כשגולן סינגולדה בא הביתה בסוף יום עבודה, יושב ולוקח את הגיטרה שלו כדי לפרוט עליה, מבחינתו העולם עוצר מלכת. האהבה למוזיקה זורמת אצלו בעורקים וכל תו ואקורד שהוא מוציא מהגיטרות שלו נשמע מדויק. אין ספק שהשם סינגולדה מחייב.
אם שם המשפחה מצלצל לכם מוכר, אז כן, גולן סינגולדה הוא אחיו הקטן של הגיטריסט המפורסם ביותר בארץ אבי סינגולדה שמנגן כבר כמעט שלושה עשורים עם שלמה ארצי.
"האהבה למוזיקה היא בדם שלי", הוא מצהיר, "זה כמו אש שאי אפשר לכבות אותה. מבחינתי, מוזיקה זאת התרוממות הנפש, כך שלנגן זה אפילו יותר מזה. בגלל שאני כל כך אוהב את זה, אני שומע שיר, מעבד אותו שנייה בראש ומעביר את הביצוע לאצבעות".
משפחה מוזיקלית
סינגולדה (44), בן זקונים לאחת ממשפחות הנגנים המפורסמות בישראל, נולד וגדל בירוחם ומתגורר כיום בבירת הנגב. הוא גרוש ואב לשני ילדים - איתי (9) וליאור (6). בין אבי לגולן יש עוד שלושה אחים - דני שמתופף, שמואל שמנגן גם הוא בגיטרה, ועוד אחות שעוסקת בתחום אימוני האירובי.
"אבי משה, עליו השלום, עלה לארץ מרומניה ונשלח לגור בירוחם, שם הוא הכיר את אמי איבון שעלתה לארץ מטוניס. כאשר נולד אחי הגדול אבא דחק בו שילמד לנגן. לדעתי הוא עשה את זה כדי להרשים את אמא, והוא רצה שככה הילדים שלו יהיו", אומר סינגולדה בחיוך.
את אהבתו לעולם המוזיקה חלק סינגולדה עם אחיו הגדולים. "כילדים גדלנו בבית שאהב לשמוע ולעשות מוזיקה, וכבר מגיל צעיר שמענו המון סגנונות מוזיקליים שונים. חלק מהז'אנרים שאהבנו לשמוע היו להקות כמו 'קווין' ו'לד זפלין', מצד אחד, אבל מצד שני, גם שמענו את אריס סאן. בגילאים צעירים יותר לקחתי גיטרה כי לא היה בוזוקי, ולאט לאט למדתי לנגן בסגנון היווני שהוא הרבה יותר טכני", הוא נזכר.
בגיל ההתבגרות סינגולדה החל לנגן בצורה רצינית יותר. "בגיל 15 בערך היתה את להקת 'נוער שוליים' שהקו המוזיקלי שלה דיבר יותר לבני הנוער. ביקשתי מאבי שיילמד אותי כמה אקורדים של השירים שלהם כדי שאוכל לנגן בעצמי. תפסתי את הדברים בצורה די מהירה ואחרי שעה כבר ניגנתי את זה. זו רק דוגמה קטנה שממחישה שכאשר אדם רוצה משהו מסוים מכל הלב, הוא יגיע לשם"
הקשר בין אבי לגולן סינגולדה קרוב במיוחד. "מעבר לאח, אבי הוא גם החבר הכי טוב שלי. אנחנו מדברים בכל יום בטלפון על כל מיני דברים אישיים, וכמובן שגם לא מעט בנושאים מקצועיים. משתפים אחד את השני במידע חדש לגבי גיטרות שיצאו לשוק, אפקטים לגיטרות וסגנונות נגינה. באופן אישי, חשוב לי מאוד לשמוע את דעתו. אני תמיד שמח לשמוע עליו ועל ההופעות שבהן הוא משתתף", הוא מפרגן לאחיו. "עד היום יש מקומות שקוראים לי 'האח של' או 'סינגולדה ג'וניור', אבל אני לוקח את זה למקום הכי חיובי ומפרגן".
איך נוצר הקשר בין אחיך לבין שלמה ארצי?
"אבי ניגן במחזמר מסוים שלמיטב ידיעתי שלמה נכח בו. הוא התלהב לראות את אבי מנגן ופנה אליו בהצעה להופיע איתו. אבי התחיל כנגן גיטרה שלישי, ובהמשך הפך לראשון והיחיד".
אהבה שנייה
סינגולדה מכנה את אהבתו לגיטרה "התמכרות". "הנגינה בגיטרה זו התמכרות קשה, כזאת שלדעתי תלווה אותי עד יום מותי. אני לא מעביר יום בלי לנגן", הוא אומר ומחייך.
כדי להבין עד כמה הוא מכור לגיטרה שלו, מספיק לשמוע היכן הוא מנגן. "מעבר לגיטרה שיש לי במשרד, יש לי גם תמיד גיטרה ברכב. כשאני מגיע לרמזורים ויש שיר ברדיו, אני מחזיק את הגיטרה ומתחיל לנגן את מה שמשמיעים באותו רגע". אבל לסינגולדה יש עוד אהבה - מכוניות, ובמהלך היום הוא מנהל בחברת 'הונדה־וולבו' ומתמרן בין הופעות לבין עבודתו.
מה מביא גיטריסט מוכשר כמוך לעבוד בתחום הרכב?
"אני אדם מאוד מסודר מטבעי וצריך את שגרת היום הזו של לדעת מה קורה איתי. לא הייתי יכול לנהל סדר יום שמבוסס רק על תחום הנגינה. זה היה מוציא אותי מדעתי כשיום אחד יש הופעה ויום למחרת יושבים בבית. החיבור לעולם הרכב נולד עוד בילדות. אבא שלי ניהל מוסך והיינו מגיעים לשם די הרבה. כנראה שאני היורש שלו בתחום. בכנות, אני מעדיף לוותר על תהילה ועבודה עם אומנים גדולים, שגם משלמים לא מעט כסף, ולא לפגוע בשגרת החיים שלי".
ולראיה, באחרונה סירב סינגולדה לחתום על חוזה הופעות עם אחת הזמרות הגדולות בישראל. "הסיבה היא שהייתי צריך לפנות הרבה מהזמן שלי בשבילה, וכמובן להתחייב לעבוד רק איתה", הוא מסביר, "זה עוד משהו שאני לא מוכן שיקרה - לפגוע באומנים שאני עובד איתם הרבה שנים שמכבדים את הבקשה שלי לא להיות מחויב באופן טוטאלי. יש הרבה אומנים שאין להם בעיה עם זה".
מרגול ואני
אחת הזמרות המוכרות שסינגולדה עובד איתן היא מרגלית צנעני. הקשר בין השניים נוצר כשסינגולדה ניגן בלהקה מקומית בירוחם שחיממה את הזמרת הוותיקה בהופעה. "הקלידן של מרגול דיבר איתי ביום חמישי וביום ראשון כבר הופעתי איתם", הוא מספר.
לדבריו, הקשר בינו לבין צנעני מבוסס על נאמנות ארוכת שנים. "אנחנו מדברים על הרבה דברים שהם מעבר לעולם המוזיקה. מתייעצים בכל מיני נושאים, ואפשר לומר שמרגול היא כבר חברה טובה מאוד".
את הבמה שסינגולדה זוכה לה כשהוא מנגן עם אומנים, הוא מנצל כדי לקדם מטרות חיוביות שאינן קשורות בהכרח למוזיקה. "לאחרונה הצטרפתי לפרויקט מיוחד שבו אומנים ונגנים מופיעים עם צמידים שעליהם כתוב 'אוטיסט זה לא קללה'. הרעיון הוא לחשוף כמה שיותר קהל לאנשים שנמצאים על הספקטרום האוטיסטי ולחלחל בהם את ההבנה שהם אנשים רגילים לגמרי", הוא מסביר. "מבחינתי, זה המינימום שאני יכול להחזיר לעולם על הטוב שהוא עושה איתי".
איך נראה סדר היום שלך ביום של הופעה?
"מבחינת העבודה, כולם יודעים ומכירים בזה שאני מנגן עם אומנים. ברוך השם, אני מגיע ליעדים שלי ככה שלמנהלים שלי לא מפריע העיסוק הזה. ביום של הופעה אני מגיע בבוקר ויוצא מוקדם כדי להספיק להגיע לבלאנס (בדיקת סאונד - ד.כ.). האמת שזה קטע מצחיק, יש לא מעט נגנים ואומנים שמכירים את העיסוק שלי בכלי הרכב ופונים אליי כשהם רוצים לקנות רכב חדש. סוג של אמון שנוצר בינינו".
לא היה פשוט יותר לעבור למרכז?
"האמת שלא. אני לא טיפוס שמסוגל לחיות בלחץ החיים בתל אביב. אני מאוד אוהב את באר שבע, את האנרגיות שלה ואת העובדה שמדובר בעיר גדולה, אבל משפחתית, מה גם שהיום המרחקים בין תל אביב לבאר שבע התקצרו בהשוואה לעבר. אחותי גרה ברמת גן ובשעות עומס היא יכולה להגיע לתל אביב ב־40 דקות. אני נוסע מבאר שבע לתל אביב ב־55-50 דקות במקסימום".
שיא הפריחה
ומה סינגולדה חושב על מה שקורה היום בעולם המוזיקה הישראלי? "זה לא סוד שבעבר המוזיקה היתה הרבה יותר איכותית", הוא אומר, "היו המון כלי נגינה, ומעבר למילים העמוקות יותר, גם אוצר המילים שבו השתמשו היה רחב יותר".
"הדור הצעיר יותר של האומנים הוא מוכשר מאוד ויש לו יכולות ווקאליות נפלאות, אבל הדור הזה, דור המסַכים, כמו שאנחנו אוהבים לומר, חייב כל הזמן להישאר בתודעה בעזרת יוטיוב. אם בעבר זמר היה מוציא אלבום ועושה חגיגה, הדור היום משחרר סינגלים לרשת בקצב מסחרר. אחרת הוא ייעלם מהתודעה".
לגיטריסט המוכשר יש גם מילים טובות על הדור הצעיר. "הדור הנוכחי מביא איתו הרבה צלילים של חו"ל. בכל שיר היום יש את הלופים הממוחשבים. הם הפכו להיות חלק בלתי נפרד מהנוף המוזיקלי. יש היום גם נגנים עם יכולות טכניות גבוהות מאוד".
למה לדעתך יש בנגב פחות אומנים מאשר במרכז?
"תרבות הנגינה בנגב פחותה ביחס למרכז מבחינת ייצור נגנים. לצערי, אין כאן עדיין בתי ספר למוזיקה שיילמדו אותך לנגן כמו שצריך. במרכז יש לך את 'רימון' ובתי ספר שונים למוזיקה, ואחרי שאתה מסיים ללמוד אתה הולך לפאב שכונתי עם מיקרופון וגיטרה ואתה יכול להתנסות גם בעמידה מול קהל. אני רואה שיש כאן התפתחות מסויימת של סצנת הופעות שכזו, אבל זה עדיין לא מספיק".
אף שאפשר לחשוב שבגיל 44 סינגולדה כבר הגיע לתחושת מיצוי בתחום המוזיקה, הוא ממהר לתקן אותנו ואומר, "אני רק עכשיו בשיא הפריחה שלי. אני לא חושב שלמוזיקה יש גיל או שלב בחיים שאפשר לומר לה 'די'. בכל יום לומדים דברים חדשים, גם אחרי 30 שנות קריירה, וכל יום הוא שונה מקודמו".
"מתי אוכל להניח את הגיטרה ולהגיד עשיתי את שלי? אולי אם אנגן ביום מן הימים עם הלהקה שאני מעריץ 'לד זפלין'", הוא צוחק. "אבל אם להיות ריאליים, נראה לי שלנגן עם אבי אחי גם יהיה סוג של נקודת ציון עבורי".
