אשר קשר //
"אתה רואה את הרחוב הזה?", מצביע יאיר חזה (67) על פינת הרחובות מושיע ובועז בגן התקווה, "כאן בצלאל אלוני היה מחכה לעפרה ברכב כשהיה מביא אותה לעשות קידוש עם המשפחה בשישי בערב. היא הייתה יושבת אתנו 20 דקות, ואז הוא היה מצפצף והיא הייתה רצה מיד".
בליבו של יאיר חזה, אחיה של מי שהייתה פעם הזמרת המוכשרת והמפורסמת ביותר במדינה (ויסלחו לי מעריצי ירדנה), יש צער עצום כבר שנים רבות. אף שחלפו 19 שנים ממותה מכביד עליו משא הזיכרונות, החרטות והגעגועים כאילו הנורא מכל קרה אך אתמול. גם כשהוא מוצא דרך לפרוק את כעסו מכביד מטען הצער על נפשו.
את הכאב יפרוק חזה בסיור שיערוך בשכונת התקווה בשבועות הקרובים, בעקבות ילדותה של אחותו הצעירה ממנו בארבע שנים.
בד בבד תוצג במוזאון לאמנות האסלאם בירושלים תערוכת "שפת התכשיט" ובה יוצגו תכשיטיה המפורסמים. בסיור חזה מספר את סיפורי ילדותם ונערותם, מספר על בתי הספר שלמדו בהם, על המקומות שבילו ושיחקו בהם ועל המועדונים בשכונה שבהם החלה קריירת השירה של עפרה.
חזה אינו מסתפק רק בפרטים היפים על חייה של עפרה. בסיורו הוא שוזר גם את טראומת הניתוק הכואב מאחותו (כשהייתה בת 13 לקח אותה תחת חסותו אמרגנה בצלאל אלוני), את התרחקותה מהמשפחה שהתפלגה בהמשך ואת סופה הטראגי, שהפך לסכסוך משפטי מתוקשר ולתביעות לשון הרע.
"אני מדבר על הכל", הוא אומר בעצב. "על הקריירה שלה, על החתונה מעוררת המחלוקת עם דורון אשכנזי, על המוות הנורא, על מאבקי הירושה שהפכו לסיוט ועל הניסיונות שלי להנציח את זכרה, למרות שאני נתקל בהתנגדות ובחרם מצד המשפחה".
הבית ברחוב בועז
כמה עובדים זרים מתגוררים היום בבית משפחת חזה ברחוב בועז 39 בשכונת התקווה. על חומתו החיצונית מוצב שלט לזכרה של בת המשפחה הצעירה שנפטרה בפברואר 2000 והיא בת 43.
"הרעיון לסיור נולד במוזאון לאמנות האסלאם. חשב עליו הצורף בן ציון דוד שהכין את תכשיטיה של עפרה במשך כמה שנים ומציג אותם בתערוכה", מספר חזה.
"הסיור יתחיל בשכונת התקווה ויסתיים בבית המלאכה שלו ביפו העתיקה".
האחים והאחיות שלך שותפים ליוזמה?
"ממש לא. מיום שעפרה נפטרה האחיות שלי מתנגדות אוטומטית לכל הנצחה שאני מבקש לעשות. אף אחת מהן לא הגיעה לתערוכה שיזמתי לזכרה בחולון לפני שלוש שנים. כשרציתי להוציא לאור תקליט גנוז שלה לפני כמה שנים הן פנו לבית המשפט".
מה הסיבה?
"הן תמיד טענו שקינאתי בה ולכן התנגדתי לבצלאל כל השנים, מיום שהוא הוציא אותה מהבית, אבל זה כמובן לא נכון, מה היה לי לקנא בה? הן אומרות שבגלל ששרתי כשהייתי ילד קינאתי בהצלחה שלה. אפילו קראו לי חוזליטו והופעתי בחתונות, אבל הקול שלי השתנה כשהגעתי לגיל ההתבגרות והבנתי שזמר כבר לא אהיה. תמיד תמכתי בעפרה, אבל לא עם בצלאל".
למה?
"כי הרגשתי שהוא מרחיק אותה מהחברים ומהמשפחה. לי זה כאב במיוחד בגלל שהיינו רק שנינו בבית, יתר האחים והאחיות כבר עזבו. בילינו את הילדות יחד".
מה בנוגע להורים שלך? אתה לא מדבר עליהם.
"הם היו פסיביים מאוד, אנשים מבוגרים שלא נקטו עמדה".
יא אבני, אין מה לעשות
"על גג הבית החבאנו יחד אפרוחים שנהגו לשחוט לכפרות ביום כיפור", אומר חזה, ונימת קולו מחפשת נחמה בזיכרונות מגג הבית. "זה לא עזר לנו כי תמיד גילו אותם. זאת הסיבה שעפרה לא אכלה בשר כמעט בכלל. הזיכרון הזה היה חזק מאוד אצלה".
אתה זוכר מתי התחילה לשיר?
"ברור. מאז שהייתה ילדה והיינו מתקלחים בגיגית שחוממה על פרימוס. עפרה הייתה מתקלחת ושרה".
איך התחלקתם בחדרים בין כל האחים?
"כשהייתי קטן היו בבית 11 נפשות והיה צפוף, אבל כשהאחים עזבו את הבית ונשארנו רק שנינו היה לי חדר מושקע. הייתה בו תאורה אדומה וכחולה ופוסטרים של להקות שהערצתי.
"כשאמרתי לבצלאל שאני לא מוכן שעפרה תעזוב את הבית ותעבור לגור עם המשפחה שלו ביד אליהו הוא אמר שאתן לה את החדר שלי. לא אהבתי את זה, הייתי קשור לחדר והשקעתי בו. אמרתי לו שיבנה לה חדר על הגג של הבית שלנו, אבל זה לא קרה".
אלה זיכרונות בני יותר מ־50 שנים, ואתה עדיין נשמע פגוע.
"ברור שאני פגוע. ניסיתי לדבר עם אמא שלי, אבל כל מה שהיא אמרה לי היה, 'יא אבני, מה אני יכולה לעשות?'. לאף אחד לא היה אכפת, אני הייתי היחיד שמחה על כך שמוציאים ילדה קטנה מהבית. כולם טענו שאני מקנא בה. עד היום הם אומרים את זה".
אז בבית הספר
הסיור עובר דרך בית הכנסת ברחוב בועז, לזכר הוריו של יאיר, ופונה ימינה לרחוב לח"י, במקום ששכן בו בעבר מפעל הקרח של שכונת התקווה. "כשהיינו חוזרים מבית הספר עפרה הייתה לוקחת את התיק שלי, ואני הייתי סוחב הביתה רבע בלוק קרח עטוף בבד יוטה".
בית הספר רמב"ם שלמדה בו עפרה ובית הספר עמיאל שלמד בו יאיר שוכנים מול הצטלבות הרחובות האצ"ל והלח"י.
איזו תלמידה הייתה עפרה?
"כמוני, ככה־ככה", הוא מחייך. "לא היה מי שיגיד לנו לעשות שיעורי בית. אמא שאלה לפעמים מה קורה, אבל היא לא ידעה קרוא וכתוב ולא ממש יכלה לבדוק. לפעמים, כשאחי הגדול היה מגיע מהצבא, הוא היה בודק אותנו ומחטיף סטירה אם גילה שלא עשינו שיעורים".
מה עשיתם אחרי בית הספר?
"היינו עם חברים, משחקים בגן התקווה ואוכלים בגלידת ישראל, אבל בעיקר השתתפנו בפעילויות שהתקיימו במועדונים השכונתיים שפעלו כאן אחר הצהריים".
יאיר חזה מצביע על בניין רב־קומות שנמצא במקום ששכן בעבר המועדון הטכני של שכונת התקווה. "שם בעצם עפרה החלה לשיר לפני אנשים", הוא מספר. "היו שם מדריכים מקצועיים כי רצו להרחיק את הילדים מהרחוב. גם אני שרתי שם, בעיקר ג'יימס בראון. עפרה אהבה לשיר שירים של אסתר עופרים ושל ברברה סטרייסנד".
ממה נובעת האהבה שלכם למוזיקה?
"מאמא שלי, שהייתה זמרת אדירה. היא הייתה חלק מהרכב של זמרות מהשכונה ששרו באירועים, בחתונות ובהלוויות, מעצימות את העצב בשירי קינה לזכר הנפטר".
הסיור נמשך למועדון אחר ברחוב האצ"ל שבו שרו כשהיו ילדים. יאיר מזמין אותנו לכוס פלודה – אטריות אורז קפואות שמוגשות בלוויית שבבי קרח בטעם ורדים, המשקה שהוא ואחותו שתו בילדותם. עד היום הוא מקפיד ללגום בכל פעם שהוא מגיע לשכונה מביתו בראשון לציון או מחנות הפרחים שלו ברמת אביב.
"שם היה הבית של אבנר גדסי", הוא מצביע על הגדה המזרחית של רחוב האצ"ל. "הוא ועופרה היו נוהגים לשיר יחד לפעמים". סמוך לשוק התקווה יש בניין ששימש בעבר מועדון הלהבה המפורסם של השכונה ופעל כאן בשנות ה־70 וה־80.
"היה כאן מוטי המדריך שהיה מסור מאוד לילדים וראה בעפרה כישרון גדול", הוא מספר. "זה היה עוד לפני שהגיעה לסדנה של שכונת התקווה עם בצלאל אלוני".
על הרגע שהתגלתה בו אחותו חזה אומר ש"המנצח מנשה לב־רן ערך פסטיבל לכבוד 50 שנים לחברת חשמל, והשתתפו בו הילדים של עובדי החברה. כשבחן את עפרה לסולנית היא אמרה לו שההורים שלה לא עובדים בחברת החשמל, אבל הוא אמר לה, 'עם קול כמו שלך לא משנה איפה הם עובדים'. שם, במופע הזה, בצלאל הכיר אותה לראשונה".
המחלה וההלם
בגן התקווה יאיר עומד בעצב מול האנדרטה לזכר אחותו. "מדהים שיש אנדרטה במקום שהיינו משחקים כל הילדות שלנו. אני מקווה שיום אחד יהיה גם רחוב על שמה בתל אביב", הוא אומר, וחוזר אל הלילה הנורא ההוא:
"התקשרו אליי הביתה, אמרו שלעפרה יש שפעת, שהיא מאושפזת בתל השומר ושאגיע מיד. כשהגעתי היו שם שומרים שהציב בעלה דורון אשכנזי, אבל הצלחתי להיכנס. היא הייתה עטופה כולה בתחבושות. דורון התחיל לבכות כמו תינוק ואמר שהיא הולכת למות".
איך היו היחסים שלך איתו?
"לא היו לנו יחסים. לו הייתי יודע שהם הולכים להתחתן הייתי מתנגד. בגלל זה הסתירו את זה ממני. הפעם הראשונה שראיתי אותו הייתה בחינה של עפרה. כשביקשתי לנתח אותה אחרי מותה האחיות שלי התנגדו וטענו שהרגתי אותה בקנאה שלי כל השנים.
"הן שנאו אותי שנאה תהומית. טענו שעפרה לא סבלה אותי. איך הן יכולות להגיד את זה כשעפרה הגיעה לחתונה שלי וכיבדה אותנו ושרה ארבעה שירים? אפילו אצלי בחתונה ליוותה אותה אשתו של בצלאל ולא זזה ממנה לרגע".
שולי חזה, אחותה של עפרה, בתגובה: "אני מאחלת ליאיר הצלחה בכל פרויקט הנצחה לזכר עפרה. אני בעצמי עובדת על פרויקטים להנצחתה. כל אחד מבני המשפחה עושה זאת בנפרד כי לכל אחד מאתנו יש את הראש שלו והרצון שלו".
את טענותיו של חזה על שנאת האחיות, שמאשימות אותו בקנאה, חזה דוחה: "אז הוא אומר. לכל אחד מאתנו יש את הזיכרונות, החלומות והנישה שלו. אני לא מסוכסכת עם אף אחד".
הסיור חוזר לנקודת ההתחלה שלו – רחוב בועז 39. "החלום שלי היה תמיד להפוך את הבית שלנו למוזאון לזכרה של עפרה, אבל מי יממן את זה?", הוא אומר־שואל.
מי לדעתך יגיע לסיור?
"מעריצים של עפרה. יש המון אנשים שזוכרים לה חסד נעורים ויש גם דור חדש, אנשים שעוד לא נולדו כשהיא שרה אבל מעריצים אותה היום. אני עושה הכל כדי שיזכרו אותה. מגיע לה שיעריצו אותה. היא אגדה".
סיורים בשכונת התקווה בעקבות ילדותה של עפרה חזה: 5 ביולי, 9 באוגוסט. 📷
דבר אליי בתכשיטים
"עפרה חזה פנתה אליי לראשונה בשנת 1988 כדי שאכין לה תכשיטים תימניים מקוריים ומיוחדים. היא רצתה אותם לעטיפות האלבומים שלה וגם להופעות בארץ ובחו"ל", מספר הצורף בן ציון דוד, דור שמיני למשפחת צורפים מתימן, שקיבל עליו לשמר את רזי הצורפות של התימנים. "במשך שנים היא הייתה לוקחת ממני תכשיטים. את חלקם קנתה ואת רובם הייתה מחזירה בסוף השנה".
עתה מוצגים תכשיטיה של חזה במוזאון לאמנות האסלאם בירושלים לצד יצירותיהם של 45 צורפים ישראלים. בתערוכה "שפת התכשיט, אלף שנים של צורפות – דיאלוג בין תרבות, דת, עבר והווה" מוצגים תכשיטי אמנות עכשוויים שמתכתבים עם תכשיטים אסלאמיים ועם עבודות צורפות משלוש הדתות המונותאיסטיות – אסלאם, יהדות ונצרות – על ציר זמן של 1,000 שנים בקירוב.
"אני נהנה בכל פעם מחדש לראות את התכשיטים שעיצבתי לעפרה חזה ולהיזכר בה", אומר דוד. "אני שמח שהסיור לזכרה יגיע גם לבית המלאכה שלי ביפו".
המוזאון לאמנות האסלאם בירושלים. אוצרת: ד"ר איריס פישוף. נעילה: 16 בנובמבר 2019.
