מוזיאון כזה עוד לא היה בישראל: קסדות, מדים, אותות, דוחות על שריפות שהתחוללו לפני עשרות שנים, משקל למילוי חומר כיבוי במטפים, כרזות מתחילת המאה הקודמת, ואפילו מזנק כיבוי שהגיע לגיל גבורות.
מוזיאון מורשת כיבוי האש הראשון בישראל, שנחנך השבוע, הוא, למרבה ההפתעה, פרי יוזמה פרטית. מאחוריה עומד משה שמש (60), תושב חולון, שאוסף כבר 36 שנה פריטים מעולמות כיבוי האש. "לצערי זה תחום שלא מקבל בישראל את המקום הראוי לו", הוא אומר באכזבה.
שמש החל להתנדב בצופי האש בשיאה של מלחמת יום הכיפורים כשהוא בן 14 בלבד, ומאז אהבתו לתחום לא כבתה. הוא התנדב בתחנת בני ברק כלוחם אש מבצעי, שירת בצה"ל שמונה שנים, בתחום כיבוי האש כמובן, וכשהשתחרר שב לשורות המתנדבים תחת שרביטו של טפסר אהרון כספי המנוח.
"הוא הכניס בי דחף לאסוף ולחקור את התחום, לכן קראתי למוזיאון על שמו. הוא הוריש לי ארכיון מדהים של חומרים כי ידע שאשמור עליו כראוי. גם את המדים שלו הוא העביר לרשותי והם מתנוססים במוזיאון".
הכל התחיל כששמש קיבל לידיו דגם של רכב כיבוי אש מידיו של קצין כיבוי האש בתחנת בני ברק משה הרשקוביץ ז"ל. מאותו רגע דבק בו חיידק האיסוף והוא החל לשוטט בעקבות דגמים של רכבי כיבוי אש מהארץ ומהעולם. כיום יש ברשותו 3,200 דגמים, שהקנו לו שני שיאי גינס (בשנים 2001 ו־2002) במספר שיא של איסוף דגמים כאלה.
הוא הספיק להוציא לאור חמישה ספרים בנושא מורשת כיבוי האש ו־40 נוספים בתחום המקצועי. הוא משמש גם ככותב דומיננטי בקבוצת הפייסבוק 'ההיסטוריה של הכבאות בישראל', מתוך תקווה שתחום הכבאות יעורר עניין ויקבל את הבמה הראויה.
לצאת מזה בחיים
שמש, אל"מ במיל', אב לשניים וסב לשלושה, משמש כיועץ לכיבוי אש, בעיקר במפעלי תעשייה ובפרויקטים מורכבים. "אני מתנדב כבר 46 שנה במכבי האש ולא הייתי רוצה לעשות את זה אחרת. כמתנדב ותיק חוויתי אין סוף שריפות, בחלקן סיכנתי את חיי, ובמקרה אחד אף איבדתי חבר. השתתפתי בשריפה הגדולה במפעל קוקה קולה בשנת 1993.
במהלך פעולות הכיבוי נהרג חברי הכבאי מאיר מלכה שנפל לבור חומצה. בשריפה הגדולה במפעל הפלסטיק אמגט בבני ברק בשנת 1988 הבניין כולו קרס והקומה השנייה התמוטטה על הקומה הראשונה בדיוק כשעליתי בחדר המדרגות.
קשה להאמין שאפשר לצאת בחיים מאירוע כזה, ובאותם רגעים באמת לא האמנתי שאשרוד את זה. גם בשריפה גדולה ברחוב קיבוץ גלויות בתל אביב בשנת 2000 עמדתי מתחת בניין מרכזי שקרס ורק בגלל שרצתי לכיוון השני חיי ניצלו".
ההחלטה להקים מוזיאון פרטי נולדה כשאוסף הרכבים עלה על גדותיו, ואליהם התווספו חומרים שטפסר כספי העביר לשמש. "הנציב הקודם, שחר איילון, מינה אותי וחברים נוספים להיות בוועדה לשימור מורשת הכבאות בישראל", הוא אומר.
"בשש השנים האחרונות הפעילות תפסה תאוצה: אספתי פריטים משווקים בארץ ובחו"ל, ממפעלים, מספקים, מתחנות כיבוי ומלוחמי אש. הצטברו אצלי אלפי פריטים מיוחדים, מאות קטעי עיתונים על שריפות בארץ במאה השנים האחרונות, דוחות סטטיסטיים, אלפי תצלומים, מאות פרסומים, ספרים, אלבומים, כרזות, מודעות וחוברות מ־90 השנים האחרונות, וגם סמלים, דרגות, מדים, קסדות ואותות מעולם הכבאות.
"יש שני פריטים חשובים פה: המדים שקבלתי מטפסר כספי המנוח ומזנק בן 80 שנה ששימש להעברת מים בשעת שריפה. כיבוי האש הוא ארגון בן 94 שנים, ההיסטוריה שלו מדהימה".
אף גורם ציבורי לא רצה להרים את הכפפה ולהקים מוזיאון?
"היו המון נסיונות מצידי לעניין גורמים שונים אבל לצערי זה לא צלח, לכן החלטתי לעשות מעשה. הקמתי את המוזיאון במשרדי החברה שלי באזור התעשייה בחולון. אני מרגיש שאני ממלא אחר צוואתו של טפסר כספי. הוא האמין שאצליח לתת מקום של כבוד למורשת המפוארת והחשובה של כיבוי האש".
