עוד רגע חנוכה כאן. עוד רגע דור נוסף של ילדי הגן יצולם עם נר קרטון על ראשם, מסתובבים במעגלים עם רגליהם הקטנות והמתוקות, בקצב לא אחיד, והמנגנת תמלמל שבחזרות הם היו נהדרים.
והתמימות הזו, והמתיקות הזו, יכבשו את הלבבות.
וכל כך אנחנו צריכים את המתוק הזה עכשיו. נכון שאולי לא את כל המטוגן הזה צריך, אבל כן את המתוק. ואת האור.
אור מול כל האפלה שרובצת עלינו, מלאה באלימות, בשיסוי ובפירוד.
אלימות נגד מורים, אלימות בכבישים שמדממים, מצעד אישי ציבור שנחקרים, ותירוצים וספינים ועוד ועוד כיסויים ועוד מישהו שונא מישהו אחר והאחר שונא אותו יותר. וכל כך הרבה כאב יש.
ובאמצע השבוע הזה ציינו את יום הגברת המודעות לאנשים עם הצרכים המיוחדים. ודווקא ביום הזה בכנסת נכים התפרצו, כוחם לא עמד להם יותר, וגם שם הייתה אלימות. שום אלימות אינה מוצדקת, גם לא כשהיא באה מכאב, מתחושה של בדידות ושל חושך שאין בקצהו אור.
ואנחנו כל כך צריכים משהו שיביא קצת אור וחום ויחד.
והנה יגיע החנוכה, ויכנס אותנו קצת לחום ואור ויחד.
× × ×
כמו כל שנה יהיו פקקים נוראים ויהיו עצבים ותור בקונדיטוריות ונגיע להדלקת הנרות מרוטים, אבל בסוף נשב יחד.
ודווקא בגלל הישיבה הזו יחד, אני אוהבת את החג הזה. בחלק מימי החג נדליק נרות עם אורחים רבים, ובחלק רק המעגל המשפחתי הקטן יותר.
נהוג שבסוף הדלקת הנרות שרים: "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד הִנֵּה מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים שֶׁבֶת אַחִים גַּם יָחַד". ודווקא עכשיו מרגיש לי שזה החלק הכי חשוב בחג. היחד. ואולי השנה יותר מתמיד עלינו לשבת יחד. ואני מקווה שה"שבת אחים גם יחד" יכלול קצת יותר מאשר המשפחה שלנו. שנמצא אנחנו את הדרך לזכור שכמו עם משפחה, לא תמיד נסכים, לא תמיד נחשוב אותו דבר, אבל חייבים למצוא את המשותף.
× × ×
ואם הייתי יכולה לברך, אז זו הברכה שהייתי מברכת.
הנרות הללו שאנו מדליקין עכשיו בבית הזה, כשאנחנו יחד, גדולים וקטנים, זוכרים שכל אחד מאיתנו זקוק לאחרים. וזה לא מובן מאליו שאנחנו זוכים להיות יחד, וצריך להעריך את זה. ועל כל אחד מאיתנו להתבונן קצת יותר מתי זקוקים לנו. ולהציע לא רק כשמבקשים מאיתנו.
אנחנו מדליקים את הנרות האלו על הנסים ועל הנפלאות.
על הנסים שהיו והביאו אותנו לכאן, אבל גם אלו שקורים עכשיו. לנו. יום יום. וברגע הזה. ובכל יום יש רגע של נס, ובכל מפגש יש פלא. ושנזכור לראות את הפלא וכמה הוא נפלא, וכמה לא ברור מאליו שיש לנו את מה שיש.
ואנחנו גם מדליקים את הנרות הללו על המלחמות שהיו. ולזכר והערכה של כל מי שנלחמו בשבילנו. בשביל מה שיש לנו. לכל מי ששילמו את המחיר כדי שנהיה כאן, שהביאו לנו את הרגע הזה.
ועל התשועות שעשית לאבותינו.
על זה שאחרי כל כך הרבה שנים באו הנה מכל הגלויות, הגיעו מכל קצוות העולם, התכנסו יחד פה בארץ, יהודים שכל אחד הביא את המנהג והנוהג שלו, וכל אחד הוסיף צליל לניגון הזה שלנו כאן. ועלינו לשמור על הייחודיות של כל קבוצה, אבל למצוא גם את המשותף. ולמצוא את המחבר. ויש כל כך הרבה.
וצריך לזכור את מה שהיה בימים ההם, אבל גם לתת מקום לזמן הזה.
להבין שאנחנו כאן כדי לחיות יחד, שבת אחים גם יחד. כי מותר להיות כל אחד לעצמו, אבל חייבים ללמוד לחיות יחד. לא תמיד נסכים, לא תמיד נחשוב אותו דבר, אבל המשימה שלנו היא לחיות יחד.
כי כל אחד הוא אור קטן, אבל יחד אנחנו אור גדול.
סופגניות ללא גלוטן
"שלום, שמי רונית מחלוף מבאר יעקב", היא כתבה באחת הקבוצות שאני חברה בהן. "ואני אימא לשני ילדים עם צליאק וכדי שלא יהיה ילד אחד בחנוכה בגן או בכיתה שירגיש שונה וללא סופגנייה, אתרום באהבה סופגנייה ללא גלוטן לכל מי שצריך".
מיד צלצלתי לרונית ושקענו בשיחה מרתקת, ובה היא סיפרה לי על העסק שהיא מקימה בימים אלו, שבו היא מכינה אוכל ללא גלוטן. והיא סיפרה גם על הדמעות בגן של ילדיה כשכולם עם סופגניות ורק הם לא.
אז היות שרונית אמנם רוצה, אבל לא יכולה להכין סופגניות לכל הצליאקים בישראל, הנה המתכון הנפלא שלה לסופגניות ללא גלוטן.
החומרים:
קילו קמח תמי כתום
60 גרם שמרים
6 כפות שמן
6 חלמונים
1 כוס סוכר
קליפת תפוז מגורדת
מים פושרים לפי הצורך
אופן ההכנה: ללוש את כל המצרכים עד שנוצר בצק. להניח את הבצק ל־10 דקות בערך, ואז ללוש שוב.
להניח להתפחה (מכוסה במגבת). כאשר תופח לקרוץ עיגולים בינוניים ולסדר על נייר אפייה.
ולהתפיח שוב. לאחר שזה תפח לטגן בשמן עמוק על אש נמוכה (!).
אם מקפיאים — להקפיא את הסופגניות כשהן עוד חמות.
ורונית גם ממליצה להוסיף כף סילאן כדי שהסופגניות יקבלו צבע יותר יפה.
