אחרי שבע שנים שיקי ראובן ניהל את הקונסרבטוריון העירוני בבאר־שבע, הוא הודיע על פרישה מתפקידו כדי להתמסר לקריירה הבינלאומית שלו כנגן מנדולינה.
רגע לפני שהוא עוזב את המוסד המוזיקלי ואורז את המנדולינה שלו לקראת הפרק הבא בחייו, מסביר ראובן בראיון ל"ידיעות הנגב" מדוע החליט לפרוש. "ההתפתחות של הקריירה שלי כסולן במנדולינה וכמורה באקדמיה למוזיקה, לצד המעבר לאירופה, היא זו שהביאה להחלטה לסיים את התפקיד הניהולי של הקונסרבטוריון", הוא מציין. "כבר שלוש שנים שהפרופורציות של הקריירה שלי כסולן משתנות. אני חתום עם תזמורות וחברות הקלטה מהטובות בעולם. מדובר בקצה הפירמידה של התעשייה בתחום המוזיקה הקלאסית. האחריות של סולן ברמות האלה היא בלתי נתפסת. יש לזה השלכות על כלל החיים שלך".
למה הכוונה?
"קודם כל אתה מתאמן ולומד בלי סוף. שנית, יש מערך שלם של תחזוקה, סוכנים, מערכות יחסי ציבור, פיזיותרפיה מקצועית למוזיקאים, מאמנים מנטליים. זה מאוד מזכיר מערכת עבודה וניהול של ספורטאי אולימפי. לצד השינוי הענקי הזה, גם החיים האישיים שלי הם בספרד. ביתי הוא בספרד ולאורך שלוש השנים האחרונות אנחנו מחזיקים בית בספרד ובבאר־שבע מתוך אהבה ומחויבות לקונסרבטוריון".
כדי להמחיש את הדברים, ראובן מתאר את לוח הזמנים הבלתי נתפס שלו. "תנסה לדמיין לוח זמנים של חודש אחד בסיטואציה הזו", הוא מטעים, "12 קונצרטים בארצות הברית, הוראה באקדמיה למוזיקה בירושלים, להצליח להגיע הביתה לספרד ליומיים, שני קונצרטים בבי.בי.סי, הקלטה של דיסק בקנדה, 23 טיסות בכל התקופה הזו. זה יכול להיות הספק של שלושה אנשים. אז איך אפשר להוביל קונסרבטוריון? המתח הזה מלווה אותי כבר שלוש שנים כשהמקום יקר לי ואני יודע שהוא במצב עלייה והתפתחות תמידית. יום יום אני מבצע שמיניות באוויר כדי לא להזניח ולהמשיך להוביל, אבל ברמה האישית אין לי את האפשרות לעשות זאת כמו שאני רוצה. הכי ממלא ומרגש כמנהל קונסרבטוריון זה להיות ליד המוזיקה, ליד התלמידים, בקונצרטים, בתוכנית בית הספר, להיכנס לחזרה של התזמורת. כשהזמן הולך ומצטמצם נוכח שאר העיסוקים, היכולת שלך להיות חלק מזה כמעט ונעלמת".
תם ולא נשלם
ראובן (43), יליד באר־שבע, החל ללמוד לנגן במנדולינה עוד כשהיה בן שמונה אצל פרופ' שמחה נתנזון בקונסרבטוריון העירוני בבאר־שבע. בהמשך למד באקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים בהדרכתו של פרופ' מוטי שמידט. במהלך לימודיו באקדמיה זכה ראובן פעמיים בתחרות "קונצ'רטו" היוקרתית של האקדמיה למוזיקה, ובשנת 2004 זכה במקום הראשון בתחרות היוקרתית "פלקטרו ריוחה" שנערכה בספרד.
בשנים האחרונות ראובן מרבה להופיע כסולן עם תזמורות ברחבי העולם, ואת רוב זמנו הוא מקדיש לנגינה ולהקלטה של רפרטואר יצירות למנדולינה. נוסף על הופעותיו כסולן, מופיע ראובן בקביעות בהרכב הבינלאומי "רביעיית המנדולינות קרמן" שאותו הוא גם מנהל מוזיקלית.
בשבע השנים האחרונות ניהל ראובן את הקונסרבטוריון העירוני בבירת הנגב, תפקיד שהחזיק בו במקביל להוראת המסלול האקדמי היחיד בארץ לתואר ראשון במנדולינה באקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים. "המסלול באקדמיה הוא מסלול למצוינות בביצוע, כולל כיתות אומן עם כנרים והשתתפות בהרכב קאמרי ונגינה על מנדולינה ומנדוצ'לו", מסביר ראובן.
איך אתה מסכם את התקופה שלך בניהול הקונסרבטוריון?
"ברמת החינוך המוזיקלי בנגב אפשר לומר שיש לנו קונסרבטוריון מהטובים בארץ עם צוות מורים טוב. תלמיד שנרשם לקונסרבטוריון מקבל חליפה מאוד קפדנית, מה שאני לא יכול לומר על הקונסרבטוריון שקיבלתי לפני שבע שנים. עבורי, ברמה האישית, זה היה ניסיון ענקי. מי שמתמודד עם ניהול ושיקום בית ספר למוזיקה לומד המון. אלה היו שבע שנים של קשרים עם מורים, תלמידים והורים. שנים של מעורבות כל המערכות העירוניות בקונסרבטוריון, של קונצרטים לתלמידי בתי הספר, שיתוף פעולה עם הסינפונייטה הישראלית באר־שבע, כיתות אומן. נבנה כאן בית ספר מאוד רציני למוזיקה. קשה לי לסכם כי התחושה היא של תם ולא נשלם".
יש לך טיפים למי שייכנס לנעליך?
"למנהל הבא יש המון אתגרים. ראשית, לשמר את הקו שבנינו. לאחר מכן להצליח לגייס תרומות לשיפוץ מבנה הקונסרבטוריון' ולצד כל זה לפתח את היסודות שבנינו לשלוחות של הקונסרבטוריון בשכונות העיר. אני משאיר אחריי קונסרבטוריון קפדני ומשויף, עם תזמורת סימפונית צעירה, צוות רענן, שתי מקהלות. מכאן אפשר רק להתקדם".
קלאסי בעידן האינסטגרם
כשאנחנו מבקשים מראובן להצביע על הישגיו בשבע שנות הניהול שלו הוא טוען, "אני רואה כהישג את היכולת להבחין בין מה חשוב יותר למה חשוב פחות בקבלת החלטות".
למה הכוונה?
"יש לזה תרגום ישיר בכמה מישורים. למשל, קודם פדגוגיה ומוזיקה לפני שיפוץ מבנה הקונסרבטוריון, או התהליך שעברנו ביחד עם הצוות לטובת שיח משותף ופתוח עם כלל המורים שכתוצאה ממנו שימרנו ופיתחנו את הקוד המוזיקלי של המוסד. הרי עד שתלמיד מגיע לבגרות במוזיקה, כל היום יש שאלות עומק של סטנדרט וכיוון. זה יותר חשוב משיפוץ חלון או החלפת מזגן".
"עוד דוגמה להישג", מציין ראובן, "היא תעדוף רכישת פסנתר כנף חדש שהוא מהטובים בארץ. יש לזה משמעות אדירה. הכלי שמלווה נגנים, הכלי שעליו פסנתרנים מנגנים רסיטל סיום, הפסנתר שעליו מנגנים בכיתות אומן, בקונצרטי סולו של אומנים - הוא חוד החנית של כל העסק הזה והוא חייב להיות ברמה בינלאומית".
ראובן ממשיך ומסביר, "תמיד כשנשאלתי בנושא הזה עניתי 'תראה לי איזה כנף יש לך ואני אספר לך איזה קונסרבטוריון זה'. אם תרצה לחשוב על הישג נקודתי יותר ברור של פעילות מוזיקלית זו התזמורת הסימפונית הצעירה. יש לנו התחלה של תזמורת נהדרת בניצוחו של ברק טל שמגיע לחזרות במיוחד מחיפה ועושה עבודת קודש. החלום שלי היה לבנות על הבסיס הזה תזמורת אזורית בנגב בשם סימפונגב. אני מקווה שהמחליף שלי ימשיך בדרך ויגשים את זה".
איזה קונסרבטוריון אתה משאיר אחריך?
"זו שאלה מאוד מורכבת. יש לה גם קונטקסט של נקודת הזמן הכללי. אנחנו בתקופה מאוד רגישה בארץ, בתוך שינויים תרבותיים ומערכות של תקציב שמשנות קריטריונים. אני משאיר בית ספר טוב מאוד למוזיקה קלאסית עם מחלקה רב־תחומית, כשלצד הוראה פרטנית בבניין, בית הספר הזה משפיע ונוכח בכל העיר. הקונסרבטוריון הוא נווה מדבר, הוא שמור ומוקפד מוזיקלית, מאפשר לתלמידים כניסה לעולם המוזיקה הקלאסית. נכון להיום כשהכל זה ריאליטי ואינסטגרם, תקציבי תרבות נסגרים ויש שאלה גדולה אם ניתן לשמור על מקום כזה".
אתה לא נשמע אופטימי במיוחד.
"במציאות כזאת קל מאוד להפוך את הקונסרבטוריון לבית ספר עם 1,500 תלמידים שלומדים רק פיוט ומקימים להקות רוק ומחצית מחומר הלימוד מועבר און ליין כשהילד בבית. אלו לא סגנונות או גישה שאני פוסל. להיפך, יש לזה מקום, אבל זה בטח לא איך שבונים בית ספר רציני למוזיקה או דרך לייצר בסיס רציני לאסכולה קלאסית".
נטו אומנות
ניכר שלראובן קשה לעזוב את המקום שניהל בשבע השנים האחרונות. "כל סוף, כל פרידה, יש בהם קושי, הרי כשאתה מושקע רגשית כל כך עמוק לא פשוט לעזוב", הוא אומר. "יתרה מזו, יש בצוות אנשים שהם חברים אישיים שלי, ששנים בנינו ביחד את המחלקות שלהם. יש תחושות של עצב ועזיבה של מקום שאני מאוד אוהב. לצד זה יש תחושת סיפוק שאני חותם באחריות על השנים האלו, שגדלנו, התפתחנו והיה שימוש ראוי במנדט שקיבלתי מהעיר. אני פוגש תלמידים באקדמיה למוזיקה שלמדו ובגרו אצלנו בבאר־שבע. תלמידים שעברו כיתות אומן עם מורים מחו"ל שמרו על קשר ואני פתאום מגלה בוגר שלנו שהפך לסולן. זו תזכורת לכמה גבוה דחפנו את המקום הזה ואיזה כיף שיש לבאר־שבע כזה קונסרבטוריון היום".
ביום שאחרי ראובן כבר מרוכז במה שהוא מגדיר "הדברים שאני הכי אוהב לעשות". אימונים במנדולינה, שיחות סקייפ עם קולגות ברחבי העולם, דיונים עם חברות הקלטה, בניית תוכניות עם תזמורות שמזמינות אותו להופיע עימן ושיחות עם מלחינים על יצירות חדשות למנדולינה. "זה באמת תענוג", הוא אומר, "ואני מלא התרגשות במעבר לשלב הבא שהוא נטו אומנות".
מה הלאה? לאן פניך מועדות?
"פניי לספרד. שם הבית שלי, שם הסטודיו שלי. עונות הקונצרטים הבאות סגורות לגמרי על במות מכובדות עם תזמורות מצוינות. אני כבר רואה שזה מתכנס לטיסות, לקונצרטים והקלטות, טיסות לישראל לימים המרוכזים שלי באקדמיה בירושלים. כמובן גם קצת זמן לנוח. המסגרת החדשה שאליה אני נכנס תאפשר לי לקרוא יותר, ללמוד שפות לעומק, לתרגל יוגה ולעלות יותר על אופני ההרים שלי. דברים שאני מאוד אוהב וכבר שנים אני לא מוצא את הזמן בשבילם".
