חופשי זה לגמרי רוק'נ'רול. אם הייתם נתקלים בחברי להקת 'קארט בלאנש' ברחוב, סביר להניח שהדבר האחרון שתחשבו עליהם הוא שמדובר בחבורה של רוקרים בועטים. אבל כשהם נכנסים לחדר החזרות ומתכוננים להופעה הבאה שלהם, אפשר מיד להרגיש את האנרגיה העוטפת את החדר.
הבחירות, המצב הביטחוני או מה עשתה קבוצת הכדורגל בשבת, לא נמצאים בראש מעייניהם של החברים, כאן מה שחשוב הוא באיזה סולם ינגנו ולאיזה פלייליסט מתכוננים בהופעה הבאה.
אני והגיטרה
"הרומן שלי עם המוזיקה התחיל אי שם בגיל 14", נזכר הזמר, הגיטריסט ומנהל הלהקה חיים סיידה (45). סיידה, תושב היישוב כרמית, נשוי ואב לשלושה ילדים, עובד לפרנסתו במחלקת הרכש באחד ממשרדי ראש הממשלה.
"למדתי במקיף ו' ואני זוכר שהייתי במסיבת פורים, ועל הבמה הופיעה להקה שמצאה חן בעיניי. לראות אותם על הבמה נהנים ממה שהם עושים היה ממגנט עבורי. בתום ההופעה, פניתי לגיטריסט שלהם ואמרתי לו שאני רוצה לנגן כמוהו".
חיים הצעיר הלך עם סכום כסף קטן והרבה רצון ורכש גיטרה, אך מהר מאוד התייאש ממנה. בעקבות התסכול מחוסר ההצלחה, סיידה החזיר את הגיטרה לחנות, אבל הרצון ללמוד לנגן ולהופיע היה חזק יותר משחשב.
"לאחר כמה חודשים החלטתי שאני לא מוותר על הנגינה וקניתי גיטרה בשנית, אך הפעם עם חוברת ללימוד עצמי", הוא מספר בחיוך. "לקחתי כמה שיעורים אצל יעקב רביץ, אחיה של הזמרת יהודית רביץ, ובמהלך השנים ניגנתי בכל מיני הרכבים שונים".
עם שחרורו מצה"ל חזר סיידה לנגן והשתתף בערבי 'במה פתוחה' בפאב המיתולוגי 'black and white' בשכונה ג' בבאר שבע. אחרי שצבר ניסיון והתמקצע בהופעה מול קהל, סיידה ביקש להקים להקה שתתאמן ותנגן ביחד. יחד עם כפיר רז הקימו השניים את ההרכב המוזיקלי 'קארט בלאנש'.
"ערב אחד ראיתי את התוכנית 'יציע העיתונות' עם רון קופמן. באחד האייטמים הוא השתמש במונח 'קארט בלאנש' וצמד המילים הללו נתפס לי בראש", משחזר סיידה. "חיפשתי בגוגל מה זה אומר והתברר לי שזה מונח עתיק בצרפתית שהמשמעות שלו היא 'יד חופשית'. פתאום הייתה לי איזו הארה משמיים שזה בדיוק השם שחיפשתי להרכב שלנו. מה גם שאחד הדברים שאנחנו דוגלים בהם זה מתן 'יד חופשית'. לכל חבר בלהקה יש זכות להביע את דעתו בחזרות, בעיבודים ובהקלטות".
מנגנים ביחד
כפיר רז (43), תושב באר שבע, גרוש ואב לשלושה ילדים, מנגן גם הוא בגיטרה. "הרומן שלי עם הגיטרה החל בגיל 13 בערך", הוא מספר. "הייתי בתנועת הנוער של השומר הצעיר ובאחד הטיולים המדריך שלנו ניגן בגיטרה. שם הרגשתי לראשונה את הניצוץ".
כדי להגשים את חלומו לפרוט על מיתרי הגיטרה, רז חסך כסף וקנה את הגיטרה הראשונה שלו. לימים, היא תהיה אחת מיני רבות באוסף היוקרתי שלו. "למדתי לנגן על פסנתר בגיל צעיר, אבל לא אהבתי את זה. לכן כשרציתי גיטרה, ההורים שלי לא הסכימו. אולי בגלל זה עד היום אני מחזיק אוסף של גיטרות יקרות אצלי בבית", אומר רז בחיוך.
בשעות הבוקר עובד הגיטריסט המוכשר כקב"ט באחד ממשרדי ראש הממשלה. במהלך השיחה, הוא מספר כיצד לא פעם, ברגעי שפל בחייו, המוזיקה היא זו שהצילה אותו מליפול לתהום. "לאחר שהתגרשתי, חיים הרים אליי טלפון והציע לי שנקים להקה. הדבר שהכי מיוחד כאן הוא שקודם כל אין טיפת אגו בינינו. הדבר השני והיותר מצחיק הוא שאני החוט שמקשר כאן כמעט בין כל הנגנים", מסביר כפיר. את הקשר תגלו בהמשך.
הנגן המנוסה ביותר מבין כולם הוא הקלידן רונן בארי (43), נשוי ואב לארבעה ילדים, שמנגן על קלידים כבר מגיל שמונה, ועד שהצטרף לשורות הלהקה, הוא ניגן בעיקר בגפו. בשעות הבוקר עובד הקלידן כמהנדס בחברת 'סודה סטרים' ובערב הוא הציר המרכזי בעיבודים המוזיקליים של הלהקה.
"ללהקה הגעתי לפני שלוש שנים. החלטתי שמיציתי את נגינת הסולו ופרסמתי בפייסבוק שאני מחפש להקה להצטרף אליה", מספר בארי. "נתקלתי בפוסט של להקה בשם 'קארט בלאנש' שמחפשת נגנים, וכשביררתי עליהם, זיהיתי בחור שהכרתי בעבר. כמה דקות לאחר מכן נפל לי האסימון שמדובר בכפיר, מי שהיה המפקד שלי בקורס מ"כים בשירות הצבאי", נזכר בחיוך בארי.
"פניתי אליו בפייסבוק והוא ישר זכר אותי ואמר שהם מחפשים קלידן. קיבלתי רשימה של שירים ולמדתי אותם לחזרה הקרובה. פייר? התרגשתי לגמרי", הוא משחזר.
"תרשום שרונן היה היחידי אי פעם שהגיע לחזרה הראשונה שלו שהוא מוכן ברמה מושלמת להופעה", מפרגנים שאר חברי הלהקה.
"עוד לפני החזרה הראשונה, הגעתי לראות את חברי הלהקה מופיעים בפאב 'חמש על עשר' בבאר שבע וכל אחד מהם ישב ככה עם הפאסון שלו. אהבתי לראות את זה וכשהגעתי לחזרה כבר אז הרגשתי שיש קליק טוב עם כולם", אומר בארי.
בזכות הניסיון
קלישאה ידועה אומרת שמתופף בלהקה הוא כמו הלב הפועם שלה. מי שממלא את התפקיד הקריטי ב'קארט בלאנש' הוא אסי חרזי (46), נשוי ואב לשלושה ילדים, העוסק בתחום התקנת מערכות אבטחה ואמצעי ביטחון שונים.
"כבר בגיל חמש קיבלתי את סט מערכות התופים הראשון שלי. בגיל שבע נרשמתי ללימודים בקונסרבטוריון ובגיל שבע וחודש פרשתי", צוחק חרזי. "אבל בנימה רצינית יותר, הנגינה שלי מתבססת אך ורק על ניסיון שצברתי עם השנים", הוא מודה.
בשנים האחרונות ניגן חרזי על במות האירועים, אבל בעיקר באופן עצמאי. הקשר בין חרזי ללהקה נוצר גם הוא בעקבות היכרות מוקדמת עם רז.
"גרתי במשך עשר שנים דלת מול דלת עם כפיר. היינו מנגנים כל אחד בבית שלו, אבל אף פעם לא ביחד. לאחר שהפסקנו להיות שכנים, עבדתי במקרה בפרויקט מטעם העבודה שלי במקום העבודה של כפיר ודיברנו ושם הוא הציע לי להצטרף ללהקה. אולי עד אז הוא התבייש לדפוק לי בדלת ולהזמין אותי לדואט נגינה", הוא אומר בחצי קריצה.
הפנים היפות של הלהקה הן של הזמרת הצעירה אור לוי (25), סטודנטית שנה שלישית לחינוך ומדעי החברה ולומדת ב'רימון' קורס הוראה ופיתוח קול.
"מאז שאני זוכרת את עצמי, אני מופיעה על במות", מספרת לוי. "המוזיקה מלווה אותי מגיל צעיר, אני גם מנגנת בגיטרה ותמיד הייתי חלק ממקהלת בית הספר. בתקופת התיכון הייתי גם חלק מלהקת צעירי באר שבע, והחוגים אליהם נרשמתי תמיד עסקו בתחום המוזיקה".
"אור היא היהלום שלנו כאן", מעיד עליה סיידה. "היא הגיעה אלינו במקרה ובלי טיפה של אגו. היא השתלבה טוב מאוד איתנו ומבינה את הראש שלנו ואנחנו מבינים אותה למרות פערי הגילאים בינינו". "תתקנו אותי אם אני טועה, אבל אני חושב שמכל הזמרות שעבדו איתנו, אור היא הטובה ביותר", אומר רז, וכולם מסכימים עמו פה אחד.
"קשה להתפרנס ממוזיקה"
'המבוגר האחראי' בחבורה הוא דורון זנדר (47) שמנגן בגיטרה בס. זנדר, נשוי ואב לשתי בנות, עובד כחשמלאי ברכבת ישראל. בצעירותו ניגן הבסיסט עתיר הניסיון בלא מעט הרכבים מוזיקליים שונים. "אני מנגן עם 'קארט בלאנש' מזה שנתיים ואין ספק שמדובר בחבר'ה על הכיפאק. אנחנו באים לנגן ולעשות כיף והולכים הביתה ומחכים להופעה הבאה".
אם הפנים של זנדר מוכרות לכם, ונדמה לכם שנתקלתם בו בעבר, ככל הנראה זה היה במסגרת עבודתו הקודמת כמנהל חנות 'מרום כלי נגינה' בעיר העתיקה בבאר שבע.
"לאחר שניהלתי את חנות 'מרום' בפתח תקווה במשך כשש שנים, חזרתי לבאר שבע בגלל המשפחה. אבל חזרתי עם המון תובנות לדרום ואני מזהה את ההבדלים בין הערים", אומר זנדר ומבקש להבהיר, "שלא תטעה, אני חושב שבדרום יש אפילו כישרונות גדולים יותר מאשר במרכז", קובע זנדר. "אבל הגישה כאן לעשייה מוזיקלית היא קצת שונה".
"אומנים שגרים במרכז חיים על קוטג' ונוסעים על אופניים ומבינים שזה חלק ממה שנקרא 'ייסורי אומן'. היתרון במרכז הוא שמי שחי שם מוצא לעצמו הזדמנויות רבות יותר להופיע בגלל תרבות הפאבים והברים שמאפשרים לאומנים לבטא את עצמם על הבמה".
אז אתה למעשה אומר שבנגב אנשים לוקחים את המוזיקה פחות ברצינות?
"לא. אבל אם נשים את הדברים על השולחן, מוזיקאי במרכז זה אדם שחי חיים טוטאליים ומתמסר למוזיקה, וגם לי באופן אישי זה לא התאים. היו לי הזדמנויות לנגן עם אומנים נחשבים בארץ ובחרתי שלא, מכיוון שמוזיקה זה עולם הפכפך בו יום אחד אתה למעלה ויום למחרת, אתה מחפש מה לאכול".
לתחושתו של זנדר שותפים גם יתר חברי הלהקה. "בתוך עצמנו, אנחנו מבינים שיש צורך בעוגן כלכלי מסוים שאין במוזיקה כמעט ובטח שלא בדרום", אומר סיידה, "אני מלכתחילה הגעתי בגישה שאני רוצה לעבוד במקום שיפרנס אותי בצורה טובה ובמקביל אוכל להמשיך ולעסוק במוזיקה לאחר שעות העבודה".
"למרות שאני לומדת דברים שקשורים במוזיקה, אני גם נשארת ריאלית ולומדת במקביל גם חינוך", מסבירה לוי. "קשה להתפרנס ממוזיקה בארץ. יוקר המחייה בארץ מקשה מאוד על מוזיקאים. גם נגנים מוכשרים שהם חברים מאוד טובים שמופיעים ערב ערב על במה מתקשים להתפרנס מזה. לראייה, חלק נכבד מהנגנים עובדים גם כמורים למוזיקה", מסכם זנדר.
כולם היו בנאי
כמנהל הלהקה, תפקידו של סיידה אף מורכב יותר משאר הנגנים. לדבריו, ההכנות והסידורים שמסביב ללהקה נמצאים בתחום אחריותו, ובזמן שבני ביתו הולכים לישון, פותח חיים את המחשב ומתחיל להיערך לקראת ההופעות הבאות.
"אני שולח מפרטים טכניים, מתעסק בשיווק ויחסי ציבור, מדבר עם בעלי מקומות על הופעות עתידיות ועוד", מסביר סיידה. "אישתי אומרת לי לא פעם 'אתה לא שם לב, אבל אתה מנהל ממש עסק - רק בלי הרווח'", הוא צוחק.
בימים אלה מופיעה הלהקה במופע מחווה למשפחת בנאי, במסגרתה מופיעה הלהקה עם הלהיטים הגדולים של משפחת בנאי - להקת משינה, מאיר ואהוד.
אמרתם שאי אפשר להצליח בתחום המוזיקה בדרום, והנה אתם מופיעים במופע מחווה לזמרים שיצאו מהדרום וכן הצליחו.
"האומנים במשפחת בנאי עברו בשלב מסוים למרכז הארץ, ללב התעשייה. אנחנו מכבדים ומעריכים את זה, אבל אנחנו במקום אחר כיום. כולנו נמצאים ברדיוס של באר שבע מתוך בחירה ומעדיפים להופיע כאן, במקום לנסוע למרכז", מסביר סיידה.
"האתגר שלנו הוא אחר - בגלל שאנחנו מופיעים כאן לא מעט, אנחנו נאלצים לחדש כל הזמן את המופע שלנו, את הגרסאות לשירים ועוד. מה שמחזיק אותנו כאן זה הרצון לשנות ולהזרים רוח חדשה".
"כאחד שהיה חי במרכז והכיר לא מעט אומנים במסגרת העבודה שלו בחנות 'מרום', צריך להבין שבמרכז הארץ זוהי העבודה העיקרית שלך", מסביר זנדר. "אין לך זמן גם לעבוד וגם לעשות מוזיקה אלא אתה חייב להישאר נאמן למוזיקה, גם אם זה כרוך בחיים דלים ועניים. מה גם שבעידן הנוכחי, קשה מאוד לפרוץ החוצה, מה שעוד יותר מקשה על היוצרים להתפרנס רק ממוזיקה".
כיצד נראה סדר היום שלכם?
"המושג 'מנוחה' לא קיים אצלנו", מכריז רז. "השגרה היומית השוטפת של ילדים, בית, עבודה וסידורים היא מעל הכל".
עם זאת, בארי מוסיף כי "כולנו נרתמים, מתגייסים ומכוונים לעשייה בלהקה. אני למשל מתכונן להופעה בלילה, בעודי מנגן עם אוזניות ואסי מנגן בתופים מחזרה לחזרה שאנחנו עושים".
למרות אהבתם למוזיקה, כאשר מנהלים חיי משפחה ומתחזקים קריירה, יש צורך בסדר עדיפויות ברור מאוד, אבל לא תמיד זה היה ככה. "הייתה תקופה שהייתי יוצא לנגן כל ערב. לוקח את הגיטרה, מתנתק משגרת הבית ויוצא לנגן. ממש סוג של התמכרות. הגעתי גם למצב של קצת מתח עם אשתי", אומר סיידה במבוכה, "אבל למדתי לאזן והיום סדר העדיפויות שלי הוא ברור מאוד".
רז מודה שעד עכשיו, הם לא הכירו את הסיפורים האלו אחד של השני. "זה בעיקר בגלל שאנחנו מגיעים לכאן ומתעסקים נטו במוזיקה", מסביר כפיר, "זו הדרך שלנו להתנתק מהלחץ והמירוץ היומיומי של החיים, להיסגר בחדר החזרות לשלוש־ארבע שעות ולצאת מכאן מלאי אנרגיות".
לפני סיום, זנדר מוסיף כי "יש כאן בסיס מאוד שורשי ללהקה הזו, ובגלל זה אני מאוד אוהב לנגן איתם. תחושת המשפחתיות כאן היא גדולה וגם אם מתווכחים בחזרות, בסוף החזרה, כולם יוצאים מחובקים".
