קאיד אבו לטיף (35) השתתף בלא מעט הצגות ונטל חלק בסצנות מטלטלות ומרגשות, חלקן הוא כתב וביים בעצמו, אבל שום דבר לא הכין אותו ל"תיאטרון של החיים" - למציאות שבה הוא מצא את עצמו מותקף ומושמץ, רק בגלל שהעז לחלום על הקמת תיאטרון אותנטי בעיר הולדתו רהט. "כל החמולות תפסו אותי כפסיכי", מספר אבו לטיף בראיון מיוחד שקיימנו איתו השבוע.
החיידק של המשחק מקנן בו מזה שנים, עוד מימיו כנער בחטיבת הביניים שהתעניין ביצירות וברפרטוארים שמשכו את תשומת ליבו. אהבתו לבמה הובילה אותו ללמוד משחק בתיאטרון עכו ולאחר שלוש שנים של לימודים והתנסויות בהצגות, הוא המשיך לתואר ראשון בקולנוע במכללת 'ספיר' ובימים אלה הוא משלים תואר שני בתחום.
על אף התנגדותן של החמולות בעיר הבדואית שהוקיעו בתחילת הדרך את פעילותו וגרמו לו להרגיש "אאוטסיידר", הוא היה נחוש מתמיד לעשות תיאטרון ולהקים היכל תרבות במגזר הבדואי. כל הקרדיט מגיע לשחקן, המחזאי, הקולנוען והמנהל האמנותי של תיאטרון 'אלמהבאש' (הכלי שכותשים איתו את הקפה) ברהט. "היום הם כבר הרימו ידיים, התייאשו ממני, יודעים שאני דבק במטרה", אומר קאיד אבו לטיף בחיוך מנצח.
מתחילים מאפס
נחישותו של אבו לטיף השתלמה. בחודש אוקטובר הקרוב תושלם בנייתו של תיאטרון רהט. אבו לטיף הוא ההוכחה החיה למשפט "רק החולמים מגשימים". הוא הצליח להשיג תקציבים להקמת התיאטרון, גייס מלגות לשחקנים מצטיינים, ועתה הוא משתף פעולה עם בית הספר למשחק "גודמן" בבאר שבע אשר נותן את חסותו לתיאטרון ומעמיד את האולמות והציוד ואף מסייע לו להכשיר שחקנים צעירים מהמגזר לטובת התיאטרון המתהווה של העיר הבדואית הגדולה בישראל.
פרויקט נוסף שהוא עומד בראשו הוא הפתיחה החגיגית של 'קולנוע פורץ גבולות' במסגרת 'פסטיבל קולנוע דרום' שהחל בשנת 2005 ומתקיימת מדי שנה ברהט ולבסוף מגיעה לשדרות.
בואו נודה באמת, קצת מוזר לראיין מנהל אמנותי של תיאטרון שנאלץ לתפקד עד כה בלי מבנה תיאטרון ראוי לשמו. במקום במה מכובדת וקהל מנויים, הוא נאלץ להסתפק באולם המתנ"ס, כאלטרנטיבה הפחות גרועה מבין האפשרויות הקיימות. אולם אבו לטיף אף פעם לא ייחס חשיבות למה שיגידו אחרים. אז יגידו.
אם תשאלו אותו, התוכן והחומר האנושי שירכיב את התיאטרון יותר חיוניים ומהותיים לעידוד תרבות מקומית מאשר הנראות החיצונית. "אותי מעניין יותר להכין את הקרקע, לא חסר בניינים בנגב, אבל אנחנו רוצים להכשיר את האנשים, את השחקנים שיפיחו רוח חיים במבנים האלה. אנחנו חייבים לבסס את דור העתיד של השחקנים", אומר אבו לטיף בעיניים בורקות בעודו חולם להקים לצד התיאטרון, גם בית ספר למשחק ברהט.
עוף זר
אבו לטיף הוא בן למשפחה בת 11 אחים ואחיות, נשוי ואב לארבעה ילדים. אשתו (32) סיימה לא מכבר תואר ראשון בחינוך. מיד עם כניסתו לתפקיד המנהל האמנותי לפני שנתיים, הוא הפסיק לשחק בהצגות. היום כשהוא פוגש את הבמה בהזדמנויות שונות, מאוד קשה לו לעמוד בפיתוי.
"זה מגרד לי ואני מאוד רוצה לחזור", מספר אבו לטיף. לזכותו עומד רפרטואר עשיר של הצגות שבהן שיחק כמו "אחותי לא בעסק" שכיכבה בתיאטרון 'הבימה', "נמרוד ופרהוד", והצגת היחיד "בן ברוואר" שזכתה למחמאות ולפרס המחזה הטוב ביותר בפסטיבל עכו, ועוד.
בחברה מסורתית שמקדשת את ערכי המשפחה ובמבנה הפטריארכלי הקיים במגזר הבדואי, כל מה שעולם התיאטרון מייצג נתפס כנטע זר, בעיקר בשל הנושאים החברתיים הרגישים בהן עוסקות ההצגות, עליהם קיים טאבו בחברה הבדואית.
"בהתחלה אנשים לא ידעו איך לאכול את הדבר הזה שנקרא תיאטרון", מספר אבו לטיף בגילוי לב ומסביר מה עומד מאחורי הפערים התרבותיים בין החברה הבדואית לחברה הישראלית. "כשאתה בונה משהו שאין לו מורשת, אנשים פשוט לא רגילים לזה, אתה בעצם בונה משהו חדש שאנשים לא מכירים, שהם אף מסרבים לו, נוח לאנשים לחיות עם הדברים שהם מכירים, במקום לבוא ולחדש להם".
בתחילת הדרך, אבו לטיף ספג תגובות די קשות, בלשון המעטה, שכללו לא מעט השפלות ועקיצות. "בהתחלה היה לי מאוד קשה", מספר אבו לטיף, בלובי בית הספר למשחק 'גודמן' שם נפגשנו. "גם בבית אצלי", הוא מגלה, "לא קיבלו את המקצוע שבחרתי לחיים. אמא בדואית מעדיפה, כמו אמא פולניה, שהילד שלה יהיה עורך דין, רואה חשבון או רופא מאשר שחקן. ללמוד משחק זה בזבוז זמן לטענתם. אמא שלי היתה אומרת לי 'סיימת תיכון עם ציונים טובים וזה מה שאתה הולך לעשות?".
אין פרות קדושות
הסיפור שנחרט בזיכרונו יותר מכל אירע יממה לפני חתונתו, כאשר הלך לבקש את ידה של מי שתהפוך לרעייתו לעתיד, הוא קיים ראיון בטלוויזיה שהתברר כי רבים מהמגזר צפו בו. בראיון סיפר אבו לטיף על תוכניותיו לשחק בתיאטרון ועל שאיפותיו בתחום היצירה והאמנות, אבל הוא לבטח לא שיער לעצמו שהראיון יעמיד בסכנה את חתונתו. "המשפחה של הכלה כנראה צפתה בראיון, הם כנראה כעסו, התקשרו לאמא שלי והודיעו לה 'כדאי לכם שלא לבוא, ראינו את הבן שלכם, אנחנו לא רוצים שהבת שלנו תתחתן איתו'".
זו היתה סיטואציה לא נעימה מבחינתו, אולם הוא צלח לבסוף את המשבר והיום כשהוא נשוי עם ילדים, הוא אפילו מספר על כך בחיוך. קאיד מקפיד לחשוף גם את ילדיו לעולם התיאטרון והקולנוע, ומדי חודש הם צופים יחדיו בהצגה או בסרט, הם מנויים לסינמטק בשדרות ולתיאטרון, צופים בהצגות ב"גודמן" ובתיאטרון באר שבע.
ההצגות בעיניו הן בעצם השתקפות של המציאות אשר נועדו לפתח דיאלוג על נושאים בוערים כגון רצח בגין חילול כבוד המשפחה, מעמד כוהני הדת, בעיית הקרקעות, ועוד. בנושאים שבהם הרגישות רבה, כותבי ההצגה משתדלים להתייעץ עם נכבדים מהמגזר כדי להגיע לסוג של הסכמה על התכנים שיופיעו.
אבו לטיף מביא לדוגמה את ההצגה שנקראת "שפיק שהיד" המגוללת את סיפורו של בחור שרצה לחפש אהבה מתוך בחירה ומצא את עצמו בחתונה שנכפתה עליו על פי כללי השבט ולבסוף הוא נרצח. בהצגה זו, מספר אבו לטיף, "היתה התייעצות עם השייח'ים".
אבל מקרה זה נחשב לחריג שלא מעיד על הכלל. בדרך כלל ההצגות עולות ללא מגבלה או אישור של נכבדי העדה, אך למרות זאת, הוא מקפיד לשמור על רמה "מכבדת" של שיח ולא ליצור מתוך התרסה. "פרות קדושות היו פעם", מספר אבו לטיף, "החברה הבדואית בנגב עוברת היום המון שינויים, החברה הבדואית של לפני חמישים שנה זו לא אותה חברה של היום".
כיצד הקהל מגיב להצגות העוסקות בחילול כבוד המשפחה למשל?
"אנשים לא מוכנים לשמוע על זה במסגרת הרצאה. ברגע שמדובר בהצגה שיש לה פן קומי, אנשים מקבלים את זה, גם כשאתה מדבר על אימאם או משהו אחר. ברגע שאתה עושה את זה במסגרת תיאטרלית, אנשים יותר פתוחים לקבל, מאשר שאתה מרצה על הנושא ומציג את עצמך כאפוטרופוס של כולם וכמי שמבין את הכל".
הצגה עם אמירה
אבו לטיף מספר כי בימים אלה הם עובדים על הצגה העוסקת בהסדרת ההתיישבות הבדואית, סוגיה מאוד נפיצה שמעסיקה רבות את האוכלוסייה במגזר.
"זאת סוגיה מאוד כואבת", הוא אומר, "אתה רואה שאף אחד לא באמת מעוניין להגיע לפתרון, גם לא המדינה שלא עושה דבר כדי להיטיב עם אנשים שחיים בפחונים כבר שבעים שנה. את הבעיה הזאת אנחנו מעלים על הבמה וחוקרים אותה. מההתחלה אמרנו שאנחנו לא הולכים לבוא עם אמירה של 'אכלו לנו, שתו לנו' ולהתבכיין על המצב, כי לא עשינו בזה כלום. את השיח הזה אנחנו כבר מכירים, יודעים וחיים אותו".
אבו לטיף מנסה לדבריו בהצגה זו להעביר מסר שונה. "אנחנו מחפשים איפה אנחנו יכולים לחדש בשיח הזה, ואחר כך מעניין אותי הקהל של תל אביב שלא איכפת לו ולא מעניין אותו, לא רק מה שקורה אצל הבדואים, אלא אפילו בנגב בכלל. מבחינתו, גוש דן זה הגבול של המדינה שלו, וכל מה שמעבר לגוש דן, זה לא מעניין אותו. מעניין אותי האנשים של המקום, לשאול למה אנחנו תקועים?".
מאיפה זה מגיע, מתחושת אפליה, מהרגשה שאתה אזרח סוג ב'?
"האמת, זה הכל ביחד. אבל לבוא ולהגיד אני חש אפליה וכולם מקפחים אותי כי אני ערבי ולבכות על המצב, זה פחות מעניין אותי. אנחנו חיים בתוך מציאות לא פשוטה, וכאומנים אנחנו מחויבים לחברה שבה אנו חיים. אחנו רוצים להשפיע לא בפן הפוליטי, אלא בניסיון ליצור שיח חדש".
גאווה מקומית
אבו לטיף מכוון גבוה וחולם להעלות מחזות של חנוך לוין בגרסה הבדואית. "אני רוצה להאמין שיום אחד זה כן יקרה", הוא אומר, "אבל מה שמעניין, זה הסיפורים שאנשים מביאים, את החוויות האישיות ועליהם אתה בונה את הסיפור הכי חזק".
שילמת מחיר על הדרך שבה בחרת?
"אנשים לא רצו לחתן אותי, לא הסכימו שיתחתנו איתי, הנידוי שחוויתי על בשרי הוא שבכך שהרבה אנשים שהיו החברים הכי טובים שלי, הפסיקו להיות בקשר איתי כי הם רצו להיות במיליה של עורכי דין ובמיליה של המכובדים. הייתי מודע מלכתחילה שזה מה שיקרה".
"חברים מהתיאטרון אמרו לי שזוהי שעת מבחן ואם נצלח אותה, כולם יתמכו בנו. אז היו שנים קשות בהתחלה והיום אנחנו מדברים על היכל תרבות. מגיע לרהט המונה כ־70 אלף תושבים להיות במקום כזה. ההתחלה שלנו היתה במקום שהיה פעם מרפאת שיניים. מבחינתי צלחנו את השלב הראשון וזה הפך להיות למסורת, היום אין אירוע שלא מזמינים אליו את הקבוצה של התיאטרון וזה הפך לסוג של גאווה מקומית".
אז אתה רואה שחל שינוי ביחס לתיאטרון המקומי?
"לפני עשר שנים כשהיינו מבקשים נפח מהתקציב של העירייה לטובת התיאטרון, אמרנו את זה בלחש, בשקט, היום אנחנו דופקים על השולחן ואומרים בגאווה: 'איפה נפח התקציב לתיאטרון בתוך התקציב השנתי'. זה השינוי".
