כששולה פינטו הגיעה להתנדב בכלא נווה תרצה בפעם הראשונה היכה בה געגוע עמוק לבתה אושרת ז"ל, והיא שאלה את עצמה מה היא עושה כאן בכלל.
היא לא העלתה על דעתה שכעבור שנתיים תהפוך לחלק מחייהן של האסירות ופעילותה בכלא הנשים תצליח להחזיר לה את הרצון לחיות.
"היום בכל נסיעה לנווה תרצה אני מרגישה שאושרת מלווה אותי, כאילו אני עומדת לפגוש אותה", היא אומרת. "אני מגיעה לכלא, מעבירה לאסירות שיעורים ואנחנו משמיעות מוזיקה וחוגגות ימי הולדת. אני אומרת להן שאני כבר לא אוכל לשנות דברים מסוימים בחיי, אבל הן עדיין יכולות.
"אני מחדירה בהן מוטיבציה ומציגה את עצמי כדוגמה: הייתי בתחתית, הרגשתי בתהום, שקלתי 35 ק"ג ולא רציתי לחיות, אבל לקחתי את החיים לכיוון אחר. הילדים שלי קיבלו את אימא שלהם בחזרה, והנכדים קיבלו סבתא שלא הייתה להם במשך שנים. לא הייתי שם, רק על הנייר. מותה של אושרת ילווה אותי כל החיים, אין ספק, אבל היום אני יודעת שמותר לי גם לחייך".
הלכה לי הילדה
פינטו, תושבת צפת, לא תשכח לעולם את היום הארור לפני תשע שנים, שבו נספתה בתה אושרת באסון הכרמל. אושרת הייתה באוטובוס הצוערים שעשה את דרכו לכלא דמון לעזור בפינוי האסירים ונקלע לתופת האש בכרמל. היא נפטרה חודשיים לפני יום הולדתה ה־27.
אושרת הייתה תלמידה מצטיינת, שירתה בתפקיד מ"כית טירונים במשמר הגבול וסיימה בהצטיינות קורס סוהרים של שירות בתי הסוהר. היא החלה לשרת בנווה תרצה בתפקיד סוהרת ובד בבד למדה קרימינולוגיה במכללת ספיר.
השלב הבא היה קורס קצינים, "כזה שנבחרים אליו בפינצטה", מדגישה שולה. "היא אמרה לי, 'אימא, תתפללי שאתקבל', ולכן קראתי תהילים. היא הייתה על גג העולם כשהצליחה להתקבל. לא ציפיתי שזה מה שיקרה אחר כך".
ב־2 בדצמבר 2002, זמן קצר לפני השעה 14:00, דיברה אושרת עם אמה. "בדרך כלל אני אימא נודניקית שמחייגת הרבה", מספרת פינטו, "אבל הבטחתי לה שבקורס הזה לא אציק לה. היא התקשרה ואמרה שהם עולים לכיוון כלא דמון לעזור בחילוץ אסירים.
"לא הבנתי איך הם קשורים לשריפה, הרי הם לא כבאים, אבל היא אמרה, 'אימא, פקודה זו פקודה. לא שואלים שאלות', והבטיחה שתהיה בקשר. לא היה לי מושג שיש שריפה בממדים כאלה ושיקרה אסון כזה".
פינטו מספרת שבאותו היום דלקה הטלוויזיה בבית, והיא עצמה עסקה באפייה לקראת סוף השבוע. "ראיתי את השריפה, אבל הייתי עסוקה במטבח", היא אומרת. "גם לא התקשרתי כי הבטחתי לא להטריד אותה".
בשעות הצהריים נכנסה הביתה בתה חופית. "היא הייתה חיוורת והסתובבה בין החדרים. אמרתי לה, 'חופית, מה קרה?' והיא אומרת, 'יש שריפה ואושרת לא עונה'. אמרתי לה שהכל בסדר, שדיברתי איתה ושהיא ביקשה שלא נפריע. הטלוויזיה הייתה דלוקה ואני, שמחוברת לחדשות 7/24, כאילו עצרתי את עצמי מלשמוע".
האסימון נפל רק כשחייגה שולה לבתה ואושרת לא ענתה לה. "אין דבר כזה בעולם שהיא לא עונה לי", היא אומרת. "הרמתי את העיניים, ראיתי בטלוויזיה את הבלגן והרגשתי שמשהו לא טוב קורה. אבא שלה בדיוק נכנס הביתה ואמרתי לו, 'יצחק, קרה אסון'. הוא נתן מכה חזקה על השולחן וצעק, 'הלכה לי הילדה'".
ההורים יצאו לכיוון בית החולים רמב"ם, נאחזים בתקווה שאושרת שרדה, אבל שם התברר להם הנורא מכול. "זה כל כך לא הסתדר לי", אומרת האם. "הרגשתי שאין דבר כזה שאושרת נשרפה. ביקשתי שייתנו לי לראות אותה, אבל לא הרשו לי".
בשנה שלאחר האסון יצאה פינטו ל"מסע חקירות פרטי", כהגדרתה, כדי להבין מה קרה ברגעיה האחרונים של בתה. "הלכתי לאבו כביר ושם התברר לי שהיא אכן הגיעה שלמה. על צווארה נותרה שרשרת הזהב שקניתי לה. בדיעבד התברר לי שהיא לא נשרפה אלא נפגעה משאיפת עשן".
לגלות מחדש הכוח
חמש שנים נדרשו לשולה פינטו להתחיל להתאושש מהאסון. "המשפחה שלנו קרסה", היא מודה. "הגעתי למצב של אנורקסיה קשה מאוד, עד משקל של 35 ק"ג. הפסקתי לתפקד כאימא. ארבע שנים לא בישלתי, לא ניקיתי ולא אפיתי. לא ראיתי כלום.
"יום־יום הייתי הולכת לבקר את אושרת בבית העלמין. גם אבא שלה קיבל את זה בצורה קשה ולצערי, התגרשנו. כל אחד היה עסוק באבל שלו ולקח את זה לכיוון אחר. הילדים והמשפחה היו סביבי 7/24. אף אחד לא תפקד".
התפנית אירעה כשהחליטה פינטו להתנדב במקום שבו שירתה בתה, כלא נווה תרצה. "במשך השנים ניסיתי כל הזמן להנציח אותה בדרכים שונות. נזכרתי בשיחה האחרונה שלנו, בשבת האחרונה שהיא הגיעה הביתה. שאלתי אותה אם יש מתנדבים בנווה תרצה, והיא אמרה שכן. זה סקרן אותי. אמרתי לה שאולי פעם, בעתיד, גם אני אתנדב שם.
"התחלתי במטבח, באפייה, דבר שלא עשיתי ארבע שנים. אמרתי שאני חייבת משהו שיחזיר אותי לחיים. אחרי שנה וחצי התחלתי להשתלב גם בחינוך בכיתת נשים. זאת כיתה לא קלה, אבל שמחתי להיכנס לשם. לא האמנתי שזה יתפוס בצורה כזאת, כי מדובר בנשים שיש להן בעיות לא פשוטות. הרגשתי סיפוק ענק מזה, וגם הן".
איך הצלחת להגיע אליהן?
"קודם כל דרך הסיפור האישי שלי. לא שפטתי אותן ולא עסקתי בסיפורים האישיים שלהן ובמה שכל אחת מהן עשתה. הסתכלתי עליהן בגובה העיניים, כמו שאושרת עשתה. היא תמיד אהבה לעזור זה נגע בהן מאוד כי הרבה מהן הכירו אותה. האמת ששני הצדדים הרוויחו - הן נתנו לי לא פחות ממה שאני נתתי להן. אמרתי להן, 'אתן לא יודעות כמה אני עומדת על הרגליים בזכותכן'".
האמנת שהמקום הזה יעניק לך הרבה כל כך?
"היום הראשון היה קשה לי מאוד. יום שכולו בכי. שמעתי סיפורים על אושרת, ראיתי תמונות ואמרתי, 'למה אושרת שלי לא פה?', אבל כשיצאתי משם הרגשתי שאני חייבת להפסיק לשאול, כי אם לא אפסיק לא אוכל להמשיך.
"חשבתי שהמקום הזה יעשה לי טוב, אבל לא האמנתי עד כמה. פשוט חיכיתי להגיע לשם וזה נתן לי כוח. אושרת תמיד התגאתה בי ואמרה שאימא שלה אישה מטופחת ומסודרת. אחרי המקרה הפכתי לאישה אחרת לגמרי. כשהתחלתי להתנדב גם חזרתי לטפח את עצמי. רציתי שיהיו גאים באימא של אושרת כשהיא נכנסת לנווה תרצה".
שולה שלפני האסון
למרות האסון לא עמדה פינטו בדרכם של ילדיה כשבחרו ללכת בעקבות אחותם. "האחים שלה הלכו בעקבותיה למשמר הגבול. הם היו קשובים מאוד לאושרת, התייעצו איתה והיו קשורים אליה מאוד.
"אחותה הקטנה התגייסה לשב"ס והיא שם כבר ארבע שנים וחצי. בהתחלה לא היה פשוט לראות אותה נכנסת הביתה במדים. אחרי המקרה לא העליתי על דעתי שגם הם יתגייסו. אמרתי שהילדים שלי ישבו איתי 7/24 ולא יזוזו ממני, אבל פתאום חזרתי להיות כמו שולה שלפני האסון, זאת שדחפה את הילדים להתקדם בחיים. הבנתי שכל אחד ומה שנכתב לו בגורל. אני מבקשת מהם להיות זהירים כמובן, אבל אני שמחה בשבילם".
לו הייתה אושרת פה היום, מה היא הייתה אומרת על ההתנדבות שלך?
"עשו בזמנו סרט על מתנדבות בנווה תרצה, וכל הזמן תהיתי מה היא הייתה חושבת עליו. אחרי כמה ימים החתן שלי אמר לי, 'שולה, חלמתי על אושרת'. בחלום היא הראתה לו את הסרטון שעשו עליי, אמרה לכולם, 'תראו את אימא שלי', והייתה גאה בי מאוד ומאושרת. היא נתנה לי את התשובה ואת המסר שחיכיתי לו. זה מה שנותן לי את המוטיבציה והכוח להמשיך".
