זה שני עשורים עמלים בעיריית באר־שבע על פיתוח ושדרוג העיר העתיקה בניסיון להחזיר אותה לימים היפים שבהם הייתה מוקד מסחרי, עסקי ותרבותי. אחת המשימות העיקריות בתהליך זה הוא לשלב בין הישן לחדש ולשמר את מבניה הייחודיים וההיסטוריים של העיר העתיקה.
4 צפייה בגלריה
רם מרש
רם מרש
רם מרש
(צילום: הרצל יוסף)
עוד בשנת 2008 ביקשה עיריית באר־שבע מרשות העתיקות לבצע סקר מבנים לשימור ובאותו מהלך הוכנו כרטיסי סקר לכ־330 מבנים. המבנים נבחנו על פי עקרונות של איכות אדריכלית והיסטורית והן לפי רמת השתמרותם הפיזית וחשיבותם למרקם העירוני. השאלות העיקריות שנבחנו בתהליך זה ובתהליכי שימור דומים הן מהו הקו המנחה בשימור, איזו גישה יש לנקוט - מקלה או מחמירה, וכיצד מגשרים על פערים אלה. לא פעם שאלות אלה ואחרות יוצרות ויכוח מקצועי שלעיתים קרובות מוכרע בפשרה.
מי שאחראי לשימור רוב המבנים במתחם הוא אדריכל רם מרש, בעלי משרד מרש אדריכלים בע"מ, ומהאדריכלים המובילים בנגב.
"יש שאיפה להחזיר עטרה ליושנה", הוא אומר בראיון מיוחד, "כשהעדיפות קודם כל שהמעטפת תחזור כמה שיותר לקדמותה. את פנים הבניין, לדוגמה אם יש בניין המכיל בתוכו קולונדות ועמודים עם כותרות ופטיו, אז אם ניתן להחזיר, כמובן שכן. אבל צריך גם לנסות להתאים את הבניין המשומר לפונקציה החדשה. פה יש פשרות לעיתים. אני באופי שלי חושב שצריך יותר להקל".

למצוא את האיזון

דוגמה לאותן פשרות שמרש מדבר עליהן הוא מבנה "בית המחול" ברחוב גרשון דובינבוים. המבנה המשומר נחלק לשני חלקים: אגף משומר ואגף חדש.
4 צפייה בגלריה
בית המחול ברחוב גרשון דובינבוים
בית המחול ברחוב גרשון דובינבוים
בית המחול ברחוב גרשון דובינבוים
(צילום: הרצל יוסף)
האגף המשומר שומר על צביונו המקורי ככל שניתן, והאגף החדש נבנה בסגנון מודרני לחלוטין, אבל ברוח העיר העתיקה. כמו כן נעשו במבנה שינויים כדי להתאימו לשימוש החדש שלו.
שינויים אלה היו לדברי מרש לא תמיד לרוחם של המשמרים. "נזקקנו להרוס קיר בתוך הבניין, שיכול להיות שאם היינו משמרים אותו, אז לא היינו הורסים את הקיר, אבל כדי ליצור במה, נזקקנו להרוס אותו. תיעדנו אותו, שימרנו את האבנים, אבל הוא עדיין נהרס ופתחנו את הבמה בתוך הבניין. לדעתי, זו דוגמה קלאסית שבו נמצא האיזון הנכון".
זה הצד המקל שדיברת עליו?
"הצד המקל הוא שכשהתחלנו לתכנן את הבניין, אז אגף השימור של העירייה אמר 'אל תיגעו בבניין הקיים', ואז הבאנו אדריכל שימור מתל־אביב שנתן דוגמה ממתחם הרכבת בנווה צדק. היה שם בניין שהייתה התעקשות שימורית שלא לגעת בו בכלל ורצו להביא לשם להקת מחול, ובגלל ההתעקשות הזאת, להקת המחול לא יכולה הייתה להגיע, ולכן הבניין נותר ריק, פיל לבן. אז הוא אמר שלעיתים, בשם השימור, אנחנו מייתרים את האפשרות להשתמש בבניין בשימושים מודרניים עכשוויים. ולכן, כמאמר המשורר, בואו לא נשמר את עצמנו לדעת אלא נדע לשמור את האיזונים הנכונים".

גאה בכולם

אדריכל רם מרש (61), נשוי לעליזה ואב לשני בנים ובת, הוא בנו של עו"ד יעקב מרש ז"ל, מראשוני עורכי הדין בבאר־שבע ששמו הונצח ברחוב בשכונת רמות. מרש, מבכירי האדריכלים בנגב ובוגר הפקולטה לאדריכלות בטכניון, משמש יו"ר התאחדות האדריכלים בישראל, ובאמתחתו פרויקטים גדולים רבים, כולל בעיר העתיקה בבאר־שבע.
"יש בניינים ששימרתי אותם בלי תוספות, בניינים איכותיים כגון בית עראף אל עראף, בית המחול, מבנה הסדנה האתיופית, הגלריה של האוניברסיטה, ואחרים", הוא מספר.
ומה הכוונה בשימור עם תוספות?
"מדובר במבנים שיש להם שכבת שימור בקומת הקרקע ועליה נבנות בין שלוש לשמונה קומות. זה משהו חדש לחלוטין, כי זה גם אתגר קונסטרוקטיבי וגם שימורי. צריך להוריד עמודים למטה, לפתוח תקרות, כלומר להשאיר את המבנה כמו שהיה פעם ועליו לבנות את השכבה המודרנית".
4 צפייה בגלריה
הסדנה לאמנות אתיופית
הסדנה לאמנות אתיופית
הסדנה לאמנות אתיופית
(צילום: הרצל יוסף)
מבנים מהסוג הזה מתוכננים מדרום־מזרח לרחוב קק"ל במתחם אימבר, ברחוב מורדי הגטאות וברחוב שלושת בני עין חרוד. "מדובר בשישה פרויקטים משמעותיים, חלקם משלבים מלונאות בקומת הקרקע עם מגורים מעל, וחלקם משלבים קרקע מסחרית ומגורים מעל. מדובר על מאות יחידות דיור וחדרי מלונאות. כרגע זה נמצא בתכנון".
יש ניסיון לחקות את העיצוב ואת הסגנון של מבנים אחרים?
"אני לא רואה ניסיון כזה, אבל כולנו מטיילים, מסתובבים, מצלמים, מתרשמים, בתוך מוחנו יש המון השפעות וזה בילד אין. כשאני רואה בניין בבאר־שבע זה מזכיר לי בניין שראיתי בפורטו, מזכיר לי בניין בלונדון שראיתי, או בניין בטורקיה שראיתי, אי אפשר להתעלם מזה. עם זאת, הניתוח המתודולוגי של מבנה הוא ניתוח ענייני פר מקום, הוא לא בא להעתיק. מה שכן אפשר להעתיק זה תהליכים. יש ערים בישראל דוגמת תל־אביב וירושלים, שיש להן יותר ניסיון באיך עוסקים במתחם משתמר ומשומר. בבאר־שבע זה יותר חדש ואפשר לקחת דוגמאות טובות ודוגמאות פחות טובות משם וללמוד".
יש מבנה לשימור שאתה גאה בו במיוחד?
"כל אחד מהבניינים בזמן שנחנך הכי התלהבתי ממנו באותו רגע. כמובן שככל שאני מתפתח, אז בכל בניין אנחנו משתכללים ועושים את הדברים אחרת, וכשמסתכלים אחורה, אנחנו אומרים לעיתים שאולי היינו עושים את הדברים אחרת, אבל אני גאה בכל אחד מהבניינים ונהנה לבקר מדי פעם ולומר שמבחינתי זו יצירת מופת. אין לי עדיפות של אחד על השני. כל בניין עוסק גם בנושא אחר. בית עראף אל עראף הוא בניין שונה מכולם. לדעתי הוא אחד הבניינים היחידים, אם לא היחיד בעיר העתיקה, שנבנה מאבן ירושלמית, אבן חברונית ולא מאבן חול מקומית. הוא נבנה בצורה של וילה כמו 'בנה ביתך' של היום. להבדיל מבתים של העיר העתיקה שנבנו עם חצרות פנימיות, הוא נבנה בקו בניין עם חצר קדמית והוא הכי מתקדם והכי מודרני מכל הבניינים בעיר העתיקה. הוא יפייפה ויש לו פרופורציות מדהימות".
4 צפייה בגלריה
בית עראף אל עראף
בית עראף אל עראף
בית עראף אל עראף
(צילום: הרצל יוסף)

פוטנציאל לא ממומש

העיר העתיקה בבאר־שבע היא אחד המקומות המרתקים, המיוחדים והמסקרנים בארץ. היא הוקמה לפני יותר ממאה שנים, בתקופת השלטון העותמאני, ורחובותיה, שנבנו במתווה של שתי וערב, מציעים עולם ומלוא של היסטוריה, תרבות, סיפורים וצבעים. זהו גם יתרונה של העיר העתיקה.
"העיר העתיקה נבנתה במידות אנושיות, עם פוטנציאל אורבני כמעט נדיר", אומר מרש. "היחס בין גובה הבניינים לרוחב רחובות, התדירות שלהם והגריד שקיים בעיר העתיקה - יש לו את כל הנתונים לכך שהעיר תעבוד נכון".
מרש מחלק את העיר העתיקה לשניים: מרחוב קק"ל דרומה ומקק"ל צפונה. "החלק מקק"ל דרומה יחסית השתמר, יש שם פוטנציאל גדול מאוד. אני מדבר על כל הקטע של רחוב קק"ל, הפלמ"ח, סמילנסקי, זה קטע יותר תוסס בדרך כלל. ויש את הקטע הצפוני, שלמעט הגריד העירוני כמעט הוחרב וכמעט שלא קיים. אז ככל שנחזיר עטרה ליושנה, ונשמר את הרחובות ונשחזר דברים, הם יהוו יותר אבן שואבת לאנשים לבוא ולבקר ולראות וליהנות".
מנגד, אומר מרש, "כדי להביא לעיר העתיקה אוכלוסיות חדשות, צריך לבוא ולראות למה מקומות אחרים שוקקים חיים. אנחנו מבקרים בשוק לווינסקי בתל־אביב, מבקרים בשוק הפשפשים ומבקרים בערים עתיקות אחרות בעולם, ורואים שמה שחסר בבאר־שבע הוא קודם כל מסה קריטית של עסקים שמחוללים עירוניות".
בהקשר זה מרש מסביר שלא די בכמה פאבים. "דבר שני, צריכה להתעורר פה תרבות צריכה שתביא את האנשים למקומות האלה, כי אם בסופו של דבר קשה להביא יותר מעשרים־שלושים איש לבית קפה או פאב בערב, אז הוא ייסגר. איך עושים את זה? זה כבר עניין של קהילה".
תן דוגמה.
"בעיר העתיקה יש את פאב 'פרלה', שמה שמיוחד בו שהוא קהילה. יש קהילה, כולל אותי, שכמעט בכל ערב באה לשם לשתות בירה. אותם אנשים באים בכל ערב, ואם עוד חמישה כאלה היו מצליחים לבנות את הקהילות האלה, הייתי מתחיל לראות אנשים קבועים בעיר באים וצורכים את הדברים האלה, ואז העיר הייתה מתמלא חיים, וזה לא קורה".
אתה חושב שנכון להפוך את העיר העתיקה למוקד תרבות ובילוי על חשבון בתי מלאכה כמו מסגריות, נגריות וכדומה?
"אני חושב שכדאי להשאיר גם בעיר העתיקה, כמו בכל מרקם אחר, סוג מסוים של בתי מלאכה. כלומר, אין לי בעיה שתהיה מסגרייה ויהיה זגג ויהיה רפד, אני באופן אישי מאוד אוהב את הדברים האלה, כל עוד הם לא מפריעים לשימושים האחרים שיש בעיר העתיקה, שזה מלונאות ומגורים. צריך למצוא את התמהיל הנכון. לא הייתי מוציא משם בתי עסק, הייתי מוציא דברים משם שהם מלכלכים. לא הייתי רוצה שיהיה מוסך או חנות לחומרי בניין שעוסקת בעיקר באחסנה של חומרי בניין וצריכה גם גישה למשאיות וכו'. עם זאת, צריך לראות איך מביאים אוכלוסייה שתמלא את העיר העתיקה גם בלילה. זה יקרה אם תהיה מסה של מגורים ומסה של מלונאות וסוגים מסוימים של שימושים שיביאו אנשים בלילה, וגם צריך להכניס תכנים ברחובות, בתי קפה, מסעדות, ודברים מהסוג הזה".

מתקדמים לכיוון הנכון

ואיך לדעתו של אדריכל מרש העיר העתיקה תיראה בעוד עשר שנים? "אני רואה את העיר העתיקה בעוד עשר שנים יותר בנויה, עם יותר מגורים, יותר מלונאות, יותר אנשים שמסתובבים ברחובות בכל מיני שעות של היום והלילה", הוא אומר באופטימיות. "אני מקווה שהיא תממש את הציפיות שלי, מכיוון שאני יודע מה יש על השולחן היום, אז אני חושב שיהיה הרבה יותר מכל דבר. לומר שזה יגשים את כל החלומות שלי? אני לא בטוח, אבל אני חושב שאנחנו מתקדמים כי יש היום פרויקטים לעיר העתיקה אצלי על השולחן שהם ממש מחוללי שינוי, מאות יחידות דיור ועשרות חדרי מלון באזור שנושק לנחל באר־שבע שנמצאים כרגע בתכנון, וברגע שיקומו, אי אפשר יהיה יותר להתעלם מהעיר העתיקה".
בתור אדריכל ותיק ומנוסה, אתה צריך כל הזמן להתחדש, להתעדכן ולהמציא את עצמך מחדש. זה לא מעייף?
"שאלה טובה. דבר ראשון, אני נוטה בשנה האחרונה להקצות יותר ויותר משאבים לתרומה ציבורית. דבר שני, אנחנו מנסים למצוא שווקים חדשים ונושאים חדשים שלא עסקנו בהם, ללמוד אותם, להשתכלל בהם ולהכניס עניין. דבר שלישי, אדריכלות היא אורח חיים, זה לא מקצוע כמו יתר המקצועות. אתה חי את זה ואתה לא יכול בלי זה. זה מעייף? כמו כל דבר בחיים זה מעייף, אבל אנחנו קמים בבוקר, אוכלים ארוחת בוקר, שותים כוס קפה ונרתמים. אז יש מדי פעם תקופות פחות טובות ותקופת יותר טובות. אם יש דבר שחסר לי בקורונה הוא האפשרות הספונטנית לקום ולקחת את הרגליים, לטוס לחו"ל לאיזשהו מקום, לפנות את הראש ולחזור, אבל אני מניח שזה יחזור מתישהו. צריך לנשום גם אדריכלות במקומות אחרים בעולם ולא לשבת במקום, כל הזמן לחפש להשתכלל ולחפש לצמוח, אחרת נגיע באמת למצב שנשתעמם".
יש שאיפה או אתגר שהיית רוצה להגשים?
"אם אחוז סביר של הפרויקטים שנמצאים היום על השולחן במשרד שלנו יתממשו, מבחינתי הגשמתי חלום. יש לנו המון פרויקטים שהם פריצת דרך כמעט בכל תחום, אם זה בנייני משרדים חדשים, מעורבי שימושים שאנחנו עושים בבאר־שבע, אתגר העיר העתיקה שדיברנו עליו, מרכז תחבורתי גדול שמתכננים היום בבאר־שבע, בתי ספר חדשניים. בדיוק עכשיו הצגתי פרויקט של בית ספר עירוני בתוך מתחם שיש בו גם מגורים, תעסוקה ומסחר, בית ספר בקומות שאין דבר כזה בבאר־שבע. יש דוגמה כזאת בתל־אביב. כל הדברים האלה חדשים מבחינתי לגמרי, אז אם הם יתממשו בחלקם הגדול ולא יישארו על הנייר, אהיה מאושר".