למעלה מ־40 שנה, מראשית שנות ה־70 ועד היום, אחראי ברוך שפירא על איתור ופיתוח עשרות ספורטאים צעירים ועל ביסוסו של מועדון "אתלטי הנגב" בצמרת הספורט הישראלית.
במהלך פרק זמן ארוך זה הוא נתקל בקשיים רבים, אבל אף פעם לא הרים ידיים. בשקט ובדרכו הצנועה עשה הכל כדי שהפעילות תתקיים כסדרה.
קראו גם:
המועדון אותו מוביל שפירא משמש כמפעל לייצור ספורטאים מובילים בכל קשת מקצועות האתלטיקה. כושר מנהיגותו ויכולותיו הניהוליות לאורך השנים הם אלה הביאו להמשך קיומו של המועדון.
עם השנים טיפח שפירא וצוות עוזריו אגודה מקצועית באווירה ביתית בה גדלו אתלטים ואתלטיות שזכו באליפויות המדינה, שברו שיאים לאומיים וייצגו את ישראל בזירה הבינלאומית. פשוט גאווה.
בשבוע שעבר קיבל שפירא הוקרה מאיגוד האתלטיקה על פעילותו רבת השנים. ביום חמישי שעבר ערך האיגוד ערב גאלה לסיכום שנת 2021, ובאירוע החגיגי נטלו חלק כ־200 ספורטאים ומאמנים מכל רחבי הארץ.
במהלך האירוע העניקו נציגי האיגוד את התואר "עמית הכבוד" לשלושה אנשים, שכל אחד בחלקו תרם רבות לאתלטיקה הישראלית במהלך השנים. בין מקבלי התואר היה גם שפירא.
הכי ותיק בישראל
שפירא (74) נולד בעיר מונטבידאו באורוגוואי. הוא עלה ארצה לבדו ממניעים אידיאולוגיים בשנת 1968, ומאז תקע יתד בבאר־שבע.
הוא בן לחבר הקונגרס הציוני הראשון, שירת בצנחנים ולחם בשתי מלחמות. בין המלחמות דבק בו חיידק האתלטיקה, ובזמן שהשלים לימודי תואר ראשון בהוראת החינוך הגופני, עשה קורס מאמני אתלטיקה.
שפירא הקים בבאר־שבע מועדון אתלטיקה לתפארת "אתלטי הנגב". לאורך עשרות השנים בהן הוא מוביל בתחומו היה שפירא אחראי על איתור ופיתוח של עשרות ספורטאים צעירים, ועל ביסוסו של המועדון בצמרת הספורט הישראלי.
"לקבל את אות הכבוד היה מאוד מרגש כי מדובר בכמעט 40 שנה שאני מאמן", אומר שפירא בראיון ל"ידיעות הנגב". "נשארתי המאמן הכי ותיק בישראל מכל המאמנים שפעילים היום בתחום. שני דברים ריגשו אותי במיוחד בטקס. הראשון היה כשקיבלתי את התואר על הבמה ופרסמו כמה מההישגים שלי, סיפרו שהיו לי קרוב ל־800 אלופי ישראל בהיסטוריה שלי, ומשהו כמו 15 שיאנים ישראלים. הדבר השני שריגש אותי היה שבאולם היו אתלטים לשעבר בני 50-55, שאמרו שהייתי המאמן שלהם כשהיו בני נוער. זה מאוד ריגש אותי".
מה רגע השיא שלך כמאמן במועדון האתלטיקה בבאר־שבע?
"היו רגעים רבים. קודם כל, כשזכינו באליפות המדינה לנשים בשנת 2017 ונסענו לאליפות אירופה למועדונים. סיימנו מקום שלישי באירופה בין מועדונים לנשים, וזה היה הישג גדול. היו לאורך השנים 14 אלופות ישראל, וביניהן ארבע שיאניות ישראל. כשספורטאי שלך עומד על הפודיום זה מרגש, ואם הוא עושה גם שיא לאומי, אז זה סופר מרגש".
במדינה שמקדשת על ברכיה את ענפי הכדור ישנו קושי לעניין ילדים ובני נוער בענף כמו אתלטיקה.
"כל ספורט חוץ מכדורגל כמעט לא פופולרי בישראל", אומר על כך שפירא. "גם לכדורסל לא קל להביא ילדים, בטח לא לכדורעף ולכדוריד. החוכמה היא לנסות להביא את הילדים בגיל מוקדם, ולתת להם את התחושה שמדובר במשהו מעניין ומרתק, כי באמת אתלטיקה זה ענף מרתק. לא סתם קוראים לאתלטיקה 'מלכת הספורט'. אז אנחנו פשוט מקדימים את המכה כדי להתרחב ולגדול. אנחנו הולכים לגן חובה ולכיתות א' ו־ב' כדי למשוך ילדים. יש לנו הרבה קבוצות של ילדים בגילאים האלה שנקראות 'אתלטיקידס'. בשלב זה ילדים לא הולכים לספורט תחרותי".
שפירא מספר שבמועדון לא מובילים את כל הילדים לכיוון תחרותי אלא מאתרים את אלה שיותר תחרותיים.
"אנחנו מקבלים בברכה ותומכים גם במי שרוצה לקחת חלק באימונים, אבל הוא בינוני ואין לו הרבה יכולת", הוא מסביר את המוטו של המועדון.
שפירא הפנים כבר לפני למעלה מ־20 שנה שענף האתלטיקה לא פופולרי ולא זוכה לחשיפה בתקשורת.
"אני מבין את זה ואין לי בעיה עם זה", הוא אומר. "אנחנו נלחמים עם הכלים שיש לנו, כמו רשתות חברתיות, כדי לנסות ולהביא למועדון את הילדים בגיל צעיר".
מה צריך לקרות כדי שהפופולריות של הענף תעלה?
"העיתונות היא זו שקובעת את הנורמות ולא האנשים. אם אין לך מדליה, אז לא יכתבו עליך אפילו אם אתה בגמר. להגיע לגמר זה כמעט כמו מדליה. אבל לפני כל נושא העיתונות, יש את עניין החינוך מהבסיס. שעתיים חינוך גופני בשבוע זה כלום, אפס. באורוגוואי למדתי חינוך גופני שעתיים ביום במשך חמישה ימים בשבוע. התאמנתי בכדורסל ובאתלטיקה, וככה גדלתי".
מבחינת שפירא, אורוגוואי היא מודל לקידום ספורט במדינה קטנה עם כ־3.4 מיליון תושבים.
"נבחרת הכדורגל של אורוגוואי זכתה ארבע פעמים במונדיאל", אומר שפירא בגאווה. "17 פעמים הנבחרת זכתה בקופה אמריקה. המדינה הוציאה שחקני כדורגל לאירופה בכמות של ארגנטינה. אורוגוואי היא גם מעצמה של ענפים אולימפיים. במשחקי פאן־אמריקה האחרונים, שזה משהו כמו אולימפיאדה של דרום אמריקה, אורוגוואי זכתה ב־37 מדליות זהב. אבל שוב, הכול מתחיל מהיסודות".
אימונים בשלושה מוקדים
באיגוד האתלטיקה של ישראל רשומים 188 ספורטאים מטעם מועדון "אתלטי הנגב", ובנוסף, כ־1,300 שרשומים כחברים במועדון, ובכל רגע נתון הם יכולים לחזור לפעילות. ההגיון בנוהל כזה מבוסס על העלויות הגבוהות שכרוכות ברישום כל ספורטאי.
"לרשום ספורטאי עולה הרבה כסף, אז אנחנו רושמים רק את התחרותיים והטובים", מסביר שפירא.
האימונים במסגרת המועדון נערכים בכמה מוקדים כאשר המרכזי נמצא במכללת קיי, ונקרא באיגוד "מרכז נגב לאתלטיקה". בנוסף, יש מוקד בקיבוץ שובל עם כ־200 חניכים מאזור הנגב המערבי, ומרכז נוסף פועל בבית הספר "גבים" בשכונה י"א בבאר־שבע, שמשמש כמרכז אימונים לתושבי החלק המערבי של באר־שבע.
שפירא מסביר כי ספורטאים שבולטים במוקדים שפועלים בקיבוץ שובל ובבית הספר "גבים" משתלבים באימונים במוקד המרכזי במכללת קיי.
הקורונה שינתה את כללי המשחק ומועדי התחרויות של הספורטאים, מגילאי הנוער ועד הבוגרים, משתנים בהתאם למציאות הבריאותית.
אם הכל יתנהל כשורה, ספורטאים מהמועדון ישתתפו בתקופה הקרובה בתחרויות ארציות כמו גביע חורף, אליפות המדינה לנוער וקדטים, ואליפות ישראל בקרב רב לנוער ולבוגרים.
"אחרי התחרות של הקרב רב מתחילת ההכנות לתחרויות גדולות ובינלאומיות, כמו אליפות אירופה לנוער ואליפות הבלקן", מוסיף שפירא. "שתי האליפויות האלה מתקיימות באולמות, כך שכל המרחקים בענפים השונים הם יותר קצרים. זה קונספט מאוד מעניין, ואני מאוד אוהב את התחרויות באולמות. כמעט בכל נבחרת יש לנו כמה נציגים".
לאחר התחרויות באולמות אמור להגיע הדבר האמיתי: בסוף חודש מאי תתקיים אליפות המדינה לקבוצות. כמו הרבה אירועים שהשתנו בעקבות הקורונה, גם כאן החגיגה צומצמה.
"לפני הקורונה, אליפות המדינה לקבוצות נשמכה כחודשיים, אבל עכשיו היא צומצמה לשלושה ימים בלבד", אומר שפירא. "באליפות הזו מתחרים בכל המקצועות ושם כל אגודה מוציאה את הארסנל המלחמתי שלה. הציפיות שלנו הן הכי גבוהות: לסיים בין שלושת הראשונים".
פועל לגיוס כספים
שפירא מספר כי מועדוני אתלטיקה ממרכז בארץ רכשו לאורך השנים ספורטאים בולטים מהמועדון שלו, אבל הוא לא נותן לזה להפריע לו בדרך.
"ההבדל בינינו לבין מועדונים אחרים, כמו מכבי תל־אביב, ראשון־לציון וחיפה", מסביר שפירא, "הוא שבחיפה יעקב שחר מאמץ שלושה־ארבעה ספורטאים בולטים. מועדון האתלטיקה של מכבי תל־אביב מחובר לכדורסל ולכדורגל, ומקבל מהם חצי מיליון שקל מתנה בכל שנה. בראשון־לציון העירייה נותנת למועדון 1.2 מיליון. התקציב שלי מעיריית באר־שבע הוא 100 אלף שקל לשנה, אבל אין לי טענות אליהם, כי אני לבד מביא חצי מיליון מהפרויקטים שאני עושה ומגיוסים שונים".
שפירא גאה מאוד בספורטאים שהמועדון גידל לאורך השנים: "יש לי בית חרושת לאתלטיקה. אני בונה הכול לבד, ולא מבקש מאף אחד טובות. כמעט אין חיזוק, ואם יש לי חיזוק, אז זה ספורטאי שבא לגור פה כדי ללמוד".
שפירא לא מתכוון לעצור. לאחר שיצא לפנסיה ממשרד החינוך הוא ממשיך לעסוק בתחום, ואומר שימשיך כל עוד כוחו במותניו, וכל עוד יתאפשר לו.
דור ההמשך שלו כבר השתלב מזמן בתחום. כנראה שהאתלטיקה עוברת בגנים.
"הבן שלי עידן ממשיך את דרכי", אומר שפירא בגאווה. "הוא בן 38, ומתפקד כמאמן הלאומי של מקצועות הזריקה. לאחרונה החלפנו תפקידים. חזרתי לאמן בבאר־שבע והוא עבר לתל־אביב. אני עובד עם הנערים עד גיל 16, ומאתר כישרונות בבתי ספר. כשהם מגיעים לגיל 17, אחרי כמה שנים שהם מתבשלים אצלי, אני מעביר אותם לעידן. אני גם דואג לכל הלוגיסטיקה ולגיוס כספים, שזה חשוב מאוד".
לאורך הקריירה נתקלת לבטח בקשיים רבים. היה שלב שנשברת ורצית להרים ידיים?
"צנחן אף פעם לא מוותר. אחרי שאתה עובר כל כך הרבה מלחמות, ובמיוחד מלחמה כמו מלחמת יום כיפור, במהלכה רגע אחד אתה מת ורגע לאחר מכן אתה חי, כל שאר הדברים הופכים לעבירים ביותר, בין אם זה מינוס בבנק, מס הכנסה גירושין או בעיות באתלטיקה. כל עוד יש בריאות והבוס שלמעלה מאפשר, הכול בסדר".