משך שנים חלם ג'ורג' עראף להקים יקב קרוב לביתו בכפר מעיליא. האהבה לאדמה וליין והידע שלו בחקלאות התאימו להיסטוריה של הכפר היפה, אבל גם עראף לא העלה על דעתו שעד שיקום היקב ישלים דור ההמשך שלו את השכלתו האקדמית ויהיו בו בעיקר רופאים.
בתקופות העמוסות של הבציר מתגייסים לעבודה המשפחתית בכרם אורתופד, שתי רופאות משפחה, שני פנימאים, שני סטודנטים לרפואה ומהנדס כימיה, שהם ילדיו וילדי אחיו אלפרד, שגר בבית הסמוך. פיזיותרפיסט ורופאת נשים שחיים בגרמניה מצטרפים לעבודה בביקורם המשפחתי בחורף.
אזור הכפר הנוצרי־קתולי זרוע בשרידי גתות עתיקות. שתיים מהן, ככל הנראה מהגדולות בארץ, נחשפו מתחת למבצר הצלבני בכפר והפכו לחלק מהמסעדה "שאטו דה רוּאָה" שנחנכה לפני זמן לא רב. עראף (66), אגרונום עתיר ניסיון בעבודה בארץ ובחו"ל, ידע שאדמת הטרה רוסה מניבה ענבים משובחים ולפני עשור נטע את הכרם בעצמו.
"ואיזו הנאה הייתה לי כשנכנסתי ליקב בערב כלשהו וישבו כאן המון צעירים וצעירות יחד, הילדים שלי וחבריהם מהכפר, ועשו טעימה עיוורת לקראת בלנד חדש כדי לקבוע את אחוזי היינות שירכיבו אותו. אז ידעתי שהחלום שלי התגשם. ואגב, יצא בלנד מהמם".
חלום של 20 שנה
ג'ורג' עראף, עובד חברת הזרע, הוא אנציקלופדיה מהלכת לענייני פיתוח זרעים. הוא בעל תואר שני בחקלאות מהפקולטה ברחובות, עבד 20 שנים במשרד החקלאות כמדריך להגנת הצומח, גידולי שדה וגידול ירקות ו־24 שנים בחברת הזרע בתפקיד מקדם זרעים חדשים ומלווה חקלאים בארץ ובעולם.
עם רעיון היקב החל לפלרטט לפני 30 שנים כשהביא לכפר יינן והתייעץ עמו, אבל 20 שנים חלפו מאז ועד שהבשיל הרעיון למעשה.
"יין זה השיגעון שלי. הצעתי להקים אגודה בכפר וליצר יין תחת שם אחד. חשבתי שנוכל להפעיל יחד אנשי מקצוע שיעזרו לנו, אבל לצערי לא הצלחתי. זה כרוך בהרבה עבודה, ואף אחד לא מוכן להשקיע בכרמים. ויש עוד בעיה - השטח המתאים לגפנים באזור מתחלק בין אנשים רבים. זה לא היה מעשי".
במשך השנים ייצר מעט יין מענבים שקנה מחבר והפריד את הענבים מהשזרות הירוקות ומעך אותם במו ידיו. בסופו של דבר שכר שטח של שבעה דונם מקרוב משפחה ונטע ענבי קברנה. לא בעיני כולם נשא הרעיון הזה חן. אם המשפחה, ג'וליה, אחות מפקחת בבית החולים בנהריה והאישה שעל שמה נקרא היקב, הודתה השבוע שלא בנקל שיתפה פעולה עם התחביב של בעלה.
"ג'ורג' כל הזמן דיבר על יקב שיהיה על שמי, ולא הבנתי איך נוכל לעשות את זה בכלל כשהוא נוסע לחו"ל כל כך הרבה ואנחנו כולנו עובדים ולומדים. יותר מ־40 שנים שהוא עובד שבעה ימים בשבוע, ורציתי לחשוב על הנוחות שלנו. בסוף אמרתי, 'יאללה, בסדר, נלך על זה'. הרי העניין הוא שכולנו נהיה יחד, כמו בעבודה בזיתים".
"ההחלטה הייתה של כל בני הבית", אומר ג'ורג'. "קודם כול כי אני לא יכול לעשות הכול לבד, וגם כי אני רוצה שתהיה המשכיות ליקב. ההחלטה הייתה בעיקר ביני לבין ג'וליה, והיה ברור לי שרוב הילדים יקבלו אותה באהבה. הרוב, אבל לא כולם.
"הבן הצעיר למשל מקבל חום גבוה ברגע שהוא שומע את המילה בציר. הוא עוזר ביקב, אבל לא בשטח. ידוע שאדם לא בונה יקב לעצמו ולא לילדיו, אפילו לא לנכדיו. אולי רק הנינים שלנו יתחילו לראות רווחים. מספרים ששאלו את משפחת רוטשילד לסוד היין הטוב שלהם, והם ענו שלקח להם בסך הכול 300 שנים ללמוד את העניין. יש לנו זמן".
4,000 בקבוקים בשנה
ראשון הילדים שחבר אל האב היה ענאן (36), שמוסיף לעסק המשפחתי את הכשרתו כמהנדס כימיה. "את היין הראשון שייצרנו לא אהבתי", הוא אומר, "אבל בשנה שלאחר מכן זה כבר היה משהו אחר לגמרי. משובח.
"העבודה ביקב דורשת זמן, ולפעמים יש מתח ביני ובין אבא כשאני רוצה לנוח בסוף שבוע או לנסוע לסיני, ואבא עומד על דעתו שיש סדר לעבודה ויש דברים שאי אפשר לדחות. אי אפשר לדלג על ריסוס או גיזום ואי אפשר להגיד שהיום לא בא לי ללכת לבצור.
"אבא הוא סגנון לחוץ, תמיד מוכן שעתיים לפני הזמן ומצפה מכולנו ליישר קו. אני גר בבית סמוך להורים ואחראי גם לשיווק. בערב, אחרי העבודה שלי ואחרי טיול עם הכלבים, אני מעמיס ארגזי יין על הרכב הפרטי ונוסע לחלק הזמנות".
איפה?
"במסעדות ובחנויות אלכוהול בכל אזור הצפון. אנחנו מבקבקים כ־4,000 בקבוקים של קברנה סובניון, מרלו, ויונייה ושיראז בשנה וגם מייצאים לארצות הברית. יותר ויותר אנשים מכירים אותנו".
ארבעה בנים יש לג'וליה וג'ורג': הראשון הוא ענאן, שנזכר לעיל; השני הוא ג'מיל, פיזיותרפיסט ובעליו של מכון פזיותרפיה בפרנקפורט, גרמניה, שבה הוא גר עם רעייתו לארין, מתמחה ברפואת נשים; השלישי הוא לואיי, אורתופד בבית החולים בנהריה.
הוא ורעייתו סירין, מתמחה ברפואת משפחה, גרים סמוך להורים עם בתם בת החצי שנה ומתייצבים לעזרה כשצריך. לריאיון הזה הגיע לואיי אחרי משמרת של 24 שעות בבית החולים; הרביעי, ראני, התחיל ללמוד רפואה בבוקרשט בימים אלה. עוד שותפים למאמץ המשפחתי הם בני אחיו של ג'ורג': טארק, רופא פנימאי ברמב"ם, ואשתו למא, מתמחה ברפואת משפחה; עלאא, מתמחה ברפואה פנימית; ואיאס, שלא מכבר פרש ממשחק כדורגל במכבי חיפה וגם הוא נוסע ללמוד רפואה ברומא.
איך נעשית חלוקת העבודה?
לואיי: "כולנו עוזרים בכל מה שצריך. עיקר העבודה היא בבציר, ואלה ימים אינטנסיביים שבהם יש שעות קצובות לעבוד. אנחנו מתייצבים בכרם ב־5:30 בבוקר, לפני הזריחה, כי אסור שהענבים יתחממו ומוכרחים לבצור את כל השטח ביומיים כדי שהתסיסה תהיה אחידה.
"ב־11:00 אנחנו כבר בבית כי השמש חורכת, ואם צריך, מביאים גם כמה אנשים שיעזרו בעבודה. אני עוזר בריסוס בכל פעם שמזדמן לי - אחרי משמרת, בסופי שבוע, בלילה. לפעמים אני עוזר גם בגיזום וגם בעבודה ביקב במשך השנה.
"אני אוהב את זה, מת על ענן הריח שמגיע עד הבית שלי כשאבא מערבב את היין במכלי התסיסה, ומתאים לי לשבת בלילה עם בקבוק יין ופלטת גבינות. למדתי רפואה באיטליה, חקרתי את השטח, קראתי הרבה וחזרתי עם רעיונות. גדלתי לתוך היקב. סירין אשתי ממונה על הבקבוק עם אימא. אבא הוא החלק הבא בשרשרת, הוא מכניס את פקקי השעווה לבקבוקים".
סירין: "מבחינתי, שתיית יין היא עניין חברתי. פשוט כשאת נכנסת למשפחה שעוסקת ביין את לא יכולה להישאר אדישה".
שלוות הכרם לעומת איום הטילים
ג'ורג' מארח ברוחב לב במרכז המבקרים הקטן ומסביר על תהליך ייצור היין עד שהוא מגיע אל מכלי התסיסה ועל ההבדלים בטעמי היינות על פי זמן היישון שלהם. "ברגע שהתקבלה החלטה להקים את היקב החלטתי לחזק את הידע שלי ולמדתי קורס ייננות. לנטוע אני יודע וגם התייעצתי עם מומחים גדולים ממני לגידול גפנים. נטעתי ב־2010, וב־2012 היה בציר ראשון של 700 בקבוקים".
לואיי: "היו קשיים ויש רגעי תסכול גם היום, כמו שקרה בבציר האחרון כששכרנו משאבת מוצקים וחשבנו שריסוק הענבים יסתיים בשעתיים, ובסוף התעסקנו שעתיים רק בניסיון להבין איך מפעילים את המכונה. העצבים עולים, וחם. פה זה לא טוסקנה".
המצב האופטימלי, מסבירים כולם, הוא זה שבו הכרם והיקב צמודים זה לזה. ואולם ביקב ג'וליה מפרידה ביניהם נסיעה של ארבעה ק"מ. יצא שנחתנו בכרם באחר הצהריים שבו חיזבאללה שיגר טילי נ"ט לעבר אביבים, ובפיקוד העורף הורו לפתוח את המקלטים בצפון.
קשה לתאר את הניגוד בין מבזקי החדשות על צג הטלפון לשלווה בכרם שצופה על נוף הגליל עד הגבול. הענבים מתוקים מדבש, וג'ורג' מסביר איך מעלים את תכולת הסוכר ל־27 אחוזים ואיך מנסים למנוע את פגיעת הדורבנים, חזירי הבר והציפורים שמנקרות 30 אחוזים מהיבול. ומתחת לעץ אלון אדיר ממדים נבנית בהדרגה פינת ישיבה קטנה וקסומה.
איך מתחרים ביבוא הטוב והזול מחו"ל?
ג'ורג': "לא מתחרים. בגלל ריבוי היקבים בארץ ובגלל היבוא שיווק היין תחרותי מאוד, אבל יהיה לנו מקום להתרחב. אני גם לא מתחרה ביקבים הגדולים במשק הישראלי, ולכן הקמתי יקב שמבוסס על חקלאות בעל מוחלטת ואין לי בכלל קו מים באזור.
"אני מחפש את האיכות הטובה ביותר שאני יכול להפיק, וכולנו מכירים את ההבדל בין טעמה של עגבניית בלדי לטעם של עגבניית חממה. הטעם של הענבים שלנו מעולה, אבל להתבססות על גשם יש מחיר: ב־2011 כמות הגשמים הצטמצמה עד 450 מ"מ באזור, והיה לי חשש ממשי שאחוזי הסוכר יהיו נמוכים והענבים לא יתאימו לייצור יין. החלטנו לדלל חלק מהיבול לעליית תכולת הסוכר באשכולות האחרים והפקנו ארבעה טונות בלבד.
"אני מכוון לנישת אניני הטעם, ויש כאלה שכבר שואלים עלינו. בקבוק שלנו נמכר ביקב בסכום שבין 50 ל־60 שקלים, ובחנויות בין 70 ל־80 שקלים, והכסף לא מגיע אלינו כלל, הוא מושקע ביקב. גם עניין הזמן לא משחק תפקיד מבחינתי, כי אני אומר לעצמי מה שאני אומר לחקלאים: אם אין לך דור המשך, אל תתחיל בכלל. כל עוד כוחי במותניי נעשה את זה בגדול, ובניי ימשיכו אחריי.
"עצלות היא מושג שאינו מוכר לא אצלי ולא אצל ילדיי, אנחנו לא פוחדים מעבודה, ולי אפילו קשה לפעמים להפריד בינה להנאה כי אני עובד בדבר שאני הכי אוהב. בכל בוקר ב־5:00 אני יוצא מהבית לעבודה בחברת הזרע, חוזר ב־19:00 בערב ולפעמים עוד עובד ביקב עד 22:00 בלילה.
"אני נמצא בכרם בכל סוף שבוע וחי לפי עונות העבודה: אנחנו זומרים בפברואר־מרץ; באביב, כשמתחיל הלבלוב, מסדרים את הזמורות, בוצרים באוגוסט ומאז ועד ינואר רוב העבודה היא בייצור היין ביקב. וצריך לרסס בערך כל שבועיים. אנחנו מגדלים קברנה בלבד, את המרלו והשיראז אנחנו קונים. ואני מקווה שאחרים בכפר יתחילו להתעורר ומעיליא תחזור להיות מעצמת יין".
