יאיר טיקטין, מחבר הספר "לומדים בשביל ישראל" מזמן אותנו לצאת למסע של חיבור, משמעות ושייכות.
1. אשמח שתספר לי על עצמך
קוראים לי יאיר טיקטין, נשוי לענת ואב לבארי, יהודה ויצחק, גר בקיבוץ כרמים שבצפון הנגב, עד לפני כשנה ניהלתי את מכינת עמי-חי, מכינה מעורבת שפועלת תחת המועצה הציונית בישראל, וכיום אני עובד כמנהל החינוכי של קדמה- התיישבות צעירים, ארגון מדהים שעוסק בישוב צעירים בגבולות המדינה- בונה כפר סטודנטים, כרי צעירים וקומונות שנת שרות, בגבול הצפון, בבקעה, בנגב המערבי ואפילו בערבה. בנוסף אני משמש כמנכ"ל תנועת המכינות המעורבות- בתי המדרש מרובי קולות וגוונים שבהם לומדים ביחד בנות ובנים, חילונים, מסורתיים ודתיים.
לאחרונה סיימתי את סבב ג' של המילואים, סך הכל כ-250 ימי מילואים, ואשמח לפתוח דווקא בזה.
בקשר הגדודי הודיעו שכוחותינו נתקלו ושיש פצועים ("פרחים" בשפה הצ"הלית). זינקנו בהאמר הפתוח במאתיים קמ"ש, ישר לתוך התופת, ובחירוף נפש חילצנו את הפצועים תחת אש. באותם רגעי אימה ורוממות אנחנו לא חושבים האם החייל שנפצע הוא חילוני או דתי, איש ימין או איש שמאל, אלא פשוט קופצים לביצוע המשימה.
משהו מיוחד קורה שם בעזה. בהאמר שלי נוהג דניאל, סבא לשני נכדים שגר באריאל. הסמל שלי, אלכס, גר בפרדסיה ועובד כמחנך בבית הספר הדמוקרטי, והקלע מנגאו הגיע לארץ מאתיופיה בגיל 20, אח בכור לשנים עשר אחים. בהאמר יש חוויה אחרת של אחדות, אחוות לוחמים. אבל קיימת תחושה שברגע שאתה יוצא משערי עזה הכבדים, אתה מזדכה לא רק על הפחד, אלא גם על אותה אחווה ועובר אל עולם של קיטוב.
עולם שבו אתה חייב לבחור מה אתה יותר "יהודי" או "ישראלי", האם אתה מאזין למוזיקת חזנות או לרוק אמריקאי, האת מפזם את שירי עומר אדם או את שירי אריק איינשטיין. ואני רוצה לכפור בדיכוטומיה הזאת. אני גם יהודי וגם ישראלי, אני שומע גם פריד אל אטרש וגם חוה אלברשטיין, ולדעתי מה שהכי בולט בספר שלי הוא השילוב הכל כך ישראלי בין מקורות יהודים מהתנ"ך דרך חז"ל והגות ימי הביניים והעת החדשה לבין המקורות הישראלים מהספרות הישראלית המתחדשת. החיבור הפשוט בין דבורה הנביאה לחנה סנש, בין רבי כלפון הכהן לבין נתן אלתרמן, בין נעמי שמר לרבי יצחק סונה (חזנו של הרב עובדיה יוסף) או בין הרב קוק לא.ד. גורדון. אבל אולי הגשר הכי משמעותי הוא לא בין עבר להווה אלא בין שמים לארץ- הניסיון לחבר בין האדמה לבין עולמות הרוח.
2. מה מייחד את ספרך?
יש הרבה ספרים על שביל ישראל, אבל ספר כזה עוד לא יצא. זה ספר שמעיף את ההליכה לגובה ולרוחב ולעומק. רוב הספרים על שביל ישראל עוסקים בעיקר בהסבר איך לא ללכת לאיבוד. לעניות דעתי כיום, כשיש אפליקציות ניווט ממש טובות יש פחות צורך באותם "תיאורי דרך". הספר שלי מציע להולכים בשביל להרים את המבט מ"אבק היום יום על השכם" ולהביט לעבר "הסיפור הגדול" שמלווה אותנו. הספר מציע להולכים בשביל (וגם לאלה ש"מטיילים" מהספה) בסוף כל יום לשבת לפני רגל של אש לפני מדורה נעה ברוח, וללמוד לעומק סוגיה שעולה מתוך השטח.
כך ליד תל חי לומדים על טרומפלדור, ובהר מירון על רבי שמעון בר יוחאי, וליד בין העלמין כנרת נפגשים עם רחל המשוררת.
בספר יש גם תיאור מסלול ומפה לכל יום, אבל הלב של הספר הוא מפגש עם הדמויות השונות שמלוות את השביל, דפי לימוד יהודים ישראליים משולבים בקטעי מדיה ובהזמנה לשיח ולמסע אישי.
3. האם המסע בספר היה מתוכנן מראש או שהתפתח באופן ספונטני?
המחשבה הראשונה שלי הייתה לא לכתוב ספר אלא לכתוב דפי מקורות אינטרנטיים, ובמקומות שונים ברחבי שביל ישראל לנעוץ עמודים קטנים ועליהם קוד QR שיפנה לאותם המקורות. אבל לאחר שיחה עם מספר גורמים בחברה להגנת הטבע הבנתי שהמטרה היא לנסות ו"ולנקות" את השביל מפרסומות ושלטים, ולכן אין היתכנות לתכנית שלי. מחשבה נוספת שיש לי, ואני מקווה שהיא עוד תתקיים בעתיד היא לעשות "וויז ציוני", מערכת ניווט שבמקום לספר לך "רכב נעצר בשולי הדרך" היא תיתן לך הסברים קצרים על הסיפורים שנמצאים בשולי הדרך. כמו שאבא שלי היה יושב מקדימה בנסיעות המשפחתיות ומסביר על הדרך. בסוף זכיתי וכתבתי את הדברים בספר, אבל אני מקווה שהחלום על הוויז הציוני עוד יקרום עור וגידים בעתיד.
4. מה היו האתגרים הגדולים ביותר בתהליך הכתיבה של ספר מהסוג הזה?
האתגר הכי גדול בכתיבה של הספר היה החובה לקצר. זו הייתה משימה בלתי אפשרית ובסוף התפשרתי על זה שאת רוב הדברים שקיצרתי הכנסתי בעזרת קוד QR להרחבות שהקורא יכול להיכנס אליהן ולהוסיף רובד נוסף על מה שהודפס בספר.
5. מה היה המקום או החוויה המשמעותיים ביותר עבורך במהלך המסע?
זו שאלה לא הוגנת, כמו לשאול את מי אתה אוהב יותר, את אבא או את אמא...
אני כן אגיד שבאופן אישי אני נמשך מאוד לבית העלמין של כנרת ושל דגניה, לסיפורו של רשב"י שבהר מירון ופסלו של אלכסנדר זייד שמשקיף על העמק בגבעת שייח אבריק.
6. האם הספר והמסע שינו אותך באופן אישי?
ברור, אני חושב שבמהלך חיי אני נמצא במסע תמידי. יש סיפור חסידי שאני מאוד אוהב, והייתי מספר אותו לתלמידים במכינה בתחילת כל שנה. סיפור שרבי חיים מצאנז היה נוהג לספר לחסידיו בחודש אלול: משל על אדם שהיה הולך ותועה ביער זמן רב, ולא מצא את דרכו. פתאום ראה איש הולך ביער לקראתו. באה שמחה בלבו, כי אולי עתה יֵדע מהי הדרך הנכונה. כאשר נפגשו שאל: "אחי, אמור לי מהי הדרך הנכונה"- "אינני יכול לומר לך מאומה," ענה האיש, "כי גם אני תועה כאן ימים רבים. יכול אני רק לומר לך, כי בדרך שהלכתי אני – אל תלך, בדרך זו תועים. וכעת – נחפש דרך חדשה." אחרי שסיים את סיפורו היה ר' חיים נוהג לומר: "רבותיי, בואו נחפש דרך חדשה!".
האם קיבלת תגובות מפתיעות מקוראים? כיצד הן השפיעו עליך?
התגובה הכי מרגשת שקבלתי היתה ממיכל בנימין. אמא של סרן ניר בנימין ז"ל. ניר היה חניך במכינה לפני כעשור, הוא נפל בקרב בדרום הרצועה לפני כשנה ב-22.1, בסמיכות לט"ו בשבט. ניר מאוד אהב לטייל , ובסוף שנת המכינה הוא הוציא ספר טיולים פרי עיטו משסכם את המסעות במכינה.
רגע לפני הדפסת הספר נודע לנו על נפילתו של ניר, ואת הספר בחרתי להקדיש לזכרו. אמא של ניר סיפרה לי שניר אמר לה פעם שהוא היה מעונין שאני אהיה זה שאערוך לו את החופה. התגובה הזו של אמא של ניר ממש שברה אותי. לפני שנה, אחרי ההלוויה, עצרתי לכמה רגעים ליד "מצפה ההעפלה" שעל הצוק שמעל חוף הים וניסיתי לחשוב מה ניר היה חושב על הספר. את המקטע שליד ביתו של ניר בהדסה נעורים הקדשתי לזכרו.
מידע נוסף שהיית רוצה לשתף-
ידידי ורעי, נתנאל אלינסון אמר לי – "כל אחד צריך שהחיים שלו יהיו "מוש". "מוש" זה לא רק קיצור של "מושלם" אלא גם ראשי תיבות של: "משמעות ושייכות". במילואים אתה מרגיש בעוצמות החזקות ביותר את קבוצת השייכות – מחלקה, פלוגה וגדוד, ואת תחושת המשמעות בעשייה הצבאית.
אני חושב שמי שבוחר לטייל בשביל ישראל, מגיע לחוויה דומה, יש לו את תחושת השייכות אל הארץ, ואת תחושת המשמעות מהמסע. והשייכות והמשמעות מובילות במשותף לתחושת אושר.
אני רוצה לאחל לכל הקוראים שתצאו אל השבילים, ותנשמו את הטבע, תפתחו ספר ותלמדו, והלוואי, אינשאללה, שעד שהכתבה הזו תפורסם כל החטופים ישובו לביתם בשלום.
"לומדים בשביל ישראל", מאת יאיר טיקטין
לרכישה בחנויות הספרים ובאתר NETBOOK
מוגש מטעם: ספרי צמרת
