"איך הסברנו לילדים שאמא חולה מאוד? אספנו אותם בבית ועשינו מסיבת 'גלאח'. הילדים גילחו את הראש של אמא ושל אבא, הם התחברו לזה והבינו את המשמעות שאמא לא מרגישה טוב, וזה יעבור. זה חייב לעבור".
עדי ורטהיים נגר (33), אם לארבעה ילדים מהוד השרון, גילתה בחודש התשיעי להריונה כי היא חולה בסרטן אלים.
התמודדותה עם המחלה והטיפולים, ובעיקר התמודדות בני משפחתה, בעלה צביקה וארבעת ילדיהם, מעוררת הערצה. "יש נפילות קשות, יש בכי, יש פחד, יש עננה אפורה מלמעלה, אנחנו לא על-אנושיים, אבל אנחנו בוחרים לחיות, ולחיות בשמחה, כמו שהיינו תמיד, וכמו שאנחנו חיים עכשיו, וכמו שנמשיך לחיות ואנחנו נמשיך".
בעצב תלדי
היא ספורטאית בנשמתה ומאמנת אישית במקצועה, ובנוסף, אמא במשרה מלאה שחיוך תמידי נסוך על פניה. לא השבלונה המוכרת בראיונות עם חולות במצבה שסכנת חיים מרחפת מעל ראשן. "אנחנו תמיד אופטימיים", היא אומרת.
לפני כחודשיים, בשבוע ה-39 להריונה הרביעי, הרגישה עדי גוש בשד. "דווקא לא גדול כל כך, ואני ממששת אותו", היא אומרת. "בהתחלה חשבתי שזה בגלל ההנקה, את כל ילדיי הנקתי אני לא יודעת מה זה בקבוקים, אבל אני שמה לב שהוא לא כואב ועגול כזה, סימטרי.
עושה חיפוש בגוגל ומתחילה להיות מודאגת. למחרת מתאמת תור לרופאת נשים, עושים צילום, הרופאה מתחילה לחשוד, עושים ביופסיה, כאבי תופת מהדקירה החדה. ואני מתבאסת שיורדות לי דמעות מהכאב הזה, כי זה לא כאב של שמחה ואני רגע לפני לידה ורוצה להתרגש ממנה, וזה לא קורה. זה כמו לפתוח בבוקר את המקרר ולהוציא את החלב לנס הקפה ולראות נמר בפנים שבא לטרוף אותך, זו הפתאומיות שאני חווה.
"אבל אנחנו אופטימיים, תמיד היינו, ודוחקים את הצידה, ואומרים, זה כלום. אין לנו במשפחה גנטיקה כזו, לא מכירה אפילו מישהי מסביבת החברות בגילי שחוותה דבר דומה ושמים את זה בצד.
ואז מגיע הטלפון ואומרים שהגיעו תוצאות ושנבוא לבילינסון. למה לא בטלפון? 'תבואו', הם אומרים. גם ברכב לשם אנחנו לא חושבים שזה משהו רציני, צוחקים קצת. מגיעים ויושבים מולנו הרופאים חמורי סבר ומסבירים שמדובר בגוש סרטני, אלים מאוד, שחייבים מיד לנתח ולהוציא אותו. קיבלתי כאפה של הלייף. הצלצול של הסטירה עוד מהדהד ונוחתת עלינו מהלומה נוספת: חייבים לעשות זירוז וללדת עוד היום.
קראו גם:
"ככה אני נכנסת ללידה, ברגשות מעורבים, ודמעות ההתרגשות מתערבבות עם דמעות העצב, והחיוורון לפני לידה הופך לחיוורון של חרדה קיומית, ובאופן אישי הכי כאב לי על התינוק שצריך לזרז אותו, אני אוהבת לתת לכל דבר את הזמן שלו, ככה זה היה עם כל הילדים, למה שהוא יהיה שונה, למה הוא אשם שהוא לא בא טבעי? הלידה הייתה קשה מאוד, כי הזירוז לא פעל כמו שצריך והטראומה הזו עושה רע מאוד על הנשמה.
"הילד נולד בריא בשל ואפוי, 3,600 ק"ג, אבל אסרו עליי להניק אותו. ואני הנקתי את כל הילדים. אני וצביקה לא ידענו בכלל איך מאכילים ילד עם בקבוק, היה קשה בהאכלה איתו כאילו זה ילד ראשון. נתנו לי שלושה שבועות להיות איתו עד לניתוח".
איך העברתם את תקופת ההמתנה הזו?
"הדחקנו. אמרנו לעצמנו, קודם ברית נעבור את זה, אחר כך נתמודד. כרגע מה שחשוב זה התינוק שנולד, יותר מהכול. ניתן לו את כל האהבה, זה הזמן שלו, לא שלנו. אבל שלושה שבועות חלפו והזמן שלי הגיע. אני אומרת לעצמי יש לי משהו 'חולה בגוף, תוציאו אותו ותחזרי למסלול'.
אני עוברת את הניתוח, ובזמן ההתאוששות מקבלת עוד בשורה קשה: הייתי בטוחה שאחרי הניתוח גמרתי עם זה, ואז מסתבר שבגלל שהסרטן אלים אנחנו חייבים לעבור את כל סוגי הטיפולים, כימו, הקרנות, ביולוגי והורמונלי, וכנראה גם ניתוח שני. סבבים של טיפולי כימו, ואני מבינה שלא סיימתי עם המפלצת הזו, והיא כאן לפחות לחצי שנה הקרובה".
6 צפייה בגלריה
"שואלים איך אנחנו כזו משפחה צוהלת בתקופה כזו קשה, ואני אומר, זה אנחנו"
(צילום: קובי קואנקס)
צביקה הוא הטיפול הכי טוב
אנחנו נמצאים אחרי טיפול הכימו השני בסבב. השיער נשר והבעל מזדהה ומגלח את שיערו במסיבת 'גלאח' משפחתית, אז גם מודיעים לילדים ש"לא אוהבים שאמא לא מרגישה טוב".
עדי מתפנה לחשבון נפש בתקופה הזו ומחליטה שהיא לא נותנת לסרטן להכריע אותה ואת משפחתה: היא חושפת בפייסבוק האישי שלה את דבר מחלתה, ומתחילה לכתוב פוסטים עם עוצמות בלתי ניתנות לתפיסה, משתפת כל מהלך, בהומור, בגילויי לב, גם ברגעים פחות קשים.
"הרגע שהכי שבר אותי היה לילה אחד אחרי הסבב הראשון של הכימו. הרגשתי כאבים בכל הגוף ובעצמות, קמתי למטבח ופרצתי בבכי. אמרתי לעצמי, למה הכאבים האלו, אני רוצה לחיות, אני רוצה לראות את החתונות של הילדים שלי. צביקה בא אליי, חיבק אותי, ליטף אותי, אמר לי משפטים מעצימים וביקש שאחזור עליהם. מכל סט הטיפולים שאני מקבלת, צביקה הוא הטיפול הכי טוב שלי. אני צריכה לייצא את 'כדור צביקה' לחולים ואהיה מיליונרית".
צביקה יושב ומקשיב, זה עתה הניח את הילדים במסגרות שלהם "אחרת, מהצרחות לא היינו יכולים לשמוע מילה", הוא צוחק. לפרקים הוא מלטף, מדי פעם מגניב מבט לעדי שלו, זו שהכיר אותה עוד מהחטיבה ומאז לא נפרדו דרכיהם: "הכי טוב לדעתי זה לשבת לידה, לשתוק, ולחבק. להיות שם בשבילה. כמובן שתומכים ומעודדים, אבל בינינו עדי קצת מגזימה, היא הרבה יותר חזקה והיא לא צריכה אותי, בקלות אפשר לעודד אותה, כי היא יודעת שזה בא ממקום אמיתי.
היא יודעת שאני אומר לה שאת הכי יפה בעולם, אני באמת חושב שהיא הכי יפה בעולם, ולא אכפת לי שאין לה שיער או משהו אחר, אפילו שלא יהיה לה אוזן מצידי, היא הכי יפה ואני אוביקטיבי תכל'ס".
איך אתה מתמודד?
"לא אגיד לך שזה כרגיל, אתה רוצה להיות שם איתה כל הזמן, להרגיש את מה שהיא מרגישה, ולפעמים זה קצת קשה שאתה לא יכול בכוח שלך ובאהבה שלך להוציא את הדבר הזה מתוך הגוף שלה".
"כן, כן הוא צודק", עדי מתפרצת, "אני אומרת תמיד להורים שלי ולצביקה ולכל מי שאוהב אותי שאני חושבת שלהם הרבה יותר קשה ממני, כי אני כאילו בשליטה על זה, והם כאילו בחוסר אונים".
צביקה: "יש בכי, גם שלי, יש בכי משותף, אבל כל זה לא רלוונטי, אומרים לנו איך אנחנו כזו משפחה צוהלת בתקופה כזו קשה ומורכבת, ואני אומר זה אנחנו".
האתגר הכלכלי
לתקופה הקשה מבחינה בריאותית נוספה בשנת הקורונה גם תקופה מאתגרת לא פחות מבחינה כלכלית. שתי דקות לפני הקורונה צביקה פתח את המתחם הראשון בישראל לפעילות כושר וספורט לפעוטות מגיל 0. בני הזוג השקיעו שם הרבה כסף כדי להנגיש אותו בטיחותית לפעוטות ולילדים, עם מתקנים חדישים שטרם נראו כמותם.
"אנחנו עוברים תקופה לא פשוטה גם בהיבט הזה", הוא אומר ונאנח, "יש לנו כ-300 ילדים ופעוטות במתחם שמתים כבר לחזור. וכמובן, יש לחץ כלכלי, כי כל חודש שעובר אנחנו מפסידים 65 אלף שקלים. איך מסתדרים? מכניסים את היד לכיס ומוציאים חסכונות שאגרנו 15 שנה. כרגע אני עובד כמאמן אישי, מתי שמותר, אבל אומרים שאולי בשבוע הבא נוכל לפתוח, זה יהיה עוד שלב שיסיר מאיתנו עוד איזה אבן בדרך שלנו להחלמה כוללת".
יום קשה עומד בפני עדי, עוד טיפול, עוד בדיקות: "לחוץ קצת"', היא מפטירה והחיוך ממשיך לזרוח, "אבל אני רוצה להעביר איזה מסר מעצים, אני מקווה, גם עבורי לקראת היום הזה וגם לאנשים שנמצאים במצבי או במצבים דומים.
גם אם אין לכם 'צביקה פרטי משלכם', תדברו, תשתפו, אל תשמרו בבטן. יש כאלו שמתביישים ויש כאלו שהם סתם מופנמים, האמינו לי, זה לא הזמן לזה. תחזרו להיות מופנמים אחרי שתחלימו, עכשיו זה הזמן שלכם לשתף, לחשוף את הכול. לדבר עם המשפחה, החברים והמכרים.
האהבה שתקבלו מהסביבה תסייע לכם בכל התמודדות ותחדיר בכם אופטימיות גם אם בחיים לא הייתם כאלו. כשתבינו שיש כאלו שאוהבים אתכם, אתם תעברו כל גדר וכל חסימה. התהליך של ריפוי והחלמה גם במחלות קשות עובר דרך הנפש.
אני חושבת שברגע שמשחררים משהו שאצור בפנים, כשפורצים את המחסום הזה, אז משתחררים לגמרי. הכול פתוח וגלוי, ואין מה לפחד בכלל. אם הנפש בריאה זה מקרין החוצה. לא להיכנס למרה שחורה משום דבר בזמן ההתמודדות על ההליכים הרפואיים, גם אם זה קשה.
גם אם אישה צריכה להוריד את השיער, ולא צריך להסביר מה זה שיער בשביל אישה, תעשו מזה מסיבה. כשהנפש טובה אז היא יפה, והיופי הזה מקרין גם החוצה בכל מצב שתהיי".
