הרבה דמעות התערבבו בחטיפים של מפעל המלוחים בשדרות מאז 7 באוקטובר. תפוחי האדמה מגיעים אל המפעל משדות החקלאים באזור, וגם הכאב. העובדים, שחיים ביישובי העוטף השונים, ספגו מהלומה קשה, שכול ואובדן במתקפת חמאס – ואת הסיפורים האישיים הקשים שלהם הם נושאים איתם מדי יום אל פס הייצור. "7 באוקטובר עדיין נוכח כאן. אנחנו מחזקים שרירים שלנו שלא היו קיימים לפני כן ומטפלים בדברים שלא התאמנו עליהם", משתף אריאל בן־יעיש, מנהל המפעל, "יש עובדים שלא חזרו לעצמם".
מלחמה אחרת לגמרי
מיקומו של המפעל בשדרות אינו בחירה אקראית. "חומר הגלם העיקרי שלנו לתפוצ'יפס, לדוריטוס ולצ'יטוס הוא תפוח אדמה", מסביר בן־יעיש, "אנחנו משתמשים בעשרות אלפי טונות של תפוח אדמה בשנה, ורוב רובו מגיע מחקלאי העוטף. לא בכדי בחרנו למקם כאן את המפעל. זה נעשה גם מתוך ציונות וגם בשל הקרבה לחקלאים".
ב־ 7 באוקטובר, בעוד הכאוס שורר בשדות הנגב המערבי, גויס בן־יעיש, לוחם גולני, למילואים. במהרה הוא הגיע אל כפר עזה. "נחשפנו למראות לא פשוטים", הוא משחזר, "בזמן שהייתי שם דיברתי עם יעקב, מנהל תחום שלנו במפעל, והוא ביקש ממני לאתר את החדר של אחיו בכפר עזה ולהיכנס פנימה. מצאתי את המקום וראיתי שם מראות קשים. יעקב ביקש ממני לאסוף את הדברים של אחיו מהחדר, ומצאתי שם ספר תנ"ך מגואל בדם, עם חור של קליע".
התמונה הקשה הזאת היא קצה של רשומון שהתחיל אצל יעקב ברגשטיין מקיבוץ עלומים– מנהל תחום מלוחים במפעל, עוד בשעות הבוקר המוקדמות. "בשש וחצי היו אזעקות.
יש לי ארבעה ילדים קטנים והם נכנסו ביחד עם אשתי לממ"ד. אני בכיתת הכוננות של עלומים ואנחנו מבינים כבר אז שיש מחבלים בתוך הקיבוץ ויש כבר הרוגים ופצועים", משתף יעקב.
ברגשטיין יצא להילחם עם כיתת הכוננות כשהוא מותיר את אשתו וילדיו בבית. "אשתי הייתה ביד אחת עם פאזל וביד שנייה עם סכין", הוא מספר, ומתאר את החשש לגורל יקיריו שליווה אותו לכל אורך הלחימה. בשעה 18:30 בערב לערך הוא החל לחפש את אחיו, שחף, שהתגורר בכפר עזה. "זו הייתה הפעם הראשונה ביום שהיה לי זמן להיכנס לחמ"ל. הטענתי את הטלפון, ואז אני רואה שכולם מחפשים אותו. שם אני מבין שהתחלתי מלחמה אחרת לגמרי", הוא מספר.
באותה עת, המנהל שלו, בן־ יעיש, נלחם ומפנה נפגעים מכפר עזה. "יצרתי איתו קשר, הוא הגיע לחדר של אחי, וזו בעצם הפעם הראשונה שמישהו אומר לנו מה הוא רואה", מספר ברגשטיין, "החדר היה עם דם ונראה שהייתה פגיעה. הבנו שאם הוא חטוף הוא בטוח נפצע והמצב לא טוב. בהתחלה עוד הייתה לנו תקווה שהוא נחטף, אבל בשלב כלשהו התקשרה אליי מנהלת הקהילה של הקיבוץ ואמרה לי: 'תרכז את ההורים והאחים'. ואז הגיעו אלינו מהצבא".
"נתנו כתף, תמכו ועזרו"
ריטה סטחוב, מנהלת איכות ייצור במפעל, מתגוררת בשדרות. לפני המתקפה היא התכוננה ללכת להליכת בוקר, אבל ברגע האחרון החליטה לוותר ונשארה בבית עם בנה. "הייתי מחוברת לחדשות בערוצים השונים בשביל להבין מה קורה", היא מספרת, ומדגישה: "לא פחדתי. זה לא היה פחד. זה כאילו שפחד כנראה מגיע יותר מאוחר. זה היה כעס בשעות הראשונות – על זה שאין לי יכולת לשנות, להשפיע, לתקן משהו".
מתוך הכעס החליטה ריטה לחזור כמה שיותר מהר לעשייה ומצאה בה סוג של נחמה ונקמה: "לא יכולתי לתפוס נשק וללכת להילחם, לא יכולתי לעשות כלום – אז כשפנו אליי מהמפעל ושאלו אם אני יכולה לבוא, אמרתי: 'בטח שכן' והגעתי הנה".
את אדהה (דן) אלפה מנתיבות תפסה השבת השחורה בבית הכנסת. "מתחילים להתפלל ופתאום הרב שלנו מגיע ואומר: 'תקשיבו, בדרך פגשו אותי כמה אנשים – המצב במדינה לא טוב, מי שרוצה, תתקפלו הביתה, ומי שרוצה שיישאר להתפלל', הוא משחזר. דן גויס למילואים ובמפעל המלוחים נרתמו לעזרה: "היו לי חששות, דאגתי לילדים שלי, ופה נכנסו לתמונה המנהלים. הם הרימו טלפון ושאלו: 'אתה צריך משהו לאישה? לשלוח לילדים חטיפים? לשלוח משחקים?'. זה היה מרגש".
ריטה מתארת חוויה דומה: "נפל קסאם ובבית של ההורים שלי כל החלונות התפוצצו. היו זכוכיות בכל מקום. צוות של המפעל הגיע לנקות בבית של ההורים שלי. לא בבית שלי. בבית של ההורים שלי. הם נתנו כתף, תמכו ועזרו".
ירדן שחר, האגרונומית, הרגישה היטב את תוצאות אותה שבת בחודשים שאחרי. "נכנסתי לתוך כאוס", היא מספרת, "85% מתפוחי האדמה של שטראוס מגיעים מהעוטף, מהקיבוצים שנפגעו הכי קשה, מעלומים, בארי, עין השלושה – אלה האנשים שלנו, המגדלים של שטראוס. באותה שבת המחבלים נסעו בשדות, פגעו בתשתיות של מים, דרסו את התוצרת. הרבה מהשדות היו בשלבי זריעה ראשונים והם בעצם נדרסו ואי־אפשר היה לעבוד בהם יותר. שטראוס עשתה הרבה פעולות למען החקלאים – והם חזרו לזריעות כמה שיותר מוקדם. בסביבות פברואר- מארס 2024 כבר היה תפוח אדמה מקומי שנזרע בעוטף – וגם זה סוג של ניצחון".
יותר משנה וחצי אחרי, העובדים מביטים קדימה בתקווה. "7 באוקטובר, עם כל הפחד, החשש והקושי, גם חיבר אותנו למקום הזה בקשר עמוק. אנחנו מקווים שיחזור להיות פה טוב", אומר יעקב. וירדן מוסיפה: "הלוואי שתחזור האופטימיות, שנצא מהשכול שאנחנו חווים ושנירפא".
