הבחירה בסיעוד לא הייתה מקרית עבור יונה מורלי, נשואה לזאביק, אמא לחמישה ילדים, מנהלת האחיות במרפאת כללית קריית מנחם בנתיבות. גם אמה היתה אחות במקצועה, והשיח בבית, סביב רפואה, גוף ונפש, היה טבעי. הבחירה בסיעוד, הייתה מתוך רצון להיות משמעותית עבור אחרים.
למרפאת כללית בנתיבות הגיעה כדי להיות קרובה יותר למשפחה, אך מהר מאוד גילתה שהבחירה העניקה לה הרבה יותר: “בקהילה זוכים לראות את האדם השלם. פוגשים את המטופלים פעם אחר פעם, בשונה מבית החולים, שם המפגש הוא לרוב חד-פעמי. אנחנו מצליחים ליצור תהליכים ארוכי טווח. עם החולים הכרוניים אנחנו הולכים יד ביד עם המחלה ובטיפולים הפשוטים - הקשר נבנה ואפשר להיות חיוני לאדם באותה נקודת זמן בה הוא זקוק לנו".
“לעיתים, גם בעת בדיקת דם בשיח תוך כדי, אני יכולה לגלות משהו שהוא מעבר. הייתה לנו מטופלת שהגיעה כמה פעמים על רקע של כאבי בטן, נערה בוגרת. ערכנו בדיקות שונות אך לא מצאנו סיבה. תוך כדי בירורים הבנו שהיא עוברת התעללות בבית - מילולית ופיזית. היא הייתה זקוקה לתמיכה ולעזרה, ובאחת הפעמים, לפני שיצאה, חזרה וביקשה חיבוק… זה מקרה שחיזק בי את תחושת המשמעות של אחות בקהילה".
היום ששינה הכל
ה-7 באוקטובר היה נקודת תפנית “בבוקר של שמחת תורה, בין כל האזעקות, קיבלנו דיווחים על מפונים שמגיעים לנתיבות, חמותי שהתארחה אצלנו ביקשה ממני לא לצאת, כי היה חשש לחדירת מחבלים, אבל היה לי ברור שאני לא נשארת בבית". יונה התייצבה במשכן בנתיבות, אליו פונו מאות חברי הקיבוצים מעוטף עזה, ששרדו את הטבח שהתחולל במשך שעות. “אני זוכרת את הדרך לשם –היה חשוך ומפחיד, במשכן כבר היו מתנדבים עם עמדות אוכל ומוצרים לתינוקות. חסרו מוצרי היגיינה, מטענים, בגדים.. ביקשנו בקבוצות שכל מי שיכול – שיביא."
המראות בחדר ההומה היו לא פשוטים "ראינו אנשים שהגיעו בלי כלום, בגופייה בלבד. המקום רעש, אבל הייתה דממה בפניהם של האנשים, עוד לפני שידענו מה עבר עליהם. זכורה במיוחד מאותו לילה אישה, מחוברת לטלפון ובוכייה. "ראיתי אותה ממוטטת, פשוט התיישבתי לידה. היא אמרה שהיא לא יודעת איפה אמא שלה ואיפה הבת שלה… כמה שעות אחר כך הן הגיעו. היא לא הפסיקה להודות על התמיכה ברגעי האימה האלה."
סיפור נוסף שנחרט בזכרונה הוא סיפורם של "שני הורים אשר הגיעו לחפש את הילדים שלהם שהיו במסיבה בנובה והקשר עימם נותק. "ידעתי שאף צעיר לא הגיע אלינו אלא רק משפחות, הם יצאו להמשיך בחיפושים. לצערנו, אחרי כמה ימים הם נמצאו כשאינם בין החיים. הרגעים האלה נחקקו בי, כמה כאב."
תרומת כליה – להציל חיים מתוך שליחות
השנה, יונה עשתה מעשה חסד יוצא דופן ותרמה כליה לילד חולה. “הרעיון ליווה אותי זמן רב, והציף אותי בזמן המלחמה, בשלב מסויים, מבחינתי זה היה לתרום כליה או להתגייס לצה”ל - זו הייתה הדרך שלי לתת". ההכרעה נפלה לתרומת כליה והיא מספרת שהמפגש עם הילד שקיבל את תרומתה היה רגע שלא תשכח. “ראיתי ילד מתוק, הפנים שלו זרחו, זה המעט שיכולתי לעשות, להציל חיים, להוסיף אור במקום של הרבה קושי".
לתת – בכל דרך אפשרית
בשנה החולפת יונה גם הובילה יוזמות שונות למען משפחות המילואימניקים, יחד עם צוות האחיות במרפאה הגיעו לבית המשפחות של המילואימניקים כדי לחסן את בני הביתם נגד מחלת השפעת. "אנחנו חיים בקהילה עם מענה של 90% גיוס למילואים לאורך כל השנה. צעירים שעוצרים את החיים ומתייצבים בענווה, אומץ וגבורה. הנשים שנשארו בבית מטופלות בילדים קטנים - חלקן חברותיי הטובות, שילמו מחיר גדול. הימים עברו לעיתים בבדידות, דאגה, עומס פיזי, ילדים עם צרכים שגדלים בעקבות המלחמה. ערבות הדדית היא ערך עליון, ואם משפחות אלו עושות את זה יום יום עבור מדינת ישראל, מחובתנו לתת יד ולשאת בנטל ביחד ולהקל עליהן בכל דרך".
חסד זה לא רק מעשה גדול – זה רגעים קטנים של אנושיות
"חסד הוא כשאתה יוצא מהריבוע שלך, זה לא חייב להיות תרומת כליה או דבר גדול אחר, זה להראות למשפחות החטופים שהם לא לבד, לחבר בין הקהילות השונות, זו היכולת לעצור רגע, לראות את מי שמולך ולתת".
"כנשים וכאימהות אנחנו נוטות לשים את עצמנו בתחתית סדרי העדיפויות. יום האישה זו הזדמנות חשובה להזכיר לנשים הנפלאות שננהג בחסד קודם כל כלפי עצמנו- נדאג לעצמנו ברמה הרגשית וברמה הפיסית והבריאותית, מתוך כך נוכל להיות מקור של אור ועוצמה עבור הסביבה שלנו. דווקא בימים אלו..! 'כולנו זקוקים לחסד... כמו שמש שזורחת, כמו צל אשר נופל. בואי ואראה לך מקום שבו עוד אפשר לנשום.' (נתן זך)" .
______________
המספרים שמדברים בעד עצמם
72% מתוך 52,000 עובדי ועובדות כללית הן נשים.
70% מכלל המנהלים והמנהלות הן נשים.
45% מהרופאים והרופאות בכללית הן נשים, ו-85% מהצוות הסיעודי.
42% מהמרפאות מנוהלות על ידי נשים.
למעלה מ-7,000 מהעובדות הן בעלות תואר שני ותארים מתקדמים נוספים
הגיל הממוצע של עובדות כללית הוא 43
השם הנפוץ ביותר ביניהן הוא מיכל.
בשיתוף כללית
