בני הזוג מרגלית ויוחאי (השמות בדויים), שנישאו בפרק ב’ לחייהם, חולקים בית פרטי גדול ומרווח, אשר נראה היה כסמל לאיחוד המשפחות שלהם.
אולם, כשחלפו השנים, היחסים בין הצדדים התערערו ומאבק הגירושין בין השניים חשף מתחים עמוקים סביב השאלה: למי שייך הבית ומי זכאי להישאר בו? במוקד הסכסוך עמד לביא, בנה הבגיר של מרגלית, שנמצא על הרצף האוטיסטי, כאשר יוחאי דרש להוציאו מהבית בטענה שהוא אינו חלק מהמשפחה הגרעינית ומהבית רחב הידיים שהם רכשו ביחד.
הבית: מרחב שיש בו מקום לכולם
הבית הגדול שבו גרו בני המשפחה ממוקם בשכונה שקטה, מוקף גינה רחבת ידיים ובעל חללים מרווחים המאפשרים פרטיות לכל אחד מבני המשפחה. מרגלית, אם מסורה ובעלת רקע חינוכי, התאמצה לשלב את לביא בסביבה תומכת שתסייע לו להתמודד עם אתגרי היומיום. "לביא מצא בבית הזה פינה שקטה ובטוחה, מקום שבו הוא יכול לבטא את עצמו", הסבירה מרגלית.
כשהתעורר הסכסוך, ביקש יוחאי להוציא את לביא מהבית המשותף. "זה לא הוגן שאדם בגיר שאינו ילדי ימשיך לגור בבית שלי", טען.
כעורכת הדין שייצגה את מרגלית, אמו של לביא, העליתי טיעון עקרוני: "לא ייתכן להשאיר אדם עם צרכים מיוחדים ללא קורת גג וללא מסגרת תומכת, במיוחד בבית שיש בו מספיק מקום לכולם".
קראו גם:
לאחר דיון סוער, קבע בית המשפט כי לביא יישאר בבית, לצד מרגלית ויוחאי, עד למכירתו. השופטת ברנע ציינה בהחלטתה כי "לביא הוא חלק מהתא המשפחתי הנוכחי, ויש להתחשב בצרכיו הייחודיים". עוד הוסיפה כי הבית המשותף, בשל גודלו ומבנהו, מאפשר לדייריו להמשיך לחיות בו תוך שמירה על מרחק ופרטיות.
מעבר להישג המשפטי, מדובר בניצחון של ערכים אנושיים. לביא זקוק לבית הזה וגם ראוי לו. בית המשפט הדגיש שהמשפחה, גם כשהיא מתפרקת, אינה יכולה לשלול זכויות בסיסיות כמו ביטחון וקורת גג.
מבט לעתיד
בזמן שהליך הגירושין עדיין נמשך, מרגלית ולביא חשים הקלה מסוימת מההחלטה. "זה לא רק בית פיזי עבורנו", אמרה מרגלית, "זה המקום שבו לביא מרגיש בטוח ושייך".
הסיפור המורכב הזה מזכיר לכולנו את חשיבות האנושיות, ההכלה וההגנה על החלשים ביותר בחברה, במיוחד כשהם ניצבים מול מציאות משפטית קשה ומורכבת.
