בוקר יום שני השבוע. כעשרה זאטוטים כבני שנתיים עד שלוש מגיעים כשהם ישובים בעגלול לאולם הפעילויות ב'בית יונה', בית אבות בבאר שבע, ובתוך שניות אחדות, הם כבר מוצאים עצמם משחקים על רצפת האולם עם דיירי הבית כאילו לא מפרידות ביניהם 70 או שמונים שנה ואפילו יותר.
נכון, לקשישים במקום אולי אין את האנרגיות של הפעוטים שמשליכים לעברם את טבעות הגומי או את כדורי המשחק, אך החיוכים שמפריחים הקשישים לעבר הזאטוטים מלאי המרץ הם למעשה סוג של סם חיים עבור מי שמתגורר בבית האבות.
הקשר הבין דורי הזה הוא לא דבר של מה בכך. למעשה, מדובר כאן בפרויקט חינוכי ייחודי מסוגו בארץ, בו ממוקם גן ילדים בתוך מתחם בית אבות, כאשר חלק בלתי נפרד מפעילותו של הגן מתבטא בפעילות משותפת ויומיומית של ילדי הגן עם דיירי בית האבות.
צריך היה השבוע לשפשף את העיניים כדי לעמוד מקרוב על הפואמה הפדגוגית הזו, שנכון לעכשיו אין דומה לה בשום מקום בארץ. גן 'יונה גן' ממוקם בקומת הלובי של בית האבות וחלון הזכוכית ליד דלת הכניסה משקיף לעבר הלובי, כך שדיירי הבית העוברים במקום יכולים להעיף מבט לעבר חלל הגן פנימה, לנופף לילדים לשלום, לשלוח איזו נשיקה ולהמשיך לדרכם. מצד שני, הילדים עצמם רואים בדיירי הבית כעוד סבא וסבתא שמרעיפים עליהם חום ואהבה.
לגיל אין משמעות
הגן, שפתח את שעריו עם תחילת שנת הלימודים לפני כחודש וחצי, מונה בסך הכל אחד עשר ילדים, רובם תושבי באר שבע, והוא משתרע על שטח של 140 מ"ר. המושג צפיפות לא קיים כאן. גם הגן עצמו לא מזכיר גן קונבנציונלי.
הייחודיות של הגן הזה מתבטאת לא רק בעצם הימצאותו בתוך בית אבות, כי אם בכך שהוא פועל בגישה חינוכית מיוחדת הנקראת "שיטת מונטסורי", הדוגלת בפעילות אינדיבידואלית, במסגרתה עובדים עם כל ילד בנפרד ומתאימים לו את דרכי ההוראה והאמצעים הנחוצים לו. השיטה הזו, שמיושמת במספר מצומצם של גני ילדים בארץ, מאפשרת לילד חופש בחירה ומשמעת פנימית, להתפתח ולגדול בצורה עצמאית.
זו גם הסיבה שהגן אינו משופע במשחקים וצעצועים שהיית מצפה לראות כפי שזה קורה בכל גן ילדים רגיל. הכל כאן מינימליסטי והמדפים אינם עמוסים בפאזלים או במשחקי הרכבה. הילדים כאן התרגלו כבר למציאות הזו וכל אחד מהם שקוע בעיסוקיו.
אבל מעל לכל, כמובן, וזו לבטח גולת הכותרת של 'יונה גן', זו הפעילות המשותפת עם דיירי בית האבות. מדי יום מגיעים מתנדבים מקרב הדיירים לפעילות בת שעה בגן, שהיא, גם עבור הקשישים וגם עבור הילדים, עולם ומלואו.
מרדכי מורד (75 וחצי) מסייע, למשל, בהובלת הזאטוטים בעגלול ונושא על כפיו את אחד מהילדים שדווקא באותו רגע מסרב בעקשנות להיות בעגלול. מורד מתגורר ב'בית יונה' יחד עם אשתו מזל ואחת לשבוע הוא מגיע לגן לפעילות משותפת עם הילדים.
"יושבת הראש של העמותה שמנהלת את בית האבות", מספר מורד, "ביקשה מהדיירים במקום שנתנדב. הגעתי למסקנה שמדובר ברעיון פנטסטי. אני אוהב ילדים. יש לי שלוש בנות ושבעה נכדים. הילדים בגן מאוד קשורים אליי ומשחקים איתי. זה גורם לי להנאה מרובה, אבל מצד שני זה גם מעייף".
בכל זאת, איך החיבור בין הדורות?
"הילדים כאן חמודים ותמימים וזה כיף לשני הצדדים. פער הגילים לא משחק כאן תפקיד. חשובה הרוח. תאמין לי, אני מרגיש את עצמי עדיין ילד. אני לא עושה הכל עם הילדים, אבל יש לי רוח צעירה ואני מתחבר לילדים בקלות".
כמו, למשל?
"אני משחק עם הילדים, מספר להם סיפורים, מדגדג אותם והם שמחים. הילדים רואים בי דמות חברית. אני כמו חבר שלהם וזו שמחה. אני שמח והם שמחים".
"מחזירים חיבוק ואהבה"
מורד התגורר בעבר במושב רנן, סמוך לאופקים, מורה במקצועו. בעבר הוא שימש כסגן מנהל בית ספר תיכון באופקים. הוא גם כיהן במשך 15 שנה כיושב ראש הנהלת המתנ"ס במועצה האזורית מרחבים והיה חבר בהנהלת עמותה למען הקשיש. "יש לי קשר עמוק עם אוכלוסיית הקשישים ועם אוכלוסיית הפעוטים", הוא מעיד על עצמו, "אני מוצא את עצמי בכל אוכלוסייה ונוח לי עם זה".
הפעילות בגן, מן הסתם מחזירה אותך עשרות שנים לאחור?
"זה מחזיר אותי לימים מאושרים. לימים של תמימות. הילדים הקטנים הם תמימים, יודעים להחזיר חיבוק ואהבה. אני אוהב את החבר'ה האלה. הפעילות בגן זה הדובדבן שבקצפת מבחינתי".
בעוד ילדי הגן שקועים במשחקיהם, הגננת מירה זיגר מעידה על הגן כי "מדובר כאן בגן מיוחד במינו. כשראיתי את מודעת הדרושים שמחפשים גננת, מאד התלהבתי מהרעיון הבין דורי ומשיטת החינוך שהילד הוא במרכז ואני כאן".
זיגר (54) , תושבת באר שבע, בעלת עשרות שנות ותק של גננת, מציינת ש"לא ראיתי בכל שנותיי גן מהסוג הזה. השילוב הבין דורי הוא מקסים בעיניי. אני רואה את האור והשמחה בעיני הזקנים. רוב הילדים מחבקים את הזקנים ואילו הזקנים מחבקים ומקבלים בחום את הקטנטנים. זה נפלא. הלוואי וזה יימשך כך".
אחרי עשרות שנים של גננות קונבנציונלית, איך את מתחברת לגן שכזה?
"אני גננת של החינוך הפורמלי. גננת של פעם. לא כל כך רגילה לשיטה שנהוגה כאן. העובדה שהגן ממוקם בבית אבות וגם פועל בשיטת חינוך שונה ממה שאנחנו מכירים, היא דבר שאתה לא מוצא באף גן אחר".
כמו סבא וסבתא
קרן דהן (41) אף היא גננת בגן, מתגוררת בבסיס חיל האוויר בחצרים, נשואה ואם לארבעה ילדים. "עברתי לאזור הזה מכפר ורדים בעקבות שירותו של בעלי, אחרי שכל השנים הייתי גננת באזור הצפון. כשראיתי שמחפשים גננת לגן המיוחד הזה, שאין כדוגמתו בארץ, זה נראה לי מאוד מאתגר. מצד אחד, זה משאיר את הדיירים כאן בבית האבות צעירים ואת הילדים הקטנים כמי שתורמים לאווירה המיוחדת בגן ובבית האבות".
זה לא דומה למה שחווית בעבר?
"בכלל לא דומה. אני כמעט 20 שנה עוסקת בחינוך ומעולם לא חוויתי דבר כזה. בעיני זה מקסים. החיבור הזה בין הקשישים לילדי הגן הוא משהו שלא רואים כל יום".
מנקודת מבטך, איך ילדי הגן מקבלים את החיבור הזה?
"יש אולי כמה שנרתעים מהמפגש הזה עם הקשישים, אבל רובם המוחלט מקבל זאת באהבה. הם רואים בקשישים עוד סבא וסבתא שהם זכו בהם. הם אוהבים את דמות המבוגר".
"סבתא" כזו עבור ילדי הגן היא מרגלית מויאל, שעברה להתגורר בבית האבות לפני כחודשיים, סמוך לפתיחת הגן. "כמעט כל השנים שלי", מספרת מויאל (74), נשואה, אם לארבעה בנים וסבתא ל־14 נכדים, "עבדתי עם ילדים, הן כסייעת בגן ילדים והן כמטפלת. ביום שהתקבלתי לבית האבות, סיפרתי על ניסיוני החינוכי ונרתמתי להתנדב לפעילות בגן החדש. לא היססתי לרגע".
מדי יום שישי מתייצבת מויאל בגן הילדים, אופה חלות עם הילדים וחולמת להגביר את פעילותה עם הילדים בעוד יום בשבוע. "אני חיה משישי לשישי", היא מציינת בחיוך, "אני מחכה כל שבוע ליום שישי, אני מביאה את הבצק לגן, לשה אותו עם הילדים ויחד אנחנו אופים את החלות לקראת שבת. כיף אמיתי".
פער הגילים לא מפריע במקרה הזה?
"מה פתאום. החיבור הבין דורי בינינו הוא מדהים. הילדים נותנים את החיים למבוגרים. אז מה אם יש ביני לבינם פער של יותר מ־70 שנה? זה לא משנה. ילד זה ילד. הם כאילו הנכדים שלי. ילד שנותן לי חיוך או מחזיר לי כאפה, זה שווה את הכל. זה עולם ומלואו. ילד זה מראה. אם אתה נותן לו אהבה, הוא מחזיר לך אהבה".
גן גיל הזהב
ילדי הגן נהנים מטיול בוקר בחצר בית האבות, המשותפת לדיירי הבית וגם לילדים עצמם. לא סיטואציה שחווים ילדי גן אחרים בעולם. בעת שהם משתעשעים על המדשאות במקום, הם גם שולחים חיוכים ומנופפים את ידיהם הקטנות לעבר דיירי הבית העושים את דרכם בשבילים. לא אחת הם גם קוראים לעבר דייר כזה או אחר בשם 'סבא' או 'סבתא' והקשישים מחזירים להם בנפנוף יד או בנשיקה מרחוק.
מי שמנצחת על כל הפרויקט המיוחד הזה היא רבקה שניר (33), נשואה ואם לילד, תושבת עומר, שבהכשרתה היא בכלל עורכת דין שלמדה משפטים בצרפת ובאנגליה, ולאחר שעלתה ארצה לפני כשבע שנים היא החליטה שלא מתאים לה להיות פרקליטה והעדיפה לנהל גן ילדים.
"כשהגעתי לארץ התעסקתי תחילה בשיווק וביזמות", היא מספרת, "ובשלב מסוים הציעה לי חמותי, שהיא המנכ"לית של 'בית יונה', את הפרויקט הזה. היה לנו מאוד חשוב לשפר את חייהם של הדיירים שלנו. זה התחיל עם משחקייה שפתחנו כאן לפני כשנה וההמשך היה בהקמת הגן הבין דורי. לצורך זה אני גם לומדת עכשיו גרונטולוגיה לתואר שני באוניברסיטת בן גוריון. מאד קסם לי הרעיון הזה של הקשר הבין דורי בין האוכלוסייה שגרה כאן לבין ילדי הגן. הפרויקט הזה קרם עור וגידים במשך שנה".
מה עומד מאחורי הרעיון של הקמת הגן המיוחד הזה?
"כמובן, שהשילוב הבין דורי, אבל גם החינוך ברוח מונטסורי. הגישה החינוכית בשיטה הזו דוגלת במינימליסטיות בחלל הגן, שימוש בחומרים טבעיים, ומתן עצמאות וחופש בחירה לילדים. לא מכריחים אף אחד לעשות מה שהוא לא רוצה לעשות".
גם לא ראינו בגן הרבה משחקים. זה בכוונה?
"הגן לא עמוס במשחקים. זה הרעיון. על כל מדף יש משחק אחר וכל כמה שבועות אנחנו מחליפים את המשחקים על המדפים. כל יום יש לנו פעילות עם דיירי בית האבות, שמתנדבים לעבוד עם הצוות בגן ופעמיים בשבוע הילדים מגיעים לפעילות עם הדיירים עצמם בחוגים שמתקיימים עבורם במחלקות השונות של בית האבות. המפגשים הבין דוריים גם מתרחשים בחצר בית האבות. יש אינטראקציה בין הצדדים".
"מוסיף טעם בחיים"
סמנכ"לית 'בית יונה', איה שניר, מציינת כי מחקרים מצביעים על כך, שחיים משותפים של אוכלוסיות מבוגרות וצעירות מיטיבים עם שתי האוכלוסיות הללו. "זה טוב לילדים שיגדלו יחד עם אנשים מבוגרים ויראו אותם כשווים, שיתייחסו יותר יפה לשונה ולחריג. בגן הזה יש לילדים גירויים שאין לילדים אחרים בגני ילדים רגילים".
שניר (38), נשואה ואם לשלושה ילדים, תושבת עומר, גרונטולוגית במקצועה, מדגישה כי "חשיפתם של הילדים הקטנים לאוכלוסיית בית האבות תביא לכך שהילדים האלה יראו את אוכלוסיית הקשישים בעיניים אחרות מאשר ילדים אחרים. הילדים נפגשים עם דיירים במחלקות הסיעודיות, בדיור המוגן והם מעניקים להם רגעים לא מעטים של אושר ושמחה. זה מדהים בכל קנה מידה".
"לא אחת, הילדים הם אלה שמעירים את הקשישים וגורמים להם להתרגש. לא תמיד הקשישים יכולים להביע את רגשותיהם, אבל לפי שפת גופם, אתה מבין שהם מתרגשים ושמחים. אנחנו מאמינים שבכך אנחנו מאפשרים לדיירי בית האבות להיות מעורבים בקהילה ולהרגיש שהם חלק מאיתנו, שהם מועילים. סוג של זריקת עידוד. זה מוסיף להם טעם בחיים".
חיבור מרגש
הילדים הרכים, בני השנתיים והשלוש, שקועים במשחקיהם. מן הסתם הם נלהבים יותר לגלוש במגלשת העץ שבאולם הגן או להתעסק עם משחק הרכבה מאשר להתפנות אלינו. הם גם מעדיפים, כך זה נראה, לשחק ולהשתעשע עם הקשישים המבוגרים מהם באיזה שבעה־שמונה עשורים. אימותיהם של הילדים מרעיפות שבחים על הגן.
"מבחינתי", אומרת יוליה יחזקאל, אמו של לביא, בן השנה ושלושה חודשים, "זו הגשמת חלום. זה מה שדמיינתי לפני כן. אהבתי את הרעיון של השילוב הבין דורי. גם הרוח החינוכית בגן קסמה לי. אני מטפלת הוליסטית וזה מאוד התחבר אליי. אני מאמינה מאד בעצמאות וזה מה שמוענק לילד שלי. הוא לא מביע במילים את רגשותיו, אבל רואים עליו שהוא מאוד נהנה. זה מה שחלמתי לגבי הבן שלי".
מבחינתה של אורית צנטר, אמו של דוד בן השנתיים, "יש כאן שילוב קסום בין חוויה לימודית לבין המפגש הבין דורי. זו פשוט חוויה מדהימה. גם אצל הילדים וגם אצל המבוגרים יש איזו תמימות וזה פשוט תענוג לראות איך זה עובד. שני הצדדים נתרמים באותה מידה. הבן שלי 'זכה' לעוד סבים וסבתות והוא לא מוותר על שום פעילות עם דיירי הבית. זה כיף".
לטעמה של אנאל דנינו, אמם של התאומים נווה ויונתן בני השנתיים, "החיבור בין הדורות הוא מרגש ומדהים. הילדים סופגים כאן כבר מהגיל הרך ערכי סובלנות, סבלנות וקבלת האחר. הם מוציאים את הקשישים מבדידותם, הם משמשים להם לחברה ומוציאים מהם חיוך ששווה את הכל. תמיד חשבתי על גן כזה שהחינוך בו מבוסס על ערכי נתינה, והנה זה קרם עור וגידים בבאר שבע. זה מדהים".
