צל ח', סבתא מירושלים, הפצע נפער לפני 22 שנים ומאז הוא מכאיב בלי הפסקה. הסיפור שלה מתחיל בסכסוך גירושים שהוביל לנתק של שנים ארוכות מבנה שמסרב להיות איתה בקשר.
"הוא היה משוש חיי. נראה שאין לי ברירה אלא להשלים עם העובדה שהוא לא רואה בי אמא", היא אומרת.
"זו הרגשה נוראה לדעת שיש לך ילד שאינו מעוניין להיות בשום סוג של קשר איתך. אפילו מהתכתבות הוא מתחמק, מסנן אותי.
"אתמול חגגתי יום הולדת וכל כך חיכיתי לטלפון ממנו, אבל הוא לא טרח אפילו לסמס. אני כל פעם מתייאשת ואומרת שהשלמתי עם הניתוק, אבל זה חונק אותי. הוא אמנם ויתר עליי, אבל הוא הילד שלי, איך אפשר לוותר עליו?".
שמונה שנים בלעדיו
ח' חוותה גירושים קשים, והם טמנו את הזרע למה שהפך לסיוט חייה. "התגרשתי והמשמורת על הילדים היתה משותפת. הלכתי לחפש עבודה, השארתי את הבן שלי, אז בן שמונה, לבד בבית, ובדיוק אז הגיעו אנשי ההוצאה לפועל.
"הילד התקשר לאביו בהיסטריה, ואבא שלו בא לקחת אותו ולא החזיר אותו חודשיים. הגשתי תלונה במשטרה ומשם העניינים רק הלכו והסתבכו. מצבו הכלכלי של הגרוש שלי השתפר והוא עטף את הילד במותרות בזמן שלי ניתקו את החשמל ואת המים, והילד לא רצה לחזור הביתה.
"הרגשתי שהוא מרעיל אותו נגדי ובסופו של דבר הם עזבו את הארץ. אמרו לי שמדובר בנסיעה לחודש, לכן חתמתי על אישור יציאה כמתחייב בחוק, אבל הם נעלמו. במשך שנה לא ידעתי איפה הם נמצאים. בשנתיים הראשונות בכיתי בלי סוף, בכי שאי אפשר לתאר. רק בחלוף שמונה שנים ראיתי אותו.
"הוא נסע מפה ילד ופתאום הגיע גבר, והפגישה איתו היתה טעונה מאוד. הוא היה מלא כעס על הנתק. בשנים שחלפו מאז הוא הגיע לארץ פעמים אחדות אבל אף פעם לא בא לבד כדי שלא תיווצר סיטואציה אינטימית וניאלץ לדבר. הוא רואה את ההודעות שלי ולא מגיב, אני מתקשרת והוא לא עונה.
"כשאמי חלתה היא התחננה לראות אותו, והוא לא הגיע. בביקורו האחרון בקיץ גם את אחיו הוא לא טרח לבקר. זה השלב שבו נשברתי. החלטתי שלא ארדוף אחריו עוד כי זה עולה לי בבריאות. אמנם אני אמו והורדתי את הראש שנים, אבל מספיק.
"לא הצלחתי לחדור ללבו ולגרום לו להתקרב ואני כבר לא מאמינה שאפשר לגשר על התהום שנפערה. למרות זאת, לפני שלושה חודשים עשיתי ניסיון נוסף להתכתב איתו ושוב לא קיבלתי תגובה. כתבתי לו שאני כאן ואני מעוניינת בקשר. אם ירצה, הוא יודע להגיע אליי".
בגלל הגירושים
יעקב סיני, פסיכולוג קליני, מנהל התוכנית הישראלית לטיפול התנהגותי קוגניטיבי, מייחס את התגברות התופעות לעלייה התלולה במספר המתגרשים. "רבים מהמתגרשים משתמשים בילדים כדי להתנקם בבן זוגם ואגב כך גם בהוריו", הוא אומר.
"מדובר בפעולה אגרסיבית, מלווה במניפולציות, שיוצרת קרע ויכולה להימשך שנים, עד נתק מוחלט מחלקים שלמים במשפחה".
כך קרה למשל אצל מ', תושב הדרום. "השבר התחיל כשסירבתי לבוא לארוחות ליל שבת בבית גרושתי כי אמרתי שזה יבלבל את כולם", הוא אומר.
"ההחלטה שלי גרמה כאוס, בעיקר לבת הגדולה. היא התנפלה עליי בכעס איום על כך שעזבתי את הבית ומאז לא ראיתי אותה. ניסיתי ליזום עשרות פגישות, הצעתי שניפגש בבית קפה במקום ניטרלי, שנדבר ונפרוק את מה שרובץ על הלב, אבל היא סירבה.
"את שני ילדיה אני רואה אולי פעמיים בשנה. לבוא אליהם הביתה אין לי רשות, ואני כל כך רוצה להיות סבא שלהם. אני שולח להם מתנות בדואר בימי הולדת ובחגים כדי שיזכרו אותי. התמונות שלהם תלויות אצלי על המקרר.
"נכון שהייתי אבא לא קל וחינכתי ללא פשרות. הודיתי לפני הילדים שטעיתי לא מעט, אבל אין אבא שלא טועה. התנצלתי וביקשתי ללכת הלאה, הרי לא פגעתי בהם ולא התעללתי בהם חלילה. לאף אחד לא מגיע להיות מנותק מילדיו. יש הורים גרועים ממני שאינם מנותקי קשר".
מה עשוי לשנות את המצב?
"אני מאמין שהדברים ישתנו רק כשהנכדים יגדלו ויעמדו ברשות עצמם. בשלב מסוים כבר שחררתי, התייאשתי מלנדנד. עם כל הכאב, הרמתי ידיים. אני צריך לתת לה את הזמן שלה. הזמן שלה ארוך מדי, אבל מה אפשר לעשות".
גם ש' (55), תושבת אזור המרכז, סבתא לנכדים, "סומנה" בעקבות הליך הגירושים. "כשרציתי לפרק את התא המשפחתי שני ילדיי הבוגרים לקחו את הצד של אבא שלהם ולא דיברו איתי במשך שלוש שנים.
"זאת היתה תקופה מטורפת. הם עברו לגור איתו ולא הסכימו להתקרב אליי. היו סצנות קשות של קללות וזריקת דברים. כשקניתי להם מתנה הם היו קורעים אותה. כשהתקשרתי היו מנתקים. במשך שלוש שנים התהלכתי כמו חי מת".
איך זה נפתר?
"קיבלתי ייעוץ והבנתי שאם אוותר מבחינת הרכוש — כסף כנגד ילדים — זה יועיל. לקח לי הרבה זמן לבנות את האמון מחדש. היום אני שייכת לקבוצת הפייסבוק "ניכור הורי" שחברים בה מאות אנשים.
"זאת תופעה שחוצה מגזרים, ואני פוגשת נשים וגברים, יהודים וערבים, ועוזרת לכל מי שאפשר. העצה שאני נותנת היא זו: דעו היכן צריך לעשות את הוויתור ושחררו כדי לזכות בילדים בחזרה. הרבה יושב על נקמה, אגו וכסף".
מצאתי דלת נעולה
יעל חביב, יועצת זוגית ופרטנית לגיל השלישי ורכזת תחום גיל שלישי במכון אדלר, מכירה את התופעה היטב.
"לא פעם הנכדים משמשים כלי להתנגחות ולמלחמה בין הדורות", היא אומרת. ברוב המקרים הצד המנוכר הוא הורי הבעל, ששומר על יחסיו עם אשתו על חשבון יחסיו עם הוריו. היה אצלי זוג שהסתתר בגן ציבורי כדי לראות את הנכדים ולו לרגע. לא פעם יש ניתוק עקב גירושים, ואף על פי שהבית של סבא וסבתא יכול לשמש מפלט ואי של שפיות, הוא אובד לילדים".
כזה הוא המקרה של א'. השנה שבה החליט בנה להתנתק ממנה ולהרחיק ממנה את נכדיה נצרבה בזיכרונה כחור שחור.
"בני וכלתי התחתנו צעירים ודי מהר נולדה בתם הבכורה", היא אומרת. "אני עדיין לא מבינה מה קרה שם, אבל אני מכירה את הבן שלי. יום אחד אשתו הטיחה בי 'את לא אוהבת אותנו' והם אמרו שטויות כמו שלא הזמנתי אליי בחג.
"זה היה כמו כדור שלג שמישהו כל הזמן גלגל. בדרך כלל הם לא ענו לי לטלפון, ויום אחד קבענו שאבוא וכשהגעתי מצאתי דלת נעולה. התרגיל חזר על עצמו ומאותו רגע לא הצלחתי לראות את הנכדה שלי".
את העצה הטובה ששינתה הכל קיבלה מפסיכולוגית. "היא אמרה לי 'פשוט תתרחקי. אל תתקשרי, אל תבואי. תני להם זמן'. וזה מה שעשיתי. ניתקתי קשר לחודשים, וגם הם לא התקשרו. הנכדה שלי היתה בת שלוש, ובאותה שנה לא פגשתי אותה בכלל וזה כאב".
איך התחדש הקשר?
"לאט לאט. קודם הבן שלי הגיע, ובהמשך גם הקשר עם כלתי התחדש. אני לא יודעת מה עשיתי שזה הגיע לי.
"בקבוצת הסבים והסבות אני נותנת את העצה הטובה שקיבלתי: תתרחקו. בכוח זה לא הולך. מניסיוני, עומק המשבר והיכולת לסלוח תלויים באינטליגנציה של בני המשפחה. לא כולם מבינים שאפשר להתקדם".
"הייתי שמחה אם סבא וסבתא שלי יקראו את הכתבה הזאת וייצרו קשר", אומרת ל' (32), אם לשניים, שסוחבת נתק מסבא וסבתא שלה כבר יותר מחמש שנים.
"כואב לי שהם לא מכירים את הנין הצעיר שלהם ולא פוגשים את אחיו הגדול שראו בפעם האחרונה כשהיה תינוק. זאת מריבה שהתפתחה בינם ובין ההורים שלי. למרות שלא הייתי צד בעניין, אני לא יכולה ליצור איתם קשר כי ההורים שלי ייפגעו".
והם?
"גם הם לא מנסים ליצור קשר. שניהם בני 90. ההפסד כולו שלהם".
יש משהו שאת יכולה לעשות כדי לפתור את זה?
"בשלב הזה זה כבר מאוחר מדי".
לא מאוחר לתקן
הסיבות לנתקים רבות ומורכבות, ונדמה שכל סיפור הוא עולם ומלואו. לעתים מדובר בסכסוך משפחתי כספי, לעתים בגירושים קשים שבהם הילדים "תופסים צד" ולא פעם הדבר מתחיל במתיחות שגרתית שמצמיחה כנפיים, יוצאת מפרופורציה ומסתיימת בניכור שנמשך שנים.
קבוצת "סבא סבתא הסיפור האמיתי" היא אחת הזירות שבהן מדברים על זה. מדובר בקבוצת פייסבוק סגורה שנפתחה לפני כשנה והיום יש בה כ־16 אלף חברות וחברים. הקבוצה נפתחה כדי "לתת לסבים ולסבתות לבטא את עצמם", כמו שאומרת ציונה גלבוע, אחת המנהלות, והדברים צפים ועולים.
"יש אצלנו פתיחות גדולה. אנשים משתפים בשמחות, טיולים, בעיות בריאות ועניינים עם ילדי בני הזוג בנישואים שניים. בתופעת הניכור אנחנו רואים עלייה גדולה, ובעיניי היא אחת הקשות שעולות אצלנו.
"לפעמים הנתק חמור ומוחלט, לעתים הוא על הגבול האפור, כשמטילים על הורים סנקציות ואומרים 'לא מתאים שתבואו'. במקרים כאלה אנשים כותבים לפעמים פוסט אנונימי, הקבוצה תומכת, ואנשים נפתחים, מספרים ונותנים עצות. יש הרגשה שאתה לא לבד. אנשים קוראים ושואבים כוח".
"לא פעם אנחנו פוגשים את התופעה בקליניקות", אומרת מאיה שטיין, עובדת סוציאלית קלינית ופסיכותרפיסטית מוסמכת. "אנחנו רואים אותה עכשיו יותר מבעבר, כי אצל בני הדור הזה, בני 40, 50, 60 של היום, בולטת היכולת לבטא תלונות כלפי הוריהם.
"הם מסוגלים לומר דברים שבני הדור השני לשואה לא היו מסוגלים לומר, כי ההורים נראו להם חלשים והם לא רצו לצער אותם. היום אנשים מסוגלים לדבר יותר, גם משום שהם עוברים תהליכים טיפוליים.
"הבעיה היא שלפעמים סגירת החשבונות עושה עוול וגורמת לחיסול הקשר. זו אפשרות קיצונית שקורית כשאנשים אינם מביאים את עצמם לידי ביטוי, וההצטברות מגיעה למעשה דרסטי".
מה עושים?
"מדברים, לא מחכים. הרבה פעמים אני מזמינה ילדים והורים לשיחות כדי ליצור שוב את הגשר לתקשורת. להידבר מתוך חמלה שיש בה בשלות רגשית. אנשים עושים טעויות, אבל לחסל חשבונות זה מודל רע לנכדים ולכל המשפחה.
"אני לא מדברת על עוולות כמו התעללות כמובן, אלא על הרגשות סובייקטיביות של קיפוח, כמו העדפה פוגעת שלעתים נחרטות כחוויות הרסניות, אבל הן משהו שאפשר לדבר עליו. אפשר ללמד גם הורים מבוגרים להקשיב, לקבל אחריות ולעשות תיקון".
לא לוותר
"היום יש יותר פתיחות לדבר על פתולוגיות משפחתיות שלא דיברו עליהן בעבר", אומרת ד"ר ענת גיא, ראש התוכנית ללימודי משפחה במסלול האקדמי במכללה למינהל.
"ניכור בין הורים לילדים הוא אחד הנושאים שמעסיקים מאוד את המערך הטיפולי היום. לעתים מדובר בפצעים איומים שאנשים לוקחים איתם לבגרותם, ובחוויה שלהם חסר הורה נוסף אוהב".
מה עושים?
"קודם כל לא מוותרים על קשרים בין בני אדם. לניכור הבין־דורי יש ביטוי התנהגותי נורא. זאת חוויה מתישה שמצריכה המון אנרגיות, ואם לא מטפלים בתהליך העמוק, אנשים גדלים בהרגשת חוסר ביטחון וחוסר אמון כלפי העולם.
"עבודה טיפולית צריכה לייצר שיח, לפתוח את הפצעים, להציג את התמונה המורכבת ולעבור תהליך של סליחה כלפי ההורה שנתפס כמפלצת וגם לייצר אצלו חיבור לדמות ההורית שממנה התנתק.
"יש אפשרויות לתקן את הדברים לאורך השנים, אבל כשנוצר ניתוק טוטלי הקרע הוא חור שחור מבחינת האנרגיות הרגשיות, וכל המשפחה עוסקת בו. סבא וסבתא אינם אמורים לוותר על הנכדים, כי להיות סבים זה חלק מתהליך ההשלמה של גלגל החיים. והורים לא צריכים לוותר על הוריהם ולא על ילדיהם, כי זה חלק מהאופן שבו הם חווים את עצמם כאדם שלם.
