כשנכנסים היום למרכז בריאות האישה של כללית במרכז סאלד, קשה לדמיין את המציאות שקדמה לו. המרכז המודרני, המשרת אלפי נשים מדי חודש, הוא במידה רבה חלק מחזונה של הדסה מנוף. "מחוז דרום של הכללית היה אז היחידי שלא היה לו מרכז לבריאות האישה", היא נזכרת. "השירות היה מפוצל. רופאי נשים קיבלו בקליניקות פרטיות ובבתים פרטיים. היה צורך חיוני לרכז הכל למקום אחד גדול, שייתן מענה מקיף לנשים, מגיל אפס ועד מאה ועשרים".
9 צפייה בגלריה
מימין למעלה: גילה דדי, מתחתיה: שוש זינו, שמאל למטה: שוש זכריה והדסה מנוף,
(צילום: באדיבות המצולמות )
בשנת 1997, לאחר שכבר עבדה כאחות קהילה במרכז לבריאות הילד בסאלד, נבחרה מנוף להיות חלק מהצוות שהוביל המיזם השאפתני: "התחלנו עם מרפאה קטנה וארבעה רופאים", היא מספרת. משם, המקום צמח והפך למעצמה. "הבאנו את מיטב המומחים, שהביאו איתם את הקידמה. להקים מודל כזה בדרום היה צעד משמעותי. פתאום, אישה לא הייתה צריכה לנסוע עד תל אביב כדי לפגוש מומחה".
החדשנות לא הסתכמה בריכוז השירותים. המרכז לבריאות האישה במחוז דרום היה פורץ דרך בקנה מידה ארצי: "זו הייתה בין המרפאות הראשונות בארץ בסדר גודל כזה שנפתחה ללא תיקי נייר. הכל היה ממוחשב מהיום הראשון", היא מדגישה. "בנוסף, בכל חדר בדיקה התקינו מכשיר אולטרסאונד. זה היה חסר תקדים. המשמעות הייתה שהרופא יכול לבצע אבחנה מלאה במקום אחד, בביקור אחד. זה שינה את כל חווית המטופלת".
"לפני הפתיחה סיירנו במרכזים אחרים כדי ללמוד, וכשפתחנו, הפכנו בעצמנו למודל לחיקוי", היא אומרת בגאווה. "ההצלחה הייתה מסחררת. הגענו ל-7,000 מטופלות בחודש".
שוברת את קשר השתיקה: מהפכת החינוך המיני
אך מעבר להקמת האימפריה הלוגיסטית, הלב האמיתי של עשייתה של הדסה פעם בתחום קידום הבריאות. אחד המאבקים המשמעותיים ביותר שלה היה הכנסת החינוך המיני למערכת החינוך: "ראיתי במרפאה נערות צעירות שהגיעו עם הריונות לא רצויים, והבנתי שאני חייבת לפעול", היא משחזרת. "כאחות שעברה הכשרה בטיפול בנוער, רציתי להביא את המודעות לאמצעי מניעה, כדי שהן לא יסתמכו על מידע מגוגל או ממקורות מפוקפקים".
ההתחלה הייתה קשה. "מוסדות חינוך לא רצו לשמוע. אמרו שזה לא מקובל, שזה טאבו". אך הדסה לא ויתרה. היא פנתה לרכזת היועצות החינוכיות, ומשם הכל היסטוריה. "פתאום לא היה לי מקום פנוי ביומן".
הדסה פיתחה מודל ייחודי: היא לא הסתפקה בהרצאה בכיתה: "הבנתי שהתלמידים לא יודעים לאן לפנות בזמן אמת. לכן, החלטתי להביא אותם אליי, למרכז בריאות האישה". הביקור במרכז הפך את הנושא המאיים לנגיש. הנערות והנערים הכירו את המקום, את הצוות, ואף נכנסו לחדר גניקולוג ועברו חוויה מדומה של בדיקה, כדי להפיג את החשש. "קבענו כלל שנערות יתקבלו ללא תור. היה חשוב שהם יראו בנו כתובת זמינה ובטוחה".
החזון של הדסה חרג מגבולות המרכז בבאר שבע. היא והצוות שלה יצאו לאינסוף פעילויות ברחבי הדרום – מדימונה, לעיר ירוחם ועד פנימיית הנוער בשדה בוקר – כדי להנגיש את הידע למי שלא תמיד יכול היה להגיע.
כיום, לאחר פרישתה ב-2019, מנוף מסתכלת על מורשתה בסיפוק. "אני גאה שעשיתי מעבר לתפקיד הפורמלי שלי", היא מסכמת. המסר שלה לדור הצעיר של אנשי הרפואה חד וברור: "זה לא מספיק לבוא בבוקר ולפתוח את המרפאה. חייבים לקדם בריאות. תרחיבו את הידע, תלכו להרצאות, תשאלו את הרופאים. בכל מרפאה חייבות להיות הרצאות לקהל. מטופל, צריך להיות מעל הכל".
סיפורה של שוש זינו, "האמא" שהפכה מרפאה למשפחה
כשמדברים עם שוש זינו (75), אלמנה ואם לארבעה המתגוררת בבאר שבע, קשה להחמיץ את ההתרגשות בקולה כשהיא מדברת על סאלד: "אני מתגעגעת לימים האלה, לקום בבוקר לעבודה”, היא אומרת וקולה נשבר קלות. “הייתי מגיעה כל יום בשבע בבוקר ולא רציתי ללכת הביתה – זה היה תענוג. יצאתי לפנסיה לא מכבר, ואני רק רוצה לחזור”.
את דרכה החלה בשנת 1969, במחסן הכביסה והתפירה של כללית. “היינו מכבסים את כל החלוקים של כל צוותי מרפאות הנגב, ואז מחלקים לכל מרפאה”, היא נזכרת. עם הזמן, היא התקדמה והועברה למרפאה המחוזית, המקום שיהפוך למרכז סאלד המוכר. שם, קיבלה את תפקיד חייה: אחראית על כל מחלקת המשק, "אם הבית”, היא קוראת לזה.
ב-55 שנותיה במקום, זינו ראתה הכל. “המרפאה בסאלד השתנתה לחלוטין”, היא מספרת. “בעבר היו פה כל המחלקות – שיניים, ממוגרפיה, הנהלה. זכור לי שרקחו פה תרופות במקום, את תקופת הבולים... עם השנים, המרפאה השתפרה וכל אגף קיבל התמחות משלו”. היא הייתה שם, צופה, מחייכת ושותפה פעילה בכל שלב ושלב. “כל יום היה מרגש”, היא אומרת, “כל יום לא דומה לקודמו. היו אנשים נפלאים, היינו כמו משפחה אחת גדולה".
השולחן שאיחד את כולם
אף שתפקידה הרשמי לא כלל טיפול במטופלים, זינו הייתה חלק בלתי נפרד מהמרקם האנושי והטיפולי והיא דאגה תמיד לאחדות ולגיבוש. אך “נשק הדגל” שלה, שהפך אותה לאגדה, היה המטבח.
"כל החיים עשיתי להם את האירועים”, היא צוחקת. “הייתי מכינה הכל: קוסקוס, ממולאים, עוגות, קציצות דגים שהשם שלהן יצא למרחוק. בכל הרמת כוסית, בכל חג, הייתי מביאה את האוכל”. מסירותה הייתה טוטאלית. “הבאתי הכל מהבית שלי – את הכלים, ואפילו את הגז והתנור. השארתי אותם בסאלד כשעזבתי”.
השולחנות העמוסים שהייתה עורכת הפכו לשם דבר. סאלד היה מוקד עלייה לרגל לאח”מים – רמטכ”לים, שרים, חברי כנסת וכמובן מנכ”לי קופת החולים לדורותיהם. זינו הייתה אחראית על האירוח, והמטעמים שלה גנבו את ההצגה: “היו מגיעים המנהלים הכי בכירים, מתחילים שיח מקצועי רציני, ובסוף השיחה תמיד הייתה גולשת לאוכל שעל השולחן”, היא נזכרת בגאווה. “כולם אמרו שזה שולחן שיש להתפאר בו”.
ההערכה כלפיה לא הייתה רק עניין של חיבה אישית; היא קיבלה הכרה רשמית, ובאופן נדיר במיוחד. “במהלך השנים, המנהלים של סאלד היו מתחלפים, אבל אני היחידה בכל סאלד שקיבלה תעודת עובד מצטיין שלוש פעמים”, היא מציינת. “זה מאוד נדיר. בכל פעם שהגיע מנהל חדש, קיבלתי את זה שוב”. הפרסים הללו היו ההוכחה לכך שתרומתה יוצאת הדופן, זו שאינה נמדדת בהגדרת תפקיד יבשה, הוכרה כנכס אסטרטגי עבור המרפאה.
שוש זכריה, האחות עם מגע הקסם
סיפורה של שוש זכריה (85) כאחות מתחיל בטרגדיה אישית: “אחי נהרג בצבא ונותרתי לבד”, היא משתפת בכאב, “לכן החלטתי ללכת ללמוד בבית ספר לאחיות”. הכישרון והמסירות בלטו מיד, והיא מונתה לסגנית מנהלת מחלקת עיניים בבית החולים אסף הרופא. כשעברה לדרום ועבדה במרפאות “כללית”, המומחיות הייחודית שלה לא נעלמה מעיני המנהלים, ובשנת 1964 היא שובצה כאחות האחראית במרפאת העיניים המחוזית בסאלד. היא נשארה בתפקיד 44 שנים, וכשפרשה רשמית בשנת 2002, המשיכה להתנדב במרפאה במשך 20 שנים נוספות.
מה שהפך את שוש זכריה לדמות מיתולוגית לא הייתה רק אריכות ימיה בתפקיד, אלא העובדה שהיא פרצה את גבולות המקצוע: “אני האחות היחידה, אולי אפילו בעולם, שעשיתי טיפולים במקום רופאים”, היא מספרת. “כמובן שלא משהו מסוכן, והכל באישור מלא של מנהלי המחלקות”.
בעוד אחיות עיניים בתקופתה התמקדו בהכנת המטופל ובסיוע לרופא, זכריה רצתה יותר: “לא הסתפקתי במה שנדרשת אחות. רציתי מגע אישי יותר עם המטופל, לא רק לשים תחבושת ולשלוח אותו הביתה”. היא נצמדה לרופאים, למדה את עבודתם מהשורש, והחלה לבצע בעצמה פעולות עדינות ומדויקות: הוצאת עצמים זרים ואבנים מהעיניים, הסרת ריסים שצמחו פנימה ושפשפו את הקרנית, וטיפול בשעורה. “במקום שמטופל יחכה חודשיים לתור אצל רופא, הוא היה יכול להגיע אליי פעם בשבוע. פיזית, הצלחתי לקצר תורים”.
אך מעבר ליכולותיה הקליניות יוצאות הדופן, סוד הקסם של זכריה היה טמון בפילוסופיית החיים שלה. “אצלי המילה ‘חמלה’ היא הכותרת”, היא מצהירה. “זה מה שהדריך אותי. כל אחות צריכה לבנות אישיות שמבינה את המטופל. כשכואב לו, סף הרגישות שלו הוא כמו של ילד קטן. אסור להתעמת איתו, צריך להבין אותו”.
עבודתה ומסירותה לא נעלמו מעיני איש. לאורך השנים זכתה בששה פרסי הצטיינות, ביניהם מנשיא המדינה, מנכ”ל קופת חולים וראש עיריית באר שבע, שהעניק לה פרס גם על התנדבותה באגודה למניעת עיוורון לאחר פרישתה. כשפרשה, נערך לכבודה אירוע פרידה ענק באולם חתונות. “הגיעו מאות רופאים שעבדתי איתם, מצפת ועד אילת. זה היה מרגש מאוד”.
המסר שלה לדור הבא של האחים והאחיות הוא נצחי: “תיצרו מגע עם האנשים, תגלו חמלה אנושית. תבינו את המטופל שכואב לו”.
גילה דדי: האחות המיתולוגית שלמדה לבצע פרוצדורות שאחרות לא העזו
גילה דדי (84), אם לשלושה, שימשה כאחות אחראית במרפאת העור בסאלד (שנקראה בעבר “מחוזית ג’”) החל משנת 1975. היא הייתה אחראית על ניהול צוותי האחיות והרופאים, אך מעל לכל, הייתה מטפלת מסורה שלא ידעה גבולות: “בחיים לא החזרתי חולה הביתה, נשארתי וטיפלתי במה שהיו צריכים ורק אז הייתי חוזרת הביתה”, היא מספרת בעיניים נוצצות. “כל בוקר קמתי כאילו הגעתי לחגיגה – כל כך אהבתי את העבודה שלי".
אהבתה למקצוע והמסירות לחולים זיכו אותה בתעודות הוקרה רבות, ובשנת 2002 אף זכתה בתואר “אחות מצטיינת בכל הנגב”. “כל הזמן אמרתי מה אעשה כשאעזוב – איך אמשיך לחיות”, היא משתפת בכנות.
סיפורה המקצועי של גילה מתחיל בקורס אחיות בבאר שבע, כשאת ההתנסות המעשית רכשה בבית חולים העמק. בתום לימודיה, נדרשה להתחייב לשנת עבודה במושבים, והוצבה באשקלון. אולם, ההיריון והקושי בנסיעות הארוכות לאשקלון (שעתיים לכל כיוון) הובילו אותה לבקש הצבה חזרה בבאר שבע, בקשה שנענתה בהבנה על ידי האחות האחראית מתל אביב.
לאחר לידת ילדיה, שבה גילה לעבודה בחצי משרה, ובהמשך עברה לתפקיד אחות אחראית במרפאת העור. "עבדתי חצי שנה ומאוד היו מרוצים, ומשם שמו אותי בשכונה ה’ והציעו לי במשרה מלאה את האחות האחראית במרפאת העור המכונה ג’”, היא משחזרת.
במשך שלושה עשורים הייתה גילה דדי חלק בלתי נפרד ממרפאת העור. “הכל השתנה – המרפאה השתנתה. היינו במרפאה ישנה, לא נוחה והיה מאתגר לעבוד”, היא מתארת את התנאים הקשים בתחילת דרכה. אולם, למרות המגבלות הפיזיות, “עבדנו מכל הלב ובאהבה, ועשינו הרבה יותר ממה שעושים כיום". גילה הצליחה לגבש סביבה צוות מנצח של רופאים, אחיות ומזכירות, ויחד עבדו ללא לאות לשפר ולשפץ את המרפאה.
אחד מעקרונותיה המנחים היה לא להחזיר אף חולה ללא טיפול. “אף פעם לא החזרתי מטופל הביתה – גם אם המקום היה מפוצץ”, היא מדגישה. “היו זמנים שהיו פחות רופאים, התורים היו רחוקים ואנשים הגיעו לטיפול דחוף , לא משנה איזה תור היה, אני לקחתי אחריות מלאה על המטופל, כדי לתת לו את הטיפול הטוב ביותר”. היא מספרת על עבודתה הבלתי פוסקת, “לא נחתי דקה אחת במרפאה. הייתי כל הזמן על הרגליים – והחדר שלי תמיד מלא”.
מעבר לטיפול הרפואי, גילה טיפחה אווירה של גיבוש ושיתוף פעולה בתוך המרפאה. גם מחוץ לשעות העבודה, התקיים גיבוש חברתי בבתי הצוות.
גילה דדי זוכרת בגאווה כיצד למדה לבצע פרוצדורות שאחרות לא העזו, כמו עקירת ציפורניים ופתיחת יבלות, והכל הודות לרצונה ללמוד ולרופאים ששיתפו עמה מניסיונם. “עבדתי במקום שאהבתי ועשיתי כל מה שרציתי ולמדתי – וזה היה מרפאה שאין דוגמתה בכל הארץ".
מוגש מטעם כללית
