות הוא כבר התארגן על הציוד הצבאי והצטרף לחברים שלו" היא ממשיכה "גל ששוחרר מסדיר רק באוגוסט האחרון, התקשר כדי לבדוק למה לא הוקפץ.. מתברר שעדיין לא היה במערכת, הוא התעקש עד שקיבל את הצו ויצא גם הוא למלחמה."
שי וגל הצטרפו לגדוד שם שירתו שניהם בסדיר ובמשך 3 חודשי הלחימה לא יצאו מעזה עד שחזרו לפני שבועיים, כשהם מצוידים כבר בצווי גיוס חדשים להמשך.
בשלושת החודשים שעברו, אפשר היה לספור את הדקות שורד וניסים הצליחו לישון בלילה. גם בבית הוריה, לא הצליחו לעצום עין, היא מספרת, אביה של ורד, קלוד דיין, הוא לוחם צנחנים ותיק, שזכה להעניק לשני נכדיו את הכומתה האדומה בסוף המסלול וכעת המתין בדאגה, רק שישובו הביתה בשלום.
"כשהראש טרוד והלב חרד, החלטתי שהדרך הטובה ביותר להתמודד היא לקיים שגרה, להתייצב בכל בוקר במרפאה ולעשות כמו בכל יום את הכי טוב שאני יכולה כדי לעזור למטופלים. הקפדתי לקום בבוקר, להתאפר להתלבש ולהגיע. נכון, היה בי משהו כבוי. החרדה לשלום הבנים השפיעה מאוד, אבל אמרתי שברוך השם הילדים בסדר ואני רוצה להביא את הטוב כמה שאני יכולה"
העבודה במרפאת כללית ברנע אותה היא מנהלת קרוב לשנתיים, הייתה גלגל הצלה עבורה "בחודשים האלה לא הפסקתי לעבוד, העבודה עזרה לי, לפחות לפרקים להשתחרר מהמחשבות המדאיגות. בכל הימים האלה, המחוז והמינהלת שלנו והצוות במרפאה העניקו לי תמיכה ללא הפסקה, אני מכירה את מהות העבודה במרפאות כילדה, אמא שלי, אילנה דיין, הייתה במשך שנים המזכירה הרפואית במחלקה האורתופדית של המרכז לרפואה יועצת בעיר, ומבחינתנו כללית היא בית, משפחה שניה. הבנתי עד כמה השגרה והסיוע למי שזקוק לכך עזרו דווקא בסופי השבוע בהם היה יותר קשה. ניסים ואני תמכנו אחד בשני לא קל וממש קשה הדאגה משתקת, השתדלנו להימנע לראות חדשות לראות רק בערב ולא לשקוע בזה." היא אומרת בכאב.
"ובכל הזמן הזה, אני יודעת ששניהם עמוק בשטח. הרבה סיבות לדאגה, אבל, גם הרבה סיבות לגאווה גדולה!" היא אומרת, ובבית מתברר שגם הצעיר שבחבורה, אסף, רק בן 14 וכבר מתכנן את שירותו הקרבי "עד למלחמה זה לא משהו שדובר או העסיק אותו, אבל היום הוא רוצה להגיע כבר לצבא ולהיות קרבי בצנחנים.. גדל כאן דור אחר, דור שרוצה ומבין את המשמעות של מלחמה על המדינה, השבעה באוקטובר המחיש להם את ההשלכות את ההשפעה."
באחד הימים, קיבלה הפתעה מרגיעה, זה היה אחרי שבועות שבהם לא שמעה משי, וגל הצעיר בין השניים, עלה מולו בקשר כדי לדווח לאמא שהכל בסדר ואפילו הצליח להפתיע אותו ולשלוח תמונה ממפגש בין שניהם בשטח כינוס, רגע לפני הכניסה חזרה לעזה.
במהלך החודשים שעברו נורו מטחים לעיר ללא הפסקה, ובמרפאה כל הצוות נרתם והתייצב לעבודה יום יום למרות הפחד. "המתח באוויר היה מאוד מורגש, הפעם איבדנו כל כך הרבה, הטראומה כל כך קשה.. אנחנו עם שמקדש את החיים, כל "הותר לפרסום" זאת מכה בלב, זה שלנו, הם משלנו. יש לנו מטופל שהנכד שלו נהרג ומטופלת שהייתה בנובה, כולנו הקפדנו לעטוף את המטופלים, בידיעה ברורה שיש מי שאנחנו לא יודעים אפילו מה עברו, זאת תקופה שצריך לגלות בה רגישות בלי לשפוט. זאת העבודה שלנו, הנגיעה באנשים. בשגרה ובזמנים כאלה"
את רגע החזרה של גל, הצליחה הרוקחת במרפאה להנציח, ורד יצאה להפקדת כספים וכשחזרה הבחינה במצלמה שכיוונה לעברה "לא חלמתי שהוא מחכה לי במשרד, צרחתי וקפצתי עליו עם התיק, כל כך התרגשתי.. אני כל כך גאה בהם מאוד עם כל הפחד והחששות."
"כשהם חזרו" ורד מספרת שיתפו מעט ממה שהיה "לא פשוט.. הם איבדו הרבה חברים, זאת התמודדות לא פשוטה, זה לא משהו שילדים בגילאים האלה צריכים לעבור." היא אומרת ומוסיפה: "רק שהשתחררו סופית, הצלחנו לנשום לרווחה. פתאום זה משתחרר ונכנס אוויר לריאות, רק כשהילדים חזרו הביתה".
בשיתוף כללית מחוז דרום
