במבואה המוליכה אל בית משפחת תורג'מן קולות ההמולה של הילדים נשמעים היטב. ככה זה כשעקיבא (29), הבן החמישי מתוך 11 אחים של דוד ופנינה תורג'מן, בא לבקר בבית הוריו. הוא אחד הזמרים העולים והמוכשרים במוזיקה הישראלית כיום, מתגורר אומנם בתל־אביב, אבל אינו מוותר על ביקורים תכופים בבית הוריו בדימונה.
"יצא לנו זמן טוב לביקור", הוא אומר בזמן שהוא מלטף את ראשו של בנו. "אשתי מעבירה הרצאה בבית ספר כאן בעיר, אז הבאנו את הילדים איתנו ויש להם קצת זמן איכות באמצע השבוע עם סבא וסבתא ולא רק בשבתות".
גם הצילומים לכתבה מופרים מעת לעת. ולא, לא בגלל עדר מעריצות חסרות רסן. מי שאחראי לבלגן הם חברי הילדות של תורג'מן מהשכונה. כולם עדיין גרים אחד ליד השני ומחכים לשבת עם החבר הוותיק ולהתעדכן, ומובן שגם לפרגן לו על שנכנס בשבוע שעבר לפלייליסט הנחשב של גלגל"צ.
"אתה יכול לכתוב שאני שגריר דימונה בתל־אביב", אומר תורג'מן בצחוק, "ככה אני מגדיר את עצמי. אני מאוד אוהב את העיר הזו ומאוד מחובר למה שקורה כאן. אפשר להוציא את הבן אדם מדימונה, אבל אי אפשר להוציא את דימונה מהבן אדם".
עולם ומלואו
הוא נולד וגדל בבית מוזיקלי למדי. בסלון בית הוריו יש פסנתר, גיטרה ובונגוס, ובחדרים האחרים יש עוד כלי נגינה שעליהם רוב האחים לבית תורג'מן מנגנים מעת לעת, בעיקר כשהם נפגשים בבית ההורים. "כל האחים מוזיקליים, אבל לא כולם מוזיקאים", אומר תורג'מן.
אביו של תורג'מן, דוד תורג'מן, הוא איש מוכר בדימונה שהקים בעיר מספר ישיבות. קשה להתעלם מהכבוד הרב שתורג'מן רוחש לאביו. "אני משתדל למצוא זמן לדבר איתו כמה דקות ביום ולשמוע ממנו קצת חידושים. השיחות האלה מחזקות אותי מאוד", הוא אומר ומוסיף, "העיסוק בסוגיות מהגמרא מביא אותנו להתעסק בחיים ולא לברוח מהם. זה התוכן האמיתי. כילד לא הייתה לו שעה ביום לשבת איתי על שיעורי בית, כי יש עוד עשרה ילדים בבית ואשה, אבל הזמן המועט שהיה לנו הוא עולם ומלואו בשבילי. עד היום אני משתדל לנצל את המקסימום מהזמן שיש לנו".
קיבוץ גלויות
אחד הדברים הבולטים בתורג'מן הוא הניגודיות. מצד אחד, הוא חובש כיפה גדולה, הציציות שלו בולטות והוא מרבה לצטט מהתורה ומהמקורות. מצד שני, מקום המגורים הנוכחי שלו, תל־אביב על גבול יפו, שבה הוא מתגורר עם אשתו צורית וילדיו טוהר (6.5) אמיתי (3.5) ושלום (1.5), הוא לא המקום שבו הייתם מצפים למצוא משפחה דתית.
"יש אצלנו כלל בבית - לא מדברים על פוליטיקה ונדל"ן", מדגיש תורג'מן. "יש לנו כבני אדם כוח עצום שנקרא דיבור. כשהכוח הזה מנותב למקומות מעוררי מחלוקות כמו הנושאים הללו, זה גורם לפילוג ומריבות. אנחנו אנשי שלום. הבית פתוח לרווחה לכולם, אבל יש בו חוקים שמכבדים".
מה מביא אדם שמנהל אורח חיים דתי אדוק לגור בלב עיר חילונית?
"תתפלא לשמוע אבל אנחנו בתל־אביב עוד לפני שהחלטתי לקחת את הקריירה המוזיקלית קדימה. לפני שש שנים החלטנו צורית ואני לעשות ניסוי לשנה ולגור שם. רצינו לגור בקו התפר שבין הדתיות לחילוניות. להראות לאנשים את אורח החיים שלנו כאנשים דתיים. אני מאמין בלב שלם ששיחות על דת יכולות להיות נעימות וטובות. אני אכיר את אורח החיים שלך ואתה את שלי. אני חושב ששיחה טובה ומחכימה היא כזאת שבה יושבים על כוסית ערק, ולא מחפשים מה לא טוב אצל האחר".
עם הזמן גילו במשפחת תורג'מן שהמפגש עם העולם החילוני תורם להם יותר ממה שחשבו. "בכנות, לא החזרתי אף אדם בתשובה מעולם", אומר תורג'מן. "נקודת המפגש הזו תרמה לנו והצמיחה אותנו יותר מאשר ההפך. האינטראקציה הזו מולידה דברים מדהימים. בשבתות אנחנו מארחים באופן קבוע 15–20 חברים, פותחים בקבוקי יין והאנרגיות בשמיים. לא יושבים בשולחן עם טלפון ואם מישהו מעשן סיגריה הוא יוצא החוצה ואחר כך חוזר. כולם מכבדים את אורח החיים שלנו וזה בסדר גמור מבחינתם. זה עושה להם כיף. מרומם את הנפש".
התרוממות הנפש שתורג'מן מדבר עליה הוא חש גם כשהוא רואה את המתפללים הרבים שבאים לתפילת שישי בבית הכנסת שהוא מפעיל עם שני חברים. "יש לנו בית כנסת של 100–200 מתפללים בערב שבת", הוא מספר בגאווה. "קיבוץ גלויות שלם של מתגיירים, חילונים, דתיים, עולים חדשים, ועוד. כל מה שאתה רוצה נמצא שם. זהו בית כנסת שחידש הסופר אדם ברוך בתחילת שנת 2000. הוא היה מאגד מניין לתפילת מנחה באמצע השבוע ואנחנו חידשנו שם תפילה בערב שבת ושבת בבוקר. לאט לאט נוצרה סוג של קהילה סביב בית הכנסת הזה".
נער רוק
בתור ילד דתי שגדל בדימונה, תורג'מן שמע בעיקר מוזיקה מהז'אנר הדתי, אבל כל זה השתנה כשגילה את הגיטרה ואת מוזיקת הרוק והפופ. "בגיל 12 התחלתי לנגן בגיטרה ונחשפתי לעולם תוכן שונה ממה שהכרתי", הוא נזכר. "באותם ימים 'משפחת תאקט' היו חזקים, הריאליטי עוד היה תמים, ועל המסך כיכבו שי גבסו ונינט".
בהמשך, גילה תורג'מן גם להקות בינלאומיות כמו "רדיוהד", "פינק פלויד", "לד זפלין", ועוד, אבל יותר מכל התחבר לברי סחרוף. "הצטמררתי כששמעתי את ברי בפעם הראשונה", הוא מספר. "אני זוכר את הרגע ששמעתי את 'חם על הירח'. לא חשבתי שמוזיקה כזאת נעשית בשפה העברית".
ההערצה לסחרוף הפכה לאדוקה יותר ויותר. "אני זוכר שבכיתה ח' נסעתי לבד בטרמפים להופעה של ברי מדימונה לירושלים", הוא מספר. "הגעתי לכניסה ואמרו לי שאין כרטיסים. הייתי על סף דמעות וסיפרתי להם שהגעתי מדימונה לבד. זה נגע להם בלב, אז הם נתנו לי להיכנס בחינם".
לפני כמה חודשים המעריץ הנלהב זכה לסגור מעגל. "זכיתי לחמם אותו בהופעה גדולה במסגרת פסטיבל 'צמאה' של חב"ד", הוא מספר. "מאחורי הקלעים דיברנו ואמרתי לו שזאת זכות גדולה עבורי לחמם אותו. סיפרתי לו את הסיפור עם הטרמפים והוא התרגש מאוד ואמר לי 'תעלה גם לשיר איתי במהלך ההופעה עצמה'. אז נוסף לחימום, שרנו את 'שלום לבן דודי' ו'עוד חוזר הניגון'".
אני וחנן
מסלול החיים של זמרים ישראלים נע לרוב בציר קבוע. כך רוב הזמרים הים־תיכוניים מופיעים בתחילת דרכם במועדונים, וכמעט כל הזמרים הדתיים עושים את צעדיהם הראשונים בתחום בהופעות בחתונות.
"בהתחלה לא כל כך רציתי את זה", מודה תורג'מן. "מוזיקה תמיד נעה בסקאלה שבין אומנות לבידור. כשאתה מנגן לבד בבית אתה אומן, אבל כשאתה מנגן בחתונה אתה בדרן. למה? כי אתה אמור לספק את הסחורה לאדם שהזמין אותך להופיע", הוא מסביר. "אני לא כל כך אהבתי את זה, אבל ברגע שהבנתי שזה יכול לשפר באופן משמעותי את אורח החיים שלנו, התחלתי לעשות חתונות, אבל במינון. ברוך השם, ההצלחה הגיעה בצורה די טובה, אבל זה משהו שאני פחות מתחבר אליו גם היום. אגב, אחד האומנים שהתחילו ככה והוא חבר מאוד טוב כבר הרבה שנים הוא חנן בן־ארי".
הקשר בין תורג'מן לבן־ארי, אחד הזמרים המצליחים בישראל כיום, החל בישיבה ברמת גן. "אחרי שחנן למד בישיבה במצפה רמון, הוא עבר למרכז בעקבות הלימודים של אשתו וחיפש ישיבה ללמוד בה. היינו לומדים בחברותא בישיבת רמת גן", מספר תורג'מן. "היה לחנן רכב 'סוזוקי ליאנה' חבוט ובו הוא תמיד החזיק באורגן גרוע, מערכת הגברה קטנה וחליפה. ככה הוא היה מסתובב עם הציוד באוטו ומופיע עם הלהקה שלו 'קולות' שמוכרת במגזר הדתי. כשאתה רואה את הדרך שחנן עשה, אתה מבין שלפני שעץ פרי מוציא פירות, הוא צריך לנטוע שורשים הרבה לפני כן".
מה אתה חושב על הפופולריות הגואה של המוזיקה היהודית?
"אנחנו נוטים לתייג אנשים במסגרות. אוהבים להגיד 'ההוא מדימונה, ההוא הרוסי, ההוא האתיופי', ועוד. החוכמה היא ללמוד לעבוד כמה שפחות בתבניות. בהתחלה תייגו את אביתר בנאי ושולי רנד כדתיים שחזרו בתשובה, אבל עדיין חילונים. עד אז לא הייתה מוזיקה בעולם החרדי שהתקבלה בקרב חוגים אחרים בחברה. היו אומנים דתיים לדתיים ובמיינסטרים אומנים שונים ב־180 מעלות. חנן בן־ארי עם 'תותים' וישי ריבו עם 'תוכו רצוף אהבה' היו בעצם סימן לזה שאפשר לספק גם תוכן שהוא קצת אחר לכל סוגי הקהלים, ללא תבניות. אם אחזור להתחלה ולכל עניין הדיבור, אז הדיבור הוא טריגר שמחבר בין אנשים, אבל הניגון הוא יותר גבוה. בדיבור אחד מדבר והשני שותק, בניגון אנחנו יכולים לעשות את זה ביחד וזה יצור הרמוניה".
רגליים על הקרקע
החיבור הרוחני שתורג'מן מדבר עליו, מקבל ביטוי גם ביצירותיהם של אומנים אחרים בארץ. "רוב האומנים שאני מכיר ובקשר איתם הם אומנים שהעולם הרוחני מאוד מעניין אותם", הוא מספר. "הם הולכים לשיעורי תורה כי אחרת הם חיים בחרדות ובחשדנות. הם מחפשים את העוגנים הללו. הזמרים בתעשייה מבינים שהם בעולם של זוהר שהוא פייק. אני עדיין צעיר ולא מוכר, אבל תחשוב על אדם שמופיע בהיכל מנורה ובקיסריה - זה מביא איתו אחריות להמשיך כל הזמן לעמוד בציפיות. המרשם לציפרלקס מובטח. זאת אחת הסיבות שהקשר לדימונה מאוד חשוב לי. מירוץ החיים כאן אחר לגמרי והוא מזכיר לי שלמרות ההצלחה, צריך להישאר עם הרגליים על הקרקע. זה מה שאני כל כך אוהב בעיר הזו".
לפני תשעה חודשים הוציא תורג'מן את הסינגל השלישי שלו לקראת יציאת האלבום השני. "'אל תעזבי ידיים' נכתב בהשראת מעשה באבידת בת מלך של רבי נחמן מברסלב", מסביר הזמר על השיר שצבר מעל שני מיליון צפיות ביוטיוב. "הוא נכתב בהשראת חברת ילדות מדימונה שעברה חוויה זוגית קשה מאוד. כמו בשיר הם היו ממש מאלה שעם 'חלון לים ודירה הכי יפה בעיר'. פתאום הם נפרדו וזה היה משבר עצום עבורה. מבחורה מוצלחת ומוכשרת פתאום היא הפכה לשבר כלי. ביום ששמעתי על זה, אשתי חזרה הביתה משיעור תורה ושאלה אותי 'איך אין שיר על הסיפור הזה?', ואז היא אומרת לי שזה צריך להיות שיר עם תקווה. ברגע שהיה לי את הוויז'ן של מה אני מרגיש, לקח לנו ממש כמה דקות לכתוב אותו".
עובר במשפחה
במהלך החודש האחרון "אל תעזבי ידיים" זכה לכבוד שזמרים רבים בישראל מחכים לו ונכנס לפלייליסט של גלגל"צ, דבר שתורג'מן ממש לא ציפה לו.
"כשהוצאתי את השיר אמרתי שאין צורך להשקיע בו יח"צ בכלל", הוא מספר, "מי שיראה ביוטיוב ייהנה, ומי שלא, זה גם בסדר גמור. אחרי שהשיר יצא, ישי ריבו אמר לי שאני לא נורמלי ושלפני פסח לא מוציאים שירים כי שדרני הרדיו בחו"ל. אמרתי לו שככה בא לי, וזהו".
כמה שבועות אחר כך, ביום העצמאות, ריבו שוב התקשר לתורג'מן, אבל הפעם הנימה היתה אחרת. "הייתי לפני הופעה וישי מתקשר בלי סוף", נזכר תורג'מן, "כשחזרתי אליו, אני שומע בקולו שהוא קצת מבושם מיין וחגג ב'על האש' עם חברים. הוא אמר לי 'שמע עקיבא, אני שומע את 'אל תעזבי ידיים' ברצף ובוכה ממנו. אני רוצה שתבוא לעשות אותו איתי בהופעה בקיסריה'. לא האמנתי לו כי הוא היה קצת בראש טוב ולא חשבתי שהוא התכוון לזה ברצינות".
ואולם, יום למחרת מנהל ההפקה של ריבו התקשר לתורג'מן והזמין אותו לחזרה. "זה לא משהו מובן מאליו", הוא מדגיש, "אומן מאותו ז'אנר ואותו סגנון קול מארח אותך בהופעה שלו - כמעט שלא קורה. כשאתה לומד לשים את הכבוד שלך בצד ולתת את הבמה גם לאחרים זה מעיד על משהו מלא עוצמה", מפרגן תורג'מן לריבו.
תורג'מן אינו היחידי במשפחה שמטפח קריירה מוזיקלית מצליחה. מתברר שאחותו הגדולה רוחמה בן יוסף היא שם דבר במגזר הדתי־חרדי. האחות הגדולה נחשבת לזמרת מצליחה מאוד בעלת קול מיוחד שלקחה את הביטוי התלמודי "קול באישה ערווה" למקום של העצמה נשית.
"רוחמה אחותי היא סיפור מדהים", אומר תורג'מן בגאווה. "היא ראתה בחיסרון הזה של לא להופיע מול גברים יתרון. היא רואה בקהל הנשי ייחודיות ופוטנציאל שאין במקום אחר. כנער הייתי סקפטי לגבי העניין הזה, אבל כשראיתי אותה מופיעה והופעתי איתה בעצמי, הבנתי כמה אנרגיה וכוח יש לקהל של נשים בלבד וזה מדהים. יש משהו באנרגיה הנקייה של רק נשים שהוא מטורף. היא הופיעה בעבר עם שרית חדד מול 4,000 אנשים במערת המכפלה. נכון שהעולם בחוץ אומר שהכיוון שלה הוא הפוך, אבל הקהל שלה נאמן לה והולך איתה לכל מקום. אני בטוח שכל אומן היה רוצה קהל מעריצים נאמן כמו של רוחמה".
