לא בכל יום פוגשים שלושה דורות של תלמידות שחבשו ויחבשו את ספסל הלימודים באותו בית הספר. מזל נמר ובתה גלי זהר (בנעוריה גלית עמיר) למדו בבית הספר התיכון מקיף א' בשכונה ג' בבאר־שבע. ביום ראשון הקרוב גם הנכדה והבת מאיה זהר תתחיל ללמוד בו. השבוע, רגע לפני הצלצול הראשון, סיירנו עם שלושתן בבית הספר ושמענו מהן על חוויית הלימודים בבית הספר, על המורים ועל איך הן בילו בהפסקות.
כשהן נכנסו השבוע ביחד לבית הספר הן לא הצליחו להסתיר את התרגשותן ועיניהן נצצו כשהן הסתובבו בין הכיתות ובחצר של בית הספר שבו הן בילו ויבלו פרק משמעותי מחייהן.
הראשון בארץ
בית הספר הוקם בשנת 1953 בשכונה ג' ונחשב לבית הספר התיכון המקיף הראשון בארץ. הרעיון היה לפתוח מספר רב של מגמות כדי לאפשר לכל תלמיד לסיים 12 שנות לימוד עם תעודת בגרות או בלעדיה בתחום מקצועי לפי בחירתו. הגישה החינוכית של בית הספר התבססה ומתבססת עד היום על הפסוק מספר משלי "חנוך לנער על פי דרכו".
מזל נמר (73) למדה בבית הספר בשנים 1961–1964, שמונה שנים לאחר שפתח את שעריו בניצוחה של המנהלת המיתולוגית ד"ר פועה מנצ'ל, שעל שמה קרוי היום בית הספר.
"אני זוכרת שזה היה בית ספר רציני", מספרת נמר. "אני גם זוכרת את הקושי שהיה אז לתלמידים במעבר מבית הספר היסודי, מכיתה ח' לכיתה ט'. אז לא היתה חטיבת ביניים ועברו ישר מבית הספר היסודי לבית הספר התיכון".
כשהיא נשאלת לגבי מורים שנחרתו בזכרונה, נמר מצביעה בלי היסוס על שני מורים. האחד הוא יעקב ניסים המנוח, מורה למתמטיקה בבית הספר באותן שנים שהיה ידוע בכינויו "סומסום" על שום מבטאו העיראקי הכבד. "הוא היה מורה מצוין", נזכרת נמר, "הוא היה מורה דגול שנגע בנפשם של תלמידים רבים לאורך השנים והאמין ביכולות של התלמידים".
עוד מורה שנחרט בזכרונה של מזל הוא המורה לפיזיקה, משה זילברמן המנוח, לימים ראש עיריית באר־שבע. "גם הוא היה מורה נהדר", מספרת מזל, "אהבנו את השיעורים שלו. בכלל, אהבתי את המקצועות הריאליים, בעיקר ביולוגיה, ולכן גם הלכתי בכיתה י"א למגמה ביולוגית".
איזו תלמידה היית?
"הייתי תלמידה טובה, תלמידה רצינית שדגרה על השיעורים. היום קוראים לזה חרשנית. היה לי הרגל להשקיע בלימודים עוד מתקופת בית הספר היסודי. השגתי ציונים טובים ביותר במהלך הלימודים השוטפים, אבל דווקא במבחני הבגרות היו לי ציונים פחות טובים. למשל באנגלית היה לי לרוב במבחנים ציון 100, אבל בבגרות קיבלתי רק ציון 80. עד היום אין לי הסבר לכך".
זומנת אי פעם לחדר המנהלת? ההורים זומנו?
"אף פעם לא זומנתי לבירור אצל המנהלת. גם את ההורים שלי מעולם לא הזמינו בשל התנהגות חריגה שלי או עקב ירידה בלימודים. להיפך, אני זוכרת שאחרי כל אסיפת הורים ההורים שלי היו חוזרים הביתה ומדווחים לי על ההתרשמות הטובה של המורים ממני ועל ההישגים הלימודיים שלי".
ריקודי עם בהפסקות
כשאנחנו מסתובבים בחצר בית הספר, בעוד עבודות האחזקה במקום לקראת פתיחת שנת הלימודים בעיצומן, נזכרת נמר כי "היתה אז תקופה אחרת. רקדנו בהפסקות בחצר בית הספר ריקודי עם והיה כיף אמיתי".
ואיך היתה אז המשמעת בבית הספר?
"היה כבוד למורים. לא היינו קוראים להם בשמם, כי אם 'המורה'. גם נעמדנו על הרגליים ברגע שהמורה נכנס לכיתה. היחס למורים אז היה יחס של כבוד. היתה משמעת בכיתה. כמעט שלא נרשמו הפרעות במהלך השיעור".
חלק בלתי נפרד מאותה משמעת היתה התלבושת האחידה, סוגייה שמעסיקה גם היום את מערכת החינוך. "ברור שהיתה לנו תלבושת אחידה", נזכרת נמר 55 שנים אחרי שסיימה את לימודיה בתיכון, "היתה לי חולצת תכלת מחויטת ומגוהצת וחצאית בצבע כחול־אפור עם קיפולים. אני בעצמי הייתי מגהצת את הבגדים".
כיום הדעות חלוקות לגבי נחיצותה של התלבושת האחידה. מה דעתך?
"חשוב שזה יישמר גם כיום. המשמעות של התלבושת האחידה היא למנוע את הפערים בין התלמידים, שכולם יהיו שווים כשהם מגיעים לבית הספר. שלא יהיה הבדל בין עשיר ועני. צריך לשמור על זה גם בתקופה העכשווית".
לנמר לא היה ספק שבתה גלי תמשיך את דרכה ותלמד אף היא בתיכון מקיף א' כשהיא תסיים את בית הספר היסודי. "היה לי ברור שגלי תלמד בבית הספר שבו אני למדתי. בכלל לא חשבתי על אופציה אחרת", היא אומרת. "גרנו בסמוך לבית הספר והיה טבעי שהיא תלמד שם. גם אחותי לינה ובתי השנייה נאוה למדו במקיף א'. במרחק הזמן, ברור שיש כאן גם תחושה של המשכיות. יש בזה סוג של גאווה".
חבורה מגובשת
גלי זהר (47) למדה בבית הספר מקיף א' בשנים 1986–1989. את תקופת לימודיה בבית הספר היא זוכרת רק לטובה. "המעבר מבית הספר היסודי לתיכון היה מצוין", היא נזכרת. "היו אז מספר מגמות, כמו עיוני, מקצועי ומלונאות. המגמה העיונית נועדה לכל אלה שבאמת רצו ואהבו ללמוד, ואני הייתי ביניהם. בכלל, היינו חבורה של חבר'ה שעברנו ביחד מהיסודי לתיכון, חבורה מגובשת שלמדה ביחד ובילתה ביחד אחרי הלימודים".
כשאנחנו מסתובבים במסדרונות בית הספר ונכנסים לכיתות שעוד מעט יקלטו את התלמידים לקראת שנת הלימודים החדשה, זהר נזכרת במחנך ובמורה למתמטיקה יחזקאל גלבר, שאותו היא מגדירה דמות מרשימה ובולטת בבית הספר. "כשהיה לנו מבחן והמורה יחזקאל היה מבחין בתלמיד שמעתיק, הוא היה משליך עליו גירים וזורק לעברו שאגה בנוסח 'גנב מי שמעתיק'. היו לו קול רועם, שדי הפחיד אותנו", היא מספרת.
זהר גם נזכרת במורה לספרות שלדבריה התלמידים אהבו להציק לה במהלך השיעורים. "היו כאלה שמצטיידים במראה ומסנוורים את המורה באמצע השיעור והיא לא הבינה מאיפה זה בא לה", היא מספרת.
זמנים אחרים
תקופת לימודיה של זהר היתה מן הסתם שונה מזו של אמה. בעוד בתקופתה של האם לא העזו להיעדר מהלימודים, זהר מודה ש"היו ימים שהברזנו מבית הספר וברחנו מהלימודים באמצע היום. האמת היא שהמורים קיבלו את זה די בסלחנות וברוח טובה ולא הענישו אותנו על כך".
געגועים לתקופה של פעם מציפים את זהר כשאנחנו מסיירים בחצר בית הספר. "בהפסקות ישבנו על הספסלים בחצר, נהנינו מהשמש ופטפטנו מפה ועד להודעה חדשה", היא נזכרת. "לא היו אז סמארטפונים, לא היו אז מסרונים או וואטסאפ. ישבנו ודיברנו והיה לנו הרבה זמן לשוחח זה עם זה באופן ישיר. זה היה ממש כיף".
איזו תלמידה היית?
"הייתי תלמידה טובה. לא מהמצטיינים בכיתה, אבל אהבתי ללמוד, בעיקר ביולוגיה, כימיה ומתמטיקה".
איך היה היחס של המורים והתלמידים?
"היחס היה תלוי במורה. היו מורים שהיינו נוהגים לקום עם כניסתם לכיתה והיו מורים שלא עמדנו לכבודם. היו מורים ששמרו על דיסטנס עם התלמידים, והיו מורים פחות קשוחים שאפילו דיברו איתנו בהפסקות".
השוני בין התקופות מתבטא גם בתלבושת האחידה. כמו אמה, גם זהר מצדדת בהנהגת התלבושת האחידה. "התלבושת האחידה משקפת את הלך הרוח בחברה שלנו", היא אומרת. "אם פעם היה מדובר בחולצה מחויטת וחצאית מגוהצת כמו אצל אמא שלי, אז אצלי זה כבר היה שונה. אצלי זה החל בחולצה מכופתרת ומכנסיים ואחרי זה נכנסו גם חולצות הטריקו והסווטשרטים. היום זה השתנה, העיקר שסמל בית הספר נשאר בכל מצב. בכלל, אני בעד התלבושת האחידה. זה מאפשר להורים וגם לילדים להשקיע פחות אנרגיות בהתעסקות במראה החיצוני".
גאוות יחידה
הדור השלישי, מאיה זהר (12), נכדתה של נמר ובתה של זהר, כבר ממתין בפתח. באחד בספטמבר היא תעשה היסטוריה מבחינתה כשתתחיל ללמוד בכיתה ז' בחטיבת הביניים בבית הספר שבעבר למדו בו סבתה ואמה.
"זה מגניב שאתה הולך ללמוד בבית הספר הוותיק הזה שגם סבתא שלך וגם אמא שלך למדו בו לפני הרבה שנים", היא אומרת בהתרגשות. "היה לי ברור שאני אלמד בבית הספר הזה. יכולתי לבחור בבית ספר אחר, אבל בית הספר נמצא קרוב לבית שלי וגם רוב החבר'ה שלי מבית הספר היסודי עוברים לבית הספר הזה".
בבית הספר היסודי למדה מאיה בבית הספר הדו־לשוני בבאר־שבע. לפני שהיא נכנסת למקיף א' היא השתתפה במכינה של חמישה ימים שבה למדה עם חבריה מתמטיקה ומדעים. שם, היא מציינת, היא למדה מה זו משמעת.
"במכינה היתה לנו חובה לעמוד לפני כל כניסה של מורה לכיתה", היא משתפת. "ציפו מאיתנו שנהיה ממושמעים כבר מהרגע הראשון. ניסו ליצור אצלנו גאוות יחידה. היתה תחושה שמי שלא מתאים לו להיות בכיתה הזו, שימצא את מקומו בכיתה אחרת".
דור דור ותלבושתו. מאיה אינה נחרצת בעמדתה כלפי התלבושת האחידה. "יש לזה גם יתרונות וגם חסרונות", היא אומרת, "כולם שווים בלבוש, אבל מצד שני, מגבילים אותך בצורת הלבוש שלך. לא נותנים לנו אפשרות ללבוש את מה שאנחנו רוצים".
בכל זאת, בית הספר צריך לשמור על הופעה הולמת של תלמידיו.
"ברור שצריך לשמור על הופעה הולמת בבית הספר ולא לבוא בבגדים חושפניים או בבגדי מותגים יקרים ומנקרי עיניים, אבל צריך לתת גם לתלמיד קצת חופש בחירה לגבי התלבושת".
לא לשכוח ליהנות
ואיך אפשר שלא לצייד את הנכדה בטיפים רגע לפני הכניסה לכיתה. "אני מאחלת לנכדתי שתמיד תהיה מרוצה מהלימודים", אומרת נמר. "מאיה יותר חכמה ממני. היא נכדה מחוננת. אני גאה בה שהיא ממשיכה את הדרך שלי".
"ברור לי שחווית הלימודים של מאיה תהיה שונה משלי ומשל אמא שלי", מציינת זהר. "חשוב שמאיה תדע שקודם כל הציונים הם לא העיקר. חשוב ללמוד ולהתמיד. חשוב גם ליהנות מהשנים האלה של בית הספר לפני שמתבגרים. תקופת בית הספר זו תקופה שאפשר ליהנות גם מהלימודים וגם בהיבט החברתי והיצירתי. זו תקופה שלא חוזרת וצריך לנצל אותה".
מאיה נרגשת. "יש לי תחושה של המשכיות", היא אומרת. "הכל משתנה מדור לדור וברור לי שמה שאני חווה ואחווה בבית הספר לא דומה למה שסבתא ואמא שלי חוו. אני לוקחת את הטיפים שלהן ברצינות. ברור לי שכאן זה יותר רציני מבית הספר היסודי".
