הלל ויסמין (שמות בדויים) נחשבו לזוג נפלא. הם ביחד מגיל צעיר, הורים לשלושה, עובדים במקומות נחשבים, נוסעים לחופשות מפנקות בחו"ל וגרים בבית מטופח ומעוצב. מהצד החיים נראו רגילים. אפילו טובים. אבל בפנים, כבר שנים שמשהו היה חסר. לא בגוף אלא בנפש.
"זה התחיל לאט", מספר הלל (43), עובד בתחום הפיננסים וההשקעות. "ויכוחים קטנים, רגילים. היא נפגעה ושתקה. חשבתי שזה יחלוף, כמו תמיד. אבל זה לא חלף. השתיקות חזרו והפכו לטקטיקה. זה היה כמו עונש. כאילו אני צריך לנחש מה עשיתי לא בסדר".
קראו גם:
יסמין, אוצרת אמנות ואמא מסורה, חשה שהמילים שלה כבר לא נשמעות. "הרגשתי שהוא לא רואה ולא שומע אותי. לא באמת. כל דבר שאמרתי נבלע או נקטע. אז שתקתי. בהתחלה מתוך כאב, אחר כך מתוך הגנה עצמית. בסוף פשוט התרגלתי והבנתי שכבר עדיף לשתוק מאשר לצעוק ולהתעצבן".
השתיקות הפכו לשגרה. לאט לאט השיח הזוגי פשוט פסק. לא היו שיחות על היום שעבר, לא תכנונים משותפים, לא בדיחות פרטיות. רק שאלות שגרתיות כמו: 'יש מים חמים?' ו'מה יש לאכול?'.
“זה כאב יותר מכל צעקה", אומר הלל. "היא הייתה שם, פיזית אבל רגשית? כמו צל. הרגשתי בבית שלי כמו דייר זר ומוחרם. גם הילדים שמו לב. יום אחד הבת שלנו שאלה אותי בלחישה, 'אבא, למה אמא לא אוהבת אותך יותר?'. זה שבר אותי".
הלל ניסה לפייס. במחוות קטנות, במכתבים, בניסיונות שיחה, אבל השתיקה נמשכה, ובמקום שיתוף נבנה קיר. כשהצעתי טיפול זוגי היא שתקה. כשאמרתי שזה לא יכול להימשך ככה היא שתקה. ואז הבנתי: היא לא מתכוונת לדבר. ואני לא אחיה ככה יותר".
הלל עזב את הבית. בלי לומר מילה. כך נקם והחזיר על השתיקות, לא מתוך כעס אלא מתוך ייאוש. כמה חודשים לאחר מכן הם הגיעו אליי ביחד וחתמו על הסכם גירושין בהסכמה, כמעט בלי מילים. מאז, כל אחד מהם בונה לעצמו חיים חדשים. יסמין החלה בטיפול, הלל עבר דירה והוא רוצה לאהוב שוב, אבל הפעם, לדבר.
ארבעה דברים שלמדנו:
1. שתיקה לא תמיד שווה זהב. לפעמים היא רק עוד דרך לצעוק בלי קול.
2. בתקשורת זוגית בריאה לא שותקים אלא מדברים ומלבנים, גם כשהמילים קשות.
3. עונש רגשי שקט עלול להיות הרסני לא פחות מאלימות גלויה.
4. רגש שלא מקבל מקום מתפרץ או נכבה, ובדרך כלל יוביל לפרידה.
