"יש ביננו הבנה עמוקה כי אנחנו מדברות באותה שפה"
דניז אבוטבול אחות במרפאת כללית דימונה א', בעלת וותק של 41 שנה בכללית, בתה רויטל אליאס, אחות (5 שנים), מ"מ מנהלת אחיות בכללית דימונה ב'
דניז מה משך אותך למקצוע הסיעוד?
"תמיד הייתה בי תחושת שליחות ורצון לעזור לאחרים. הסיפוק שאני מרגישה כשאני מצליחה להקל, להדריך או לתמוך מניע אותי להמשיך יום אחרי יום".
ספרי כיצד הרגשת כששמעת שהבת שלך רויטל גם היא רוצה להיות אחות?
"זה ריגש אותי מאוד. מאז שהיא הייתה נערה היה לה חיבור חזק לרעיון של סיעוד, אבל החיים לקחו אותה למסלול אחר. הצעתי לה לשקול הסבה לסיעוד וכך עשתה כשהייתה בחודש התשיעי להריונה- שזה לא מובן מאליו כלל. הצעתי לה לעבור לסיעוד כי ידעתי כמה זה מתאים לה, וצדקתי. אני רואה כמה היא פורחת במקצוע, ואני חושבת שהמטופלים שלה זכו".
האם אתן מדברות על העבודה שלכן זו עם זו?
"בוודאי. אנחנו מדברות הרבה, משתפות, מתייעצות. יש ביננו הבנה עמוקה כי אנחנו מדברות באותה שפה. זה מחזק את שתינו".
אילו הבדלים את רואה בין העבודה שלך בתחילת הדרך לבין הדרך של הבת שלך?
"העולם המקצועי השתנה מאוד- הטכנולוגיה, שיטת העבודה ואפילו הגישה למטופל. אבל הערכים הבסיסיים- חמלה, מקצועיות, הקשבה נשארים אותו דבר".
האם היו רגעים שהרתיעו אותך מהמחשבה שהבת שלך תלך בעקבותייך?
"המקצוע שלנו לא פשוט, יש ימים קשים, עומס רגשי, שחיקה. כן, היו לי חששות אבל ידעתי שאם היא בחרה בזה בלב שלם היא תמצא את הכוחות. אני גאה בה מאוד!".
אילו ערכים את מקווה שהיא תיקח איתה ממך למקצוע?
"היא כבר לוקחת. יש לה נשמה ענקית, מלאת חמלה, סבלנות ויכולת אמיתית להקשיב. אני מתמוגגת מגאווה שאנשים עוצרים אותי ברחוב ומספרים איזו אחות מדהימה היא, כמה רגישות ואכפתיות יש בה".
רויטל, מתי ידעת שאת רוצה ללכת בעקבותיה של אמא ולהיות אחות?
"מאז שהייתי נערה רציתי להיות אחות, כשראיתי את אמא שלי בעבודה, המסירות שלה, הדרך שבה היא טיפלה באנשים, בכבוד ובסבלנות. החיים לקחו אותי לכיוונים אחרים, אבל הרצון נשאר. בעקבות העצה של אימי, עשיתי הסבה לסיעוד ומאז אני אחות. זו תחושת סיפוק אדירה לדעת שהגשמתי חלום והלכתי בעקבות אמא. מעבר למקצוע, זו שליחות".
"רינת תמיד התרגשה להיות איתי במרפאה"
סוזי מרציאנו, מנהלת האחיות של היחידה להמשך טיפול, כללית מחוז דרום, עובדת בכללית כ-39 שנים, בתה, רינת מרציאנו, אחות במרפאת כללית בשכונת נווה זאב באר שבע
סוזי, ספרי מה משך אותך למקצוע הסיעוד?
"שרתתי כבת שירות לאומי במשך שנתיים בבית חולים 'ביקור חולים' בירושלים ושם "נדבקתי בחיידק הסיעוד". התאהבתי במקצוע, המסירות הנתינה ההקשבה החמלה, אין מקצוע יותר מספק ובפרט בקהילה".
איך הרגשת כששמעת שהבת שלך רינת, רוצה גם היא להיות אחות?
"התרגשות גדולה, הרגשתי שהצלחתי להעביר את הערכים החשובים במקצוע בו בחרתי. רינת תמיד התרגשה להיות איתי במרפאה וגם מחוץ למרפאה כשראתה את המפגשים עם המטופלים, מההערכה, מההרגשה שסומכים על אמא שלה".
האם אתן מדברות על העבודה שלכן זו עם זו?
"כמובן, גם במהלך הלימודים וגם ברגעים מאתגרים, אני גם לומדת ממנה, היא מדור אחר וצעירה יותר, יחד עם זאת חשוב לה מאוד לפתח את דרכה המקצועית, היא עצמאית ויודעת היטב מה מטרתה".
אילו הבדלים את רואה בין העבודה שלך בתחילת הדרך לבין הדרך של הבת שלך?
"הטכנולוגיות מתקדמות יותר, האפשרויות להתמקצעות התרחבה והתעצמה מאוד, אבל הבסיס הוא אותו בסיס, לראות את המטופל במקום הראשון. כדי להיות אחות את צריכה להיות קודם כל אנושית, קשובה".
האם היו רגעים שהרתיעו אותך מהמחשבה שהבת שלך תלך בעקבותייך?
"כן בהחלט. העומסים בעבודה היום יותר גדולים, עלול להיות תסכול שהאחות אינה ממצה את תפקידה".
אילו ערכים את מקווה שהיא תיקח איתה ממך למקצוע?
"היא כבר לקחה ותמשיך לקחת את הנתינה, הזכות להיות מטפלת, להיות קשובה, רגישה והכי מקצועית בעולם".
רינת, מתי ידעת שאת רוצה ללכת בעקבותיה של אמא ולהיות אחות?
"ההחלטה הסופית התגבשה לאחר שנתיים של שירות לאומי במד"א, אבל כל ילדותי קיבלתי בעצם את הבסיס ואת ההכנה לקראת הבחירה במקצוע."
"ראיתי את אמא שלי חוזרת מהעבודה עם תחושת שליחות"
סילביה שוקרון, אחות במחלקת עור, מרכז סאלד לרפואה יועצת כללית, בעלת ותק של כ- 38 שנים בכללית, בתה, עמית שוקרון, אחות (5 שנים) במחלקת המטואונקולוגיה ילדים והשתלות מח עצם בבית חולים 'דנה'
סילביה, ספרי מה משך אותך למקצוע הסיעוד?
"כבר בילדותי הייתי מעין "אחות ללא תעודה", היה לי אח עם CP מאוד קשה שטיפלנו בו במסירות בבית, כבר אז היתה בי את המסירות והרצון לעזור".
כיצד הרגשת כששמעת שהבת שלך עמית רוצה גם היא להיות אחות?
"התרגשתי מאוד ואני גאה בהחלטה שלה. זה חיזק בי את התחושה שבחרתי במקצוע עם ערך אמיתי".
האם אתן מדברות על העבודה שלכן זו עם זו?
"בהחלט, אנחנו משתפות זו את זו בחוויות מהעבודה, מתייעצות ולומדות אחת מהשנייה".
אילו הבדלים את רואה בין העבודה שלך בתחילת הדרך לבין הדרך של הבת שלך?
"היום יש יותר טכנולוגיה, נהלים משתנים והגישה למטופלים יותר הוליסטית, אבל הערכים הבסיסיים נשארו זהים".
אילו ערכים את מקווה שהיא תיקח איתה ממך למקצוע?
"אמפתיה, מקצועיות, סבלנות, אוזן קשבת – ותחושת שליחות אמיתית".
עמית, מתי ידעת שאת רוצה ללכת בעקבותיה של אמא ולהיות אחות?
"מאז שאני זוכרת את עצמי, ראיתי את אמא שלי חוזרת מהעבודה עם תחושת שליחות, גם אחרי ימים קשים. שמעתי ממנה סיפורים על טיפול באנשים, על חמלה, על רגעים של תקווה וגם של אתגר. החיבור בין הנתינה לאנשים לבין העניין המדעי והמקצועי הוא מה שמשך אותי בסופו של דבר לבחור בסיעוד. ההחלטה להפוך לאחות התבשלה אצלי לאורך השנים, עד שהבנתי שזה לא רק מקצוע שמתאים לי - זו באמת הדרך שבה אני רוצה לחיות ולתרום לעולם".
בעקבות עזרה מיידית למחוסר הכרה, תאיר ידעה שהיא תלך בעקבות אמא
אביבית רווח מנהלת האחיות במחלקת עיניים, מרכז סאלד לרפואה יועצת, כללית באר שבע. בעלת ותק של 34 שנים כאחות ומתוכן 9 שנים בכללית. בתה תאיר רווח, היא אחות (שנה וחצי), בסורוקה במחלקה להתאוששות אחרי ניתוחים
אביבית ספרי מה משך אותך למקצוע הסיעוד?
"תמיד אהבתי לעזור לאנשים מתוך אכפתיות גדולה וסקרנות בכל הקשור לרפואה. אחות זה מקצוע עם סיפוק שנותן טעם לחיים וממלא את הלב"
איך הרגשת כששמעת שהבת שלך רוצה גם היא להיות אחות?
"אחרי שהיא סיימה את השירות הצבאי היא ביקשה שאחזיק לה אצבעות כי היא הולכת לראיון לקבלה ללימודים. חשבתי שהיא תלמד ביוטכנולוגיה, כשחזרה סיפרה שהתקבלה לסיעוד. הופעתי ובעיקר התרגשתי כשאמרה שבחרה במקצוע בעקבותיי".
האם את מרגישה שהבחירה תאיר שלך נובעת מהשראה ממך, או מסיבות אחרות?
"כן, תאיר אמרה שמאז שהיא ילדה קטנה היא רואה את הנתינה והכרת הטוב של המטופלים ושרוצה להיות כמוני, אך היא בהחלט שדרוג שלי".
האם אתן מדברות על העבודה שלכן זו עם זו?
"כמעט בכל יום מספרות חוויות מתייעצות ומעבירות ידע אחת לשנייה".
אילו הבדלים את רואה בין העבודה שלך בתחילת הדרך לבין הדרך של תאיר?
"בשירות הצבאי שירתי כאחות ועברתי לעבוד כאחות בקהילה, לא רציתי לעבוד במשמרות בשבתות ובחגים,. תאיר התחברה דווקא לעבודה בבית החולים שם עובדים במשמרות".
האם היו רגעים שהרתיעו אותך מהמחשבה שהבת שלך תלך בעקבותייך?
"לא. אך מתוך דאגה היה חשוב לי לתת לה כלים להתמודד עם כל מיני סיטואציות בעבודה. להיות רגישה ואכפתית לשמור על גבולות, לא לפחד לשאול ולהמשיך ללמוד כל הזמן".
תאיר, מתי ידעת שאת רוצה ללכת בעקבותיה של אמא?"
כשהייתי בת 10, ראינו אדם חסר הכרה שהיה שרוע על המדרכה בשכונה שגרנו בה. אמא העניקה לו טיפול מיידי עד שפונה לבית החולים. אני זוכרת את תחושת הגאווה והרצון שיסתכלו גם עליי בנקודת מבט של הודיה. ומאותו הרגע ידעתי שאני אהיה אחות".
"נחשפתי להערכה שאמא מקבלת מהמטופלים שעוצרים אותנו ברחבי העיר"
רינה נגאוקר מנהלת אחיות במרפאת כללית דימונה ד', בעלת ותק של כ-35 שנה, בתה שירז חן נגאוקר, היא אחות במרכז לבריאות הנפש באר שבע כ- 7 חודשים
רינה, ספרי מה משך אותך למקצוע הסיעוד?
"היכולת לסייע ולהשפיע על בריאותם של מטופלים, הקשר האישי לאנשים בכל טווח הגילאים והרצון להיות גורם מסייע בהבראה".
כיצד הרגשת כששמעת שהבת שלך שירז, רוצה גם היא להיות אחות?
"מאוד התרגשתי ושמחתי שהצלחתי דרך המקצוע שלי לתת דוגמה אישית. בנוסף אלי ואל שירז, יש לשמחתי עוד 3 אחייניות שהן אחיות בקהילה ובבתי חולים".
האם את מרגישה שהבחירה של הבת שלך נובעת מהשראה ממך, או מסיבות אחרות?
"אני מקווה שהיא בחרה במקצוע בהשראתי, אני גם יודעת שהיא אישיות בעלת נתינה, כך שהמקצוע מאוד מתאים לה".
האם אתן מדברות על העבודה שלכן זו עם זו?
"אנחנו באופן כללי דנות בהבדלים בתפקידים בין אחות קהילה ובית חולים, היא מתייעצת איתי לגבי איזון מטופלים, אופן גישה למטופל, כיצד לטפל בכל מיני מחלות או תופעות ומתן תרופות".
אילו הבדלים את רואה בין העבודה שלך בתחילת הדרך לבין הדרך של הבת שלך?
"הדור החדש מקבל הרבה יותר תמיכה, חיזוק ידע וליווי מקצועי ורגשי למניעת שחיקה - כשאני נכנסתי לעבודה הנושאים האלו עדיין לא היו במיקוד".
האם היו רגעים שהרתיעו אותך מהמחשבה שהבת שלך תלך בעקבותייך?
"קצת, כי חשבתי על הקושי שיעמוד בפניה מבחינת שעות העבודה, משמרות, חוסר ההערכה לעיתים מצד מטופלים".
אילו ערכים את מקווה שהיא תיקח איתה ממך למקצוע?
"מסירות, אהבת האדם, נתינה".
שירז, מתי ידעת שאת רוצה ללכת בעקבותיה של אמא ולהיות אחות?
"לפני הצבא למדתי הנדסאית אלקטרוניקה. במהלך השירות הבנתי שאני לא רוצה להמשיך בתחום הזה ובחיפושיי החלטתי להתמקד בתחום הטיפולי, תמיד ראיתי כמה הנתינה לאחר והעזרה למטופלים גורמת לאמא שלי סיפוק מהעבודה ובנוסף נחשפתי להערכה שהיא מקבלת מהמטופלים שעוצרים אותנו ברחבי העיר וכמה זה ממלא לה את הלב שהם מודים לה על העזרה והטיפול בהם".
"היום האחיות נמצאות בעמדה הרבה יותר מרכזית"
ציפי חמו אחות מרכזת ביחידת אי ספיקת לב מחוזית, בעלת ותק של כ- 43 שנה בכללית, בתה, רבית ברביבאי, מנהלת אחיות במרפאת כללית נווה זאב באר שבע, אחראית הנקה מחוזית, 13 שנים במקצוע
ציפי, ספרי מה משך אותך למקצוע הסיעוד?
"בחרתי להיות אחות מגיל צעיר, ראיתי במקצוע הזה שליחות אמיתית לעזור לאנשים להיות בשבילם. אני מאמינה שאחיות עושות שינוי אמיתי בחיים של אנשים, אני רוצה להיות בשביל המטופלים, להעניק תמיכה, אוזן קשבת ובטחון להעניק טיפול לא רק פיזי אלה גם ריגשי ונפשי להיות כתף תומכת ומקצועית".
כיצד הרגשת כששמעת שהבת שלך רוצה גם היא להיות אחות?
"הרגשתי תחושת גאווה גדולה ואושר כי אני יודעת שזה מקצוע לחיים והוא מאוד מתאים לה, רבית היא חכמה ואנושית, ולדעת שהערכים שגדלה עליהם של נתינה וחמלה ודאגה לאחר הפכו גם לשאיפה שלה, משמח אותי".
האם את מרגישה שהבחירה של הבת שלך נובעת מהשראה ממך, או מסיבות אחרות?
"מרגש אותי מאוד שגם הבת שלי בחרה בדרך להעניק ולתרום. זה חיזק בי את התחושה שאני לא רק עוזרת לאחרים אלה מהווה השראה בבית".
האם אתן מדברות על העבודה שלכן זו עם זו?
"אנחנו מדברות כל הזמן על העבודה".
אילו ערכים את מקווה שהיא תיקח איתה ממך למקצוע?
"אני מקווה ובטוחה שהבת שלי תיקח את הערכים לנתינה אכפתיות מקצועיות ורגישות יתרה לאחר".
אילו הבדלים את רואה בין העבודה שלך בתחילת הדרך לבין הדרך של רבית?
"כמובן שיש הבדל בין תחילת הדרך שלי כאחות לבין זו של רבית כיום, יש שינוי במערכת הבריאות עצמה ובציפיות מהתפקיד. בעבר התפקיד היה עם פחות אוטונומיה והיום האחיות נמצאות בעמדה הרבה יותר מרכזית והן מעורבות בחשיבה קלינית".
רבית, מתי ידעת שאת רוצה ללכת בעקבותיה של אמא ולהיות אחות?
"כאשר השתחררתי מהצבא ידעתי שאני רוצה להיות אחות כמו אמא".
