את הרגע הנורא ההוא, בסוף חודש אוגוסט אשתקד, כאשר שלושה קצינים, נציגי קצין העיר, נקשו על דלת ביתם בבאר־שבע ובישרו להם כי בנם, סמל איתן פיכמן, נהרג במהלך תרגיל שריון פלוגתי ברמת הגולן, פאני ויצחק פיכמן לא ישכחו לעולם.
"בשעה שלוש לפנות בוקר נשמעה דפיקה בדלת", נזכר האב השכול, יצחק. "שאלתי - 'מי זה? ומהעבר השני של הדלת נשמעה התשובה - 'אנחנו מהצבא'. הלב ניבא לי רעות. אל הבית נכנסו שלושה קצינים. שאלתי אותם אם איתן חי והם ענו לי בו במקום כי הוא נהרג. הם סיפרו לנו, שבאמצע התרגיל הפלוגתי מצאו את איתן ללא רוח חיים בתוך הטנק. בא לי למות באותו רגע. בהתחלה לא האמנו שזה נכון ורצינו לבקש מהקצינים שהביאו לנו את הבשורה המרה הזו שייצאו מהבית, אבל הבנו שזו המציאות הקשה שניחתה עלינו".
שנים של אושר
שמונה חודשים מאז הם שכלו את בן הזקונים שלהם, מתקשים הוריו פאני ויצחק לעכל את האסון בנפול בנם.
"היו לו חיים קצרים", מספרת בעצב האם השכולה, "איתן היה בן הזקונים שלנו אחרי שתי בנות. יש הפרש גדול בין הילדים שלנו. אחותו הבכורה מבוגרת ממנו ב־15 שנה ואחותו השנייה היתה מבוגרת ממנו ב־12 שנים והיא נפטרה לפני כשבע שנים ממחלה קשה. השכול היכה בנו פעמיים. איתן היה ממש בן זקונים. הוא היה ילד מקסים. הוא הביא המון אור לבית שלנו. הוא היה בן תפנוקים כיאה לבן זקונים. הוא נתן לנו את כל האור שבעולם. כשהוא נולד הרגשנו הורים צעירים למרות גילנו המבוגר. היו לנו איתו כמה שנים של אושר".
ההורים מתקשים לעכל את הטרגדיה וממשיכים לספר על החיים במחיצתו של הבן האהוב. "כאשר איתן היה בן 11, אחותו אפרת חלתה בסרטן. במציאות הזו, איתן ידע לשים את עצמו בצד בתקופת הטיפולים שאחותו עברה בבית החולים. הוא נתן את כל תשומת הלב אליה. כשאפרת נפטרה, אמרתי תמיד שיש לי מזל שאיתן נתן לנו את התמיכה משפחתית. הוא נתן לנו את האפשרות להמשיך לחיות כמשפחה. איתן היה ילד מדהים, חבר טוב. בשנים המעטות שהוא היה איתנו הוא הביא לנו אור והיה לנו טוב להיות במחיצתו".
אהב את הצבא
סמל איתן פיכמן נולד בבאר־שבע להוריו יצחק, נהג מונית ופאני, אחות במחלקה הנוירולוגית בבית החולים "סורוקה", ב־6 באוגוסט 2003. 25 יום לאחר שציין את יום הולדתו ה־19 הוא נהרג באותו תרגיל פלוגתי, בו הוא נטל חלק כטען טנק בגדוד 82 של חטיבה 7 של חיל השריון. הוא נטמן בבית העלמין הצבאי בבאר־שבע והניח אחריו את הוריו, פאני ויצחק ואת אחותו שירה.
את לימודיו היסודיים עשה סמל איתן פיכמן ז"ל בבית הספר "נתיבות יורם" ואת לימודיו התיכוניים בבית ספר התיכון מקיף א'. עם היוודע דבר מותו, סיפרו אז חבריו, כי "איתן היה חבר טוב ותמיד היה כשצריך אותו. היה לו לב זהב. הוא מאוד אהב את המקום שלו בצבא. הוא אהב את הצבא ואהב להיות שריונר. תמיד היה שם בשביל כולם". אחד החברים סיפר אז, כי איתן שאף ללמוד להיות ברמן ולהוציא רשיון על אופנוע וחלם על דברים רבים, אותם הוא לא יגשים לעולם.
"אני לא שמרתי עליו מספיק", אומר יצחק, האב השכול, "איתן התעקש ללכת לחיל קרבי. הוא רצה לתרום למדינה. אני דווקא רציתי שהוא לא יהיה קרבי ושהוא ישרת קרוב לבית, אבל בסופו של דבר לא יכולתי להתנגד לרצון שלו להתגייס ליחידה קרבית. לא חשבתי לרגע שיקרה לו משהו במהלך השירות הצבאי. איתן אף פעם לא התלונן על שירותו בשריון. הוא תמיד חייך. אף פעם לא אמר שקשה לו בשריון. מותו נפל עלינו כרעם ביום בהיר. התהפך עלינו העולם".
שכול כפול
נסיבות מותו של איתן פיכמן ז"ל, שהועלה לדרגת סמל לאחר מותו, תוחקרו על ידי צוות מומחים שמינה אז מפקד פיקוד הצפון בשיתוף מפקדת קצין שריון ראשי, וממצאיה הועברו לרמטכ"ל. גם המשטרה הצבאית פתחה אז בחקירת האירוע והעבירה את ממצאיה לבחינת הפרקליטות הצבאית.
קראו גם:
התברר כי במהלך אותו תרגיל שריון פלוגתי, בשטח האש סמוך ל"נפח" שברמת הגולן, בעת שהיה בטנק נפגע איתן פיכמן מסיבה שאינה ברורה ונחבל בראשו בעוצמה. במהלך התרגיל הבחין מפקד המחלקה כי איתן לא עונה לו במערכת הקשר, וכשהוא נכנס לצריח הוא מצא אותו על רצפת הטנק כשהוא ללא הכרה ופצוע באורח אנוש בראשו. לאחר מאמצי החייאה נקבע מותו של איתן ז"ל. אימו פאני מספרת כי הוא נהרג שש שנים לאחר מותה של אפרת אחותו. כעת נותרה להם רק בתם הבכורה שירה, שהביאה להם שני נכדים, אותם היא מכנה "האור שלנו בחיים".
"זה שכול כפול", היא אומרת בכאב, "אי אפשר לאסוף את השברים. אנחנו ממשיכים את החיים, אבל קשה מאוד, אם בכלל, להתאושש מטרגדיה כזו".
"איתן היה ילד נהדר עם לב טוב. אף פעם הוא לא כעס, אף פעם לא רבנו. אי אפשר היה לריב איתו", כך מספרת שירה דרי־פיכמן, אחותו הבכורה של איתן ז"ל, "היה לו קשר אמיץ עם הילדה שלי. הוא היה הולך איתה לבריכה ולג'ימבורי, לאיתן גם היה חשוב להתנדב. בתקופת הקורונה הוא ביקר קשישים וסייע להם. הוא קיבל תעודת הצטיינות חברתית מטעם בית הספר. הוא תמיד נתן כבוד לסובבים אותו. הוא אהב לעסוק בספורט, בעיקר בשחייה ובריצה, וגם שיחק במשחקי מחשב".
זיכרון מיוחד שנצרב אצלך מהאח שנפל?
"אני זוכרת את היום בו היינו כל המשפחה ביום כיף בתל־אביב ואיתן קיבל שיחת טלפון בה הוא התבקש להקדים את מועד גיוסו לשריון. איתן היה כל כך נחוש להתגייס לשריון ולאחר אותה שיחת טלפון הוא בישר לנו, תוך כדי יום הכיף, שחלומו להתגייס לשריון מתגשם. הוא הלך עם ההחלטה הזו עד הסוף".
זוכרת את הפגישה האחרונה איתו?
"הפגישה האחרונה היתה כשבוע וחצי לפני שהוא נהרג. איתן הגיע הביתה לחופשת סוף שבוע, כשבועיים לאחר מועד יום הולדתו. הוא לא יכול היה להגיע קודם לכן בגלל פעילות מבצעית, ולכן חגגנו לו את יום ההולדת באיחור של שבועיים. הבטחתי לו שניקח אותו למסעדה, אבל אבא רצה לעשות על האש ושנאכל בבית. בסופו של דבר, בעלי לקח את איתן למסעדה, ואחר כך הם הצטרפו אלינו לארוחה בבית. כשבוע וחצי לאחר אותו מפגש משפחתי התבשרנו שאיתן נהרג".
רצים לזכרו
הוריו של איתן בחרו להנציח את זכרו של בנם בדרך יוצאת דופן. לא עוד ספר או חוברת זיכרון, כי אם להפוך את תחביב הריצה של האב לדרך הנצחה לבן שנפל.
בעקבות זאת, תוקדש ריצת ה־10 ק"מ, במסגרת מירוץ הלילה של באר־שבע, שיתקיים בראשית החודש הבא, לזכרו של סמל איתן פיכמן ז"ל.
"איתן היה ספורטאי מצטיין", מספרת האם פאני, "והשתתף במירוצים בבאר־שבע וגם היה שחיין מצטיין. הוא גם היה משתתף במירוצים ורץ יחד עם אבא שלו. לאחר שאיתן נפל בחרנו להנציח את זכרו באמצעות הריצה במירוץ באר־שבע הקרוב, וכך תוקדש ריצת ה־10 ק"מ לזכרו של איתן".
"תחום הריצה מאוד קרוב לליבי", מציין האב יצחק, "זה היה אך טבעי שבדרך הזו אני אנציח את הבן שנפל. במירוץ אני ארוץ כשאני לובש חולצה שעליה מוטבעת תמונתו של איתן. כך הוא יהיה הכי קרוב אליי. כך אני ארגיש שהוא רץ איתי לאורך כל המסלול. גם באימונים לקראת המירוץ אני לובש את החולצה עם התמונה שלו".
מעבר לאימונים, יצחק פיכמן כבר הדפיס כ־150 חולצות עם תמונת דיוקנו של איתן עליהן כדי לחלק למשתתפים שירוצו לצידו במירוץ הלילה של באר־שבע. האב השכול לא ירוץ לבד. יחד עמו ירוצו באותו מירוץ גם יותר מ־100 לוחמי שריון מהגדוד של איתן ז"ל, חברים ומכרים ובני משפחה.
יש משמעות לדרך ההנצחה המיוחדת הזו?
"בוודאי. הריצה מסמלת עבורנו את המשך החיים ואת המשך נוכחותו של איתן בחיים שלנו. מדי שנה הייתי ממתין למירוץ הלילה של באר־שבע כדי להיות קרוב לבן שלי בריצה משותפת, ריצה לילית וכייפית במסלול של 10 ק"מ. זה היה הכיף הגדול של שנינו. אני רץ הרבה חצאי מרתון בכל המירוצים בארץ. איתן היה שחיין מוכשר, אבל לא ממש אהב את הריצות הרשמיות. בכל זאת, בגלל השכנועים שלי, הוא הסכים לרוץ איתי במירוץ של באר־שבע 10 ק"מ בלבד".
מפחיד וכואב
יום הזיכרון קרב ועבור משפחת פיכמן זהו יום קשה מנשוא. הם מצטרפים למשפחת השכול וזו השנה הראשונה כמשפחה שכולה שאיבדה את בנה בשירות הצבאי.
פאני: "זה יום זיכרון לחללי צה"ל ראשון עבורנו כמשפחה שכולה. אנחנו לא יודעים איך להתמודד עם המציאות הזו. זה מפחיד וזה כואב. זה יהיה קשה ביותר. אין לי ספק בכך".
לאחרונה, על רקע המחאה הציבורית נגד הרפורמה המשפטית, משפחות שכולות דורשות מנציגי ממשלה ומפוליטיקאים להדיר את רגליהם מטקסי האזכרה לנופלים בבתי העלמין הצבאיים. מהי עמדתכם בנושא?
פאני: "יום הזיכרון לחללי צה"ל הוא יום קדוש ויש עליו קונצנזוס לאומי מאז קום המדינה. משפחת השכול כוללת את כולם. חילונים ודתיים, אנשי שמאל, אנשי ימין, אנשי העיר ואנשי ההתיישבות העובדת, יהודים ומוסלמים. כל המגזרים במדינה נמצאים במשפחת השכול. זה משהו קדוש שאסור לפגוע בו ואסור לגעת בזה. במותם ציוו לנו הנופלים את החיים. בזכותם אנחנו פה וצריך לקדש אותם".
