הם מביאים הרבה כבוד לעיר באר־שבע, אבל סביר להניח שרובכם לא שמעתם על שי גרינברג (20) ואסליה מירזחימוב (15), אלופי הארץ בריקודים סלוניים. אחרי הכל מדובר בענף ספורט שאינו זוכה לפופולריות רבה בגלל התדמית המעט מיושנת שדבקה בו.
אבל גרינברג ומירזחימוב, שרוקדים מרבית חייהם, מבקשים לשנות את התפיסה, ומצהירים שיש היום לא מעט דמיון בין הריקודים הסלוניים לבין הקליפים של כוכבות פופ כמו ריהאנה וביונסה. "אומרים שריקודים סלוניים נחשבים למשהו מבוגר כי אלה סגנונות ריקוד של שנות ה-60, אז זה נכון, יש בזה משהו, אבל עם הזמן גם זה משתנה", אומר גרינברג ומוסיף, "הריקודים הופכים להיות יותר מודרניים. הריקוד עובר תהליך של שינוי".
הוא אמנם רק בן 20, אבל גרינברג רוקד כבר יותר מ־12 שנים שבמהלכן זכה לא פעם באליפות הארץ. לריקודים הסלוניים הגיע במקרה, אבל כבר מהאימון הראשון, התאהב בתחום. "בגיל שבע הלכתי לבית ספר ערב כדי ללמוד מתמטיקה ואנגלית. הייתה שם מישהי בשם דנה שלמדה יחד איתי ורקדה ריקודים סלוניים. ההורים שלה בדיוק חיפשו לה פרטנר ושאלו את אמא שלי אם אני ארצה לרקוד איתה", הוא מספר.
אמו נלי מספרת שלא האמינה שהוא ירצה לרקוד בגלל שהיה לדבריה 'מאצ'ו', ומחול לא היה תחום שהוא התעניין בו. "אמא שלי הייתה בטוחה שאני אגיד לא, בהתחלה באמת היו צריכים לשכנע אותי, אבל אמרתי שננסה. באתי לשיעור אחד והמשכתי".
עם הזמן הריקודים הסלוניים הפכו להרבה יותר מסתם תחביב. "שמו לב שיש לי כישרון והתחלתי לצאתי לתחרויות", מספר גרינברג, "זכינו במקומות ראשונים ויצאנו לחו"ל. בחו"ל אתה בעצם רואה את העולם האמיתי, אתה מבין באמת מה זה ריקודים סלוניים, שם זה התעצם ותפס מקום מאוד מרכזי בחיים שלי".
גם מירזחימוב הגיעה לריקוד במקרה. היא בכלל אהבה לשיר ולצייר, ולפני הריקודים הסלוניים הייתה בחוגי שירה וציור. לפני כתשע שנים השתתפה בשיעור ניסיון, ומאז לא הפסיקה לרקוד. "אמא שלי שלחה אותי לכל מיני חוגים עד שהגעתי לשיעור ניסיון בריקודים סלוניים, ובשנייה הראשונה ידעתי שזה זה. מההתחלה היה לי בן זוג לריקודים שהיה אז בן 15 איתו התחריתי בתחרויות ויצאנו לסמינרים".
במשך שנים השניים רקדו יחד במועדון 'בראבו' בבאר־שבע, אבל רק לפני שנה הצטלבו דרכיהם והם הפכו לזוג על רחבת הריקודים. "אחרי כמה שנים עם אותה פרטנרית היא עזבה עם ההורים שלה לחו"ל", מספר גרינברג. "החלפתי כמה בנות זוג, והאחרונה בדיוק התגייסה ובחרה להתמקד פחות בריקוד. אסליה הייתה במועדון וידעתי שהיא רקדנית טובה. דיברנו עם המאמן שלי ואמרנו שאולי אני ארקוד איתה".
למזלו, באותם ימים מירזחימוב גם בדיוק הייתה נטולת בן זוג לריקודים לאחר שהחליטה לעזוב את בן הזוג הקודם שמתגורר באשקלון בגלל המרחק. "היינו יחד במועדון והכרנו אחד את השנייה לפני, אבל לא רקדנו יחד לפני", היא מספרת, "אני בדיוק הייתי לבד ושי בדיוק חיפש רקדנית והמאמן חיבר אותנו".
ענף הריקודים הסלוניים מאגד כמה סגנונות. מצד אחד, יש את הריקודים הלטיניים, ומהצד השני, את הריקודים הקלאסיים. גרינברג ומירזחימוב מסבירים שבשלב מסוים רקדן מחליט להתמקצע באחד הסגנונות כי קשה מאוד להתמקצע בכולם. במקרה שלהם, הם בחרו להתמקצע בריקודים הלטיניים, ובהם צ'ה צ'ה צ'ה ורומבה.
קשה להתעלם מפער הגילים בין השניים. אלה לא רק חמש השנים המפרידות ביניהם, אלא גם העובדה שמירזחימוב היא בסך הכל נערה. "המאמן שלי תמיד אומר שהוא לא יכול למצוא לי מישהו בגילי בגלל הרמה. אני מתקדמת יחסית לגיל שלי, אז אני צריכה מישהו יותר מבוגר ומתקדם ברמה", מסבירה מירזחימוב. "ככל שאתה מתקדם, אתה צריך למצוא פרטנר באותה הרמה, וככל שאתה גדל בגיל זה הופך לדליל יותר. חלק הולכים לצבא, חלק נושרים. אז בהתחלה זה קצת קשה, לא מצאנו שפה משותפת, אבל לאט-לאט התחלנו לדבר יותר, ליהנות יותר מהריקודים, יצאנו לטיולים ביחד ומצאנו שפה משותפת. כל העניין הוא להבין את העמדה של השני, להתפשר, להבין את בן הזוג. אם יש פער בין העולמות אז מסבירים אחד לשני".
גם בעיניו של גרינברג פער הגילים אינו רלוונטי. "זה לא בעייתי", הוא אומר, "לא משנה לי הגיל, משנה לי רמת הריקוד. אתה לא נכנס לעניין של בת כמה היא. מעניין אותי איך היא רוקדת ומי היא. דווקא הניסיון שלי מאפשר לי לייעץ לה, לתת לה מהידע שצברתי עם השנים".
ריקודים סלוניים נראים כמו תחום נוצץ וקליל. באים, לובשים בגדים מעוטרים בפייטים ומתחילים לרקוד. אבל כשבוחנים את לוח הזמנים היומי של גרינברג ומירזחימוב, רואים שהוא אינטנסיבי ביותר, כמו של כל ספורטאי מקצועי.
"אנשים לא מבינים כמה זה אינטנסיבי להיות רקדן", מציין גרינברג ומפרט, "אנחנו מתאמנים בכל יום שש שעות. האימונים כוללים פילאטיס, חדר כושר, בלט, הרבה דברים שאין בענפי ספורט אחרים. בריקוד יש המון דברים והמון אימונים וזה יוצר עומס גדול. זה מה שאנחנו אוהבים לעשות וזה מה שבחרנו, אבל זה לוקח הרבה מאיתנו. זה להתאמן גם בשבתות וגם בחגים. לקחת שיעורים פרטיים, להתחרות אחת לחודש".
מירזחימוב צריכה לשלב בלוח הזמנים גם את הלימודים בתיכון. "אם אני מסיימת את בית הספר בשתיים, אז בארבע אני הולכת לאימון", היא אומרת. "באימון אנחנו משלבים כל מיני דברים, זה לא רק ריקודים, זה גם גמישות, חדר כושר. קשה לשלב את זה עם לימודים כי יש שיעורים ומבחנים, אז כשאני חוזרת מהאימון אני לומדת. זה קשה, אבל מתגברים".
אבל מה עם חברים ובילויים? נשאר לכם בכלל זמן לזה?
מירזחימוב: "זה כמעט לא קורה. זה קשה שאין זמן לבלות, אין לי זמן כמעט לכלום. החברות שלי מתעצבנות שאין לי זמן להיות איתן וללכת איתן. אבל זה יותר חשוב לי, אני בוחרת להשקיע בריקודים. לפעמים יש לי קצת זמן פנוי אז אני מנצלת אותו, אבל זה מבחירה. אין יום כזה שאני אומרת לא בא לי להתאמן היום. אף אחד לא מכריח אותי לרקוד, ידעתי כשבחרתי בריקודים סלוניים שלא יהיה לי זמן. אני רוצה ללכת לרקוד ולא לשופינג, הכל מבחירה".
גרינברג: "לא יצאתי לטיולים שנתיים כשהייתי בבית הספר כי לא הייתי מוכן לוותר על אימון. זה היה יותר חשוב לי. בתיכון הייתי נפגש פחות עם חברים כדי להשקיע באימונים. אפשר מדי פעם לצאת עם חברים, אבל יש לי מטרה ואני חותר לשם כי אני באמת אוהב את זה".
לא נמאס לכם לפעמים אחד מהשני?
גרינברג: "לא נמאס לי. זו השגרה שלי, לפעמים זו שגרה מאוד אינטנסיבית או מעיקה, אבל זה חלק מהעניין".
מירזחימוב: "אני רואה אותו כל יום מבחירה. יש ויכוחים כמו אצל כל זוג, אבל ממשיכים הלאה, אז זה לא נמאס".
ומה לגבי תגובות הסביבה? הרי ריקודים סלוניים אינם ענף ספורט פופולרי במיוחד. גרינברג מציין שתחילה חשש מעט מתגובות הסביבה והיו גם פעמים ששמע את חבריו צוחקים על העובדה שהוא רוקד, אבל לדבריו, הוא לא ייחס לכך חשיבות, וככל שעברו השנים הוא אפילו הפך להיות 'מגניב', כהגדרתו.
"החברים לא בדיוק הבינו את זה, אמרו לי שריקודים זה לבנות. גם היה משבר קטן, אבל נתתי לזה פחות חשיבות. יש כאלה שזה משפיע עליהם יותר והם אפילו עוזבים את הריקוד. אותי פחות עניין מה אמרו. היו ימים שצחקו והיו ימים לא פשוטים. תמיד היו חששות מה זה יעשה לי מבחינה חברתית, איך יקבלו את זה. אבל בסוף כולם מקבלים את זה ואני אפילו הובלתי את מסיבת הסיום בי"ב. זה הפך להיות מגניב בסופו של דבר", הוא אומר.
גם התלבושות שהם לובשים בתחרויות, שמלות קטנטנות לבנות וחליפות מנצנצות לבנים, לא בדיוק תורמות לתדמית של התחום. הם מדגישים שהם דווקא מאוד אוהבים את הבגדים ואת מה שהם משדרים. "אימא שלי מאוד תומכת בזה", אומרת מירזחימוב, "ואני מאוד אוהבת את הבגדים, את הנשיות, את התסרוקות, האיפור והלקים. אני מאוד אוהבת את כל מה שמתלווה לזה. בהתחלה כשהייתי קטנה זה הפריע יותר במובן שזה נשי מדי, אבל עכשיו זה לא מפריע".
גרינברג מוסיף, "הבגדים, למרות מה שחושבים, די גבריים. נכון, החולצה קצת יותר פתוחה, אבל אני דווקא אוהב את הלבוש, הוא מחמיא. גם התנועות הן פחות נשיות ממה שחושבים".
אף שגרינברג ומירזחימוב שמחים שתחום הריקודים הסלוניים בישראל מתפתח ועובר שינוי, הם מדגישים שהמצב עדיין רחוק מזה בחו"ל. "מבחינת תקציבים ותמיכה אנחנו רחוקים", מציין גרינברג, "בחו"ל האולמות, הכמות של הצופים ושל הרקדנים היא הרבה יותר גדולה. ובכל זאת, בחמש השנים האחרונות, בזכות הקרן לקידום הריקודים הסלוניים, הייתה קפיצת מדרגה מאוד גדולה בתחום. הם משקיעים המון, מביאים לנו רקדנים מחו"ל, סמינרים, אימונים עם המאמנים הכי טובים בעולם. זה חושף אותנו לדברים יותר גדולים, אתה מרגיש שיש תמיכה, שיש מישהו שמכיר בך".
מירזחימוב מוסיפה שלא הבינה את ההבדל בין מה שקורה בארץ לבין מה שקורה בחו"ל עד שהשתתפה לראשונה בתחרות במוסקבה. "שם הבנתי כמה זה גדול בחו"ל, כמה אנשים רוקדים ריקודים סלוניים וכמה זה באמת מפותח שם. הקרן לקידום הריקודים הסלוניים מנסה לקחת אותנו לשם ובאמת נותנת לנו המון".
לדעתו של גרינברג, מרבית האנשים פשוט אינם מכירים את התחום מספיק טוב, ולכן הם מושפעים מסטיגמות למיניהן. "אנשים לא מכירים את הריקודים הסלוניים ולא מוכנים להיפתח לזה. ברגע שיגיעו לזה הם יתאהבו בזה. כשאנשים יוצאים לתחרויות הם מבינים את העוצמה".
מירזחימוב, שבנות גילה מעדיפות לראות קליפים של ביונסה וריהאנה ביוטיוב במקום סרטונים של ריקודים סלוניים, מדגישה שהיום אפשר למצוא הקבלה בין הריקודים הסלוניים לבין כוכבות הפופ הגדולות. "הריקודים היום הם לא הריקודים שהיו רוקדים פעם. זה נראה לחברות שלי מוזר שהן רואות קליפים של ביונסה ואני רואה קליפים של ריקודים סלוניים. אבל אני מראה קליפים של ריקודים סלוניים שגם הלבוש מאוד דומה לביונסה, שהתנועות דומות לקליפים שהן רואות. מבחינת הבנות הלבוש הוא לא כל כך שונה ממה שהכוכבות הגדולות לובשות היום".
שלא כמו ענפי ספורט אחרים, לרקדני ריקודים סלוניים כמעט שאין נותני חסות, ורוב ההוצאות מוטלות על כתפי הרקדנים עצמם. אמנם הקרן לקידום הריקודים הסלוניים תומכת ברקדנים, אבל זו טיפה בים, ובלי תמיכה ממשלתית הנטל הגדול נופל על הרקדנים ובני משפחותיהם. "כל התחרויות הן במימון עצמי. אין לנו ספונסרים ממשיים", אומר גרינברג. "ההשתתפות באליפות אירופה לדוגמה שהייתה במוסקבה, הייתה במימון עצמי שלנו. אנחנו תמיד בחיפוש אחרי ספונסרים".
מתברר שלהיות רקדן זה עסק יקר מאוד. "שמלה אחת יכולה לעלות 5,000-4,000 שקלים, זוג נעליים עולה אלף שקלים, ואלה רק בגדים. שיעור פרטי עם מורים טובים עולה 80 יורו ל־45 דקות. במוסקבה לקחתי שיעור עם מורה פרטי שעלה 1,000 שקלים לשיעור. ואין הכנסות, אלא רק אם אתה מופיע או מאמן", מציין גרינברג ומוסיף, "האימונים בסוף הם הכסף הקטן. ההוצאה הגדולה היא השיעורים הפרטיים, הטיסות ומחנות האימונים. כשאתה מגיע לרף הבינלאומי אתה צריך להתאמן עם מורים בינלאומיים וזה מאוד יקר".
אז למה להיות רקדן או רקדנית ריקודים סלוניים? הרי העיסוק גוזל לא רק הרבה זמן, אלא גם לא מעט כסף. אם תשאלו את גרינברג ומירזחימוב, מדובר באהבה אמיתית. הם קמים בבוקר עם הריקודים הסלוניים, אוכלים ארוחת צהריים עם הריקודים הסלוניים והולכים לישון עם הריקודים הסלוניים.
כשכל החיים סובבים סביב משהו אחד, טבעי לתת את הכל כדי להיות הכי טובים שרק אפשר. "אני רוצה שיזכרו את השם שלי", אומר גרינברג ומחייך, "אני רוצה לקחת אליפות עולם ולפתוח בית ספר לריקודים משלי, לגדל את הדור הצעיר, להמשיך להתקדם ולהתפתח".
גם מירזחימוב חולמת להיות אלופת עולם, לפתוח מועדון ריקודים משלה ולהתמקצע עוד.
כעת פניהם נשואות לאליפות אירופה. באחרונה הם התקבלו לנבחרת הרקדנים המובילה בארץ של 'הקרן לקידום ריקודים סלונים בישראל'. הם גם הזוג היחידי מאזור הנגב שהצליח להשיג את מקומו בנבחרת. עם ההצלחה המקומית מגיעות גם שאיפות בינלאומיות, והם כבר מסמנים מטרות.
בעוד כחודש ייצאו לתחרות בינלאומית וסמינר הדרכה שיתקיים במדריד, וכמה חודשים לאחר מכן ייסעו למה שמבחינתם הוא החלום האמיתי, אליפות אירופה שתתקיים בלונדון. עבורם מדובר בפסגה שהם רוצים לכבוש, והם מאמינים שביכולתם לייצג את ישראל, ולנצח.
