סיפורה המיוחד ויוצא הדופן של משפחת עזריה היה יכול לשמש בקלות תסריט לסרט שובר קופות. כשרויטל (43) ודודו (46) עזריה הכירו, התאהבו והתחתנו, שום דבר לא הכין אותם למסע הארוך וחוצה היבשות שהם נאלצו לעבור עד שזכו להקים משפחה ולחבק את ילדיהם האהובים, ראם (13) ולביא (6).
הישארו מעודכנים בכל הסיפורים החמים של באר שבע:
סוף העולם שמאלה, גרסת המציאות: לקחו בית ישן בירוחם והפכו אותו לפנינה תיירותית
עושה את זה בסטייל: אייל חדד מלביש את הסלבס ועובר לפרונט. "עכשיו הזמן שלי לפרוץ קדימה"
נטועים בנגב: בחצר של ראובן ואורה רוזנבלט חוגגים ט"ו בשבט כל השנה
"ימי ההולדת שלי מסמלים עבורנו את התרחבות המשפחה שלנו", אומר דודו עזריה השבוע. "פעמיים קיבלתי בשורות משמחות - בפעם הראשונה קיבלנו את אישור האימוץ לראם, ובפעם השנייה את אישור האימוץ של לביא. לאחר שמונה שנים ארוכות שבהן חיכינו לילד, האימוץ של בננו ראם שינה את חיי המשפחה שלנו".
לרגל יום המשפחה שיצוין ביום שלישי פגשנו את בני משפחת עזריה לראיון מיוחד.
אהבה בתחנה
רויטל ודודו הכירו לפני כמעט שלושים שנה, בתחילת שנות התשעים. "ההיכרות ביני ובין רויטל היתה אי שם במהלך השירות הצבאי שלי", מספר דודו השבוע. "נשלחתי למשימת אבטחת יישובים ביישוב עץ אפרים בשטחים. גם ההגעה לשם היתה די במקרה - אחרי ויכוח עם חבר נקבע שאני אלך ליישוב הזה. עם יד על הלב, לא דמיינתי ששם אמצא את אהבת חיי".
רויטל מספרת את הצד שלה לסיפור. "למיטב זכרוני עברנו באותו שבוע לגור ביישוב. הייתי אז בת 15 וחצי. באותן שנים באזורים האלה לא היה כמעט כלום. האטרקציה של היישוב היתה תחנת אוטובוס לא פעילה ששימשה גם תא טלפון ציבורי ותיבות הדואר של היישוב. עיקר התעסוקה שלנו בשעות הפנאי היתה סביב התחנה", היא מספרת.
כבר במפגש הראשון, דודו ידע שיהיה לו עתיד משותף עם רויטל. "רויטל הגיעה לתחנה כדי לדבר בטלפון. כשהיא הגיעה לשם, היה לי קול פנימי כזה שאמר לי 'דודו, זאת תהיה אשתך'".
בין השניים התפתח קשר חברי שנשמר לאורך כמה חודשים. "רויטל בהתחלה בכלל ניסתה להכיר לי חברה שלה, אבל אני לא התלהבתי מאותה בחורה ונשארתי בקשר ידידותי עם אחותה הגדולה מירב וגם קצת איתה", נזכר דודו.
אף שהיה בקשרי חברות טובים יותר עם מירב, רויטל היא שהזמינה אותו ליום ההולדת. "אמרתי לו שאם הוא לא מגיע ליום ההולדת, אז לא נדבר יותר. דודו הוציא 'גימלים' מהרופא והגיע ליום ההולדת. משם החלה הזוגיות בינינו שהסתיימה כמובן בחתונה", היא מספרת.
יורים לכל הכיוונים
כמו הרבה זוגות שזה עתה נישאו, לא חשבו דודו ורויטל בתחילת הדרך על הרחבת התא המשפחתי. אבל אחרי כמה שנים שרויטל לא הצליחה להיכנס להריון, הם הבינו שהם צריכים עזרה בתחום.
"לאחר כחמש־שש שנים של נישואים שכללו ניסיונות להביא ילדים, הבנו שמשהו לא תקין", מספר דודו. "אנחנו מנסים פעם אחרי פעם ללא הצלחה. עברנו טיפולי הפרייה והיו לנו המון שיחות בינינו שבהן חיזקנו אחד את השני. דרך החיים של רויטל ושלי היא לנסות לפתור בעיות בדרך של חשיבה, ולא איך להיכנס עם הראש בקיר".
באותם ימים ניהל דודו את פורום הכדורגל באתר Ynet. הוא פנה אל קולגה באתר שניהלה את פורום האימוץ והיא נתנה לו מידע והכוונה לגבי הליכי האימוץ בארץ ובעולם, וכך דודו ורויטל נחשפו לראשונה לתחום ששינה את חייהם.
"בישראל הליך אימוץ מתנהל מול משרד הרווחה. לעומת זאת, בחו"ל יש מספר עמותות שעוסקות בנושא", מסבירה רויטל. "החלטנו ללכת על כל הכיוונים. כלומר, גם טיפולי הפרייה, גם הליך אימוץ בארץ וגם הליך אימוץ בחו"ל".
המתנה ארוכה
במסגרת הניסיון לאמץ ילד מחו"ל פנו בני הזוג אל עמותה המתמחה באימוץ ילדים מגואטמאלה.
"היו כמה סיבות שרצינו ללכת על ילד מגואטמאלה. קודם כל מבחינת השונות החיצונית וגוני העור שלנו, היה לנו חשוב שלא לגרום לו להרגיש שונה מאיתנו באופן דרסטי. נוסף לזה, באותם ימים האפשרויות האחרות שלנו היו ילדים מאוקראינה או רוסיה. בתי הילדים שם היו במצב הרבה פחות טוב מבחינה סוציאלית והרקע של הילדים היה לא ברור", הם מסבירים.
"בגואטמאלה ההליך הוא שונה. הראו לנו תמונה של ילד בן חודש ושאלו אם אנחנו רוצים אותו. זה די מכור, כי אתה לא יכול להגיד 'לא' לילד בן חודש, אז כמובן שהסכמנו", אומר דודו, ורויטל מוסיפה, "ידענו גם שהוא גדל בבית אומנה, כך שהיחס אליו הוא אישי יותר מאשר בתי ילדים שמראש העדפנו להימנע מהם".
מהרגע הזה התחיל הליך ההכנה לאימוץ שבמהלכו ההורים המאמצים מקבלים כל הזמן מידע על הילד ועל מצבו הן מבחינה התפתחותית והן מבחינה רפואית. "לשמחתנו, הילד נראה בריא לכל אורך הדרך, ובהחלט היה נראה שדואגים לו היטב", אומר דודו.
ההליך היה אמור לקחת כשנה אבל בפועל רק אחרי שנתיים וחצי קיבלתם אישור סופי לאימוץ. איך התמודדתם עם ההמתנה הארוכה?
דודו: "מההתחלה ידענו שמדובר בערך בשנה של המתנה. היו המון אלמנטים בירוקרטיים פנימיים בגואטמאלה שהאריכו את ההליך האישי שלנו. הגעתי למצב שהכרתי את הפוליטיקה בגואטמאלה כאילו שאני יליד המקום".
רויטל: "אתה לא מתייאש. כל הזמן משדרים לך שאוטוטו זה אמור לקרות. רק עוד טופס אחד, רק עוד מסמך אחד וזהו, הילד אצלך. אתה גם מקבל פעם בחודש תמונות של הילד ורואה איך הוא גדל. החלטנו שעד גיל שנתיים אנחנו מוכנים לחכות ומעבר לזה אנחנו יורדים מהנושא. היה אז סיפור עם בחור שהמתין תקופה ממושכת ובסוף לא אימץ. פחדנו מהנושא הזה ונתנו דד־ליין".
מפגש ראשון
רגע לפני שבני הזוג עזריה החליטו לוותר על האימוץ, הם ניסו במאמץ אחרון להפעיל לחץ מכל הכיוונים.
"הייתי מתקשרת למי שאחראים על הבחורה שמולה התנהלנו בעמותה וצעקתי עליהם שהם עושים לנו עוול", נזכרת רויטל. במקביל לשיחות הטלפון של רויטל, דודו פנה עם הסיפור לעיתונות הארצית וכך הפכו השניים לראשונים בישראל שדיברו בגילוי לב על העיכובים והקשיים בהליך האימוץ.
לשמחתם של בני הזוג, המאמצים נשאו פרי וביום ההולדת של דודו נודע להם שהם יכולים סוף סוף לאמץ. "בערב שבת קיבלנו שיחת טלפון מגואטמאלה שבה אמרו לנו מהעמותה שסוף סוף הגיע צו האימוץ המיוחל. באותה שיחה נאמר לנו גם שיגידו לנו מתי ולאן לטוס", נזכרת רויטל. "היה ערב שבת ובמוצאי השבת היו חגיגות המימונה. היינו אמורים לטוס מיד לאחר מכן, כך שהיינו צריכים להתארגן מהר מאוד על מקום וציוד לילד", היא ממשיכה.
לשמחתם, זוג מאזור המרכז שדודו ורויטל הכירו בפורום אימוץ ברשת סייע להם. "הם נתנו לנו מנשא לילד וכל מיני מספרי טלפון של אנשים שנוכל להיעזר בהם במהלך השהות שלנו שם, רב של חב"ד, רופא, ועוד", מספרת רויטל.
עם הגעתם לגואטמאלה נסעו בני הזוג מיד למשפחת האומנה של הילד. "פגשנו את מי שגידלה אותו ואחרי ההליך הארוך הזה קיבלנו את הילד", מספרת רויטל. "בחרנו לקרוא לו ראם כי זה היה השם היחידי שנשמע לשנינו יפה", מוסיף דודו בהתרגשות.
איך היו הימים הראשונים עם ראם?
רויטל: "צריך להבין שמדובר בילד בן שנתיים, שכבר מבין מי 'אמא' שלו. היו כמה ימים שהוא לא התקרב אליי בכלל. עם דודו היה לראם יותר קל. בגלל שלא היתה לו דמות אב כילד, החיבור היה הרבה יותר מהיר".
דודו: "שיחקתי איתו כדורגל והוא קרא לי 'אבא'".
ניתוח דחוף
באותם רגעים היה נראה לכולם שהמסע הארוך של משפחת עזריה סוף סוף הסתיים, אבל הדרמה האמיתית בעצם רק התחילה. "מספר ימים לפני שטסנו לגואטמאלה היו לי כאבי בטן. אמרתי לרופא שאני צריכה לטוס ואעשה את הבדיקות כשאחזור. יום אחרי שקיבלנו את ראם טיילנו בגואטמאלה שלושתנו, והכאבים היו בלתי נסבלים", נזכרת רויטל.
בני הזוג התקשרו לרופא מקומי ובעקבות השיחה הובהלה רויטל לבדיקה רפואית. "הרופא אמר שהוא חושב שמדובר על הריון מחוץ לרחם ושצריך לנתח בדחיפות את רויטל. בגלל שהמרפאה שלו נראתה יותר כמו מוסך ולא כמו מרפאה, העברנו את רויטל לרופא נשים במרפאה פרטית", מספר דודו.
"היינו צריכים לשלם לו 5,000 דולר. היה ערב שבת בארץ. אין בנקים, אין הלוואות ואנחנו נשארים חסרי אונים בצד השני של העולם. המזל היה שכל האחים שלי היו אצל ההורים. התקשרנו הביתה וכל אח תרם סכום כסף. ככה אספנו במהירות כסף לניתוח. אין לי ספק שזה מה שהציל לרויטל את החיים", הוא אומר.
אחרי כמה ימי התאוששות בבית החולים חזרה משפחת עזריה לישראל וראם התקבל בחום ואהבה בקרב בני המשפחה.
"כולם קיבלו את ראם בצורה מדהימה. מהרגע הראשון אף אחד לא נתן לו להרגיש חריג או זר", אומרת רויטל ומוסיפה, "גם אנחנו, כהורים, לא רצינו לתת לו להרגיש מסכן או לרחם עליו יותר מדי כדי שלא ירגיש שונה. בדרך החינוך של דודו ושלי אנחנו מאמינים שבשביל שירגיש שווה בין שווים הוא צריך לקבל יחס של שווה בין שווים".
אחים בנפש
לאחר כארבע שנים, ראם התחיל, כמו כל ילד יחיד, לבקש מהוריו אח קטן. "הנושא הזה התחיל לבעור בו, העניין הזה שהוא רצה אח קטן החל לחזור על עצמו. פנינו שוב לרשויות הרווחה בבקשה לאימוץ", מספר דודו. "חשוב להסביר שיש תור לאימוץ, וככל שהמצב הסוציו־אקונומי במדינה טוב יותר כך יש פחות ילדים לאימוץ. בייחוד אצלנו, אחרי שאימצנו כבר ילד, היה קשה מאוד להאמין שנוכל לאמץ ילד נוסף".
ואולם, דווקא אז קיבלו בני הזוג את הבשורה המרגשת. "הצלחנו להתקדם בתור לאימוץ וניתנה לנו האפשרות לאמץ ילד נוסף. היינו כבר בעלי ניסיון בנושא, וכשראינו את לביא, שהוא ילד בלונדיני עם עיניים כחולות ושונה מאיתנו מאוד, ידענו שבכל זאת אנחנו רוצים לבחור בו", אומרת רויטל.
איך ראם הגיב לבשורה שהולך להיות לו אח קטן?
רויטל: "ההתרגשות של ראם זה משהו שקשה מאוד לתאר במילים. הוא כל כך חיכה לאח קטן שהוא לא ידע איך להביע את הרגש הזה. הוא היה יוצא מבית הספר, לוקח את לביא מהגן והם היו באים ביחד הביתה. הוא דואג לו ושומר עליו והקשר ביניהם הוא אפילו יותר חזק מקשר בין אחים ביולוגיים. הם משחקים ביחד, מדברים המון ואני בטוחה שהם מבינים שאמא שלהם לא יכולה להביא ילדים וככל הנראה המשפחה שלנו לא תגדל יותר".
הכדור הוא הכל
בני הזוג עזריה עובדים שניהם כאנשי מחשבים בחברת 'ראש טוב'. ראם תלמיד בכיתה ז' בבית הספר 'רגר', ואילו לביא הקטן בכיתה א' בבית הספר 'נאות לון'.
"בזמן המשפחתי שיש לנו ביחד אנחנו מאוד אוהבים להכין אוכל ביחד, לראות סרטים ולשחק כדורגל. הגיבוש שלנו כמשפחה הוא חשוב מאוד. זה באופן כללי משהו חשוב שצריך להתמיד בו, בלי קשר למבנה המשפחתי", אומר עזריה. "אחרי שעות בית הספר לביא גם משתתף בחוג לכדורגל".
דודו, שרבים מתושבי העיר מכירים אותו בתור אחד האוהדים השרופים ביותר של הפועל באר שבע, הדביק את שני בניו באהבה הגדולה שלו לכדור ולקבוצה.
"מעבר לזה שהם באים איתי לכל משחק אנחנו גם משחקים כאן בבית ביחד. הדלפק שבמטבח הופך להיות השער או שאנחנו אוהבים לשחק 'אחד באמצע' ולהוציא את האנרגיות ככה. לך תדע, אולי הכישרון הבא של הפועל באר שבע צומח אצלי בבית", הוא אומר וצוחק.
ואם בכדורגל עסקינן, לפני כמה חודשים אירחה נבחרת ישראל את נבחרת גואטמאלה למשחק ידידות, אירוע שעורר אצל ראם רצון לבקר במחנה האימון של הקבוצה הגואטמאלית.
"דיברתי עם אלונה (ברקת - ד.כ.) והיא סידרה לנו דרך ההתאחדות להגיע לביקור במחנה האימון של נבחרת גואטמאלה", מספר דודו. "כשהגענו לשם ראם מאוד התרגש. היה קטע ממש מצחיק שכשראם הצטלם איתם, הוא נראה יותר גדול כמעט מכולם. לא להאמין שהוא היה בן 12 וחצי והם שחקנים בוגרים".
כמו סכין בלב
אבל לא הכל תמיד ורוד בחיי הילדים במשפחת עזריה. "ראם סיפר לי שילדים אומרים לו שהוא מאומץ והם לא מבינים מי בכלל הסכים לשלם עליו כסף", מספרת בעצב רויטל. "הוא סיפר לי את זה, וזה הרגיש לי כמו סכין בלב".
איך אתם מתמודדים עם האמירות האלה?
"היה לי חשוב להסביר לו שצריך לאהוב את כולם כבני אדם. אמרתי לו 'זה שאתה מאומץ לא הופך אותך למסכן חלילה, אלא אתה ילד כמו כולם ואפילו יותר טוב מאחרים'. זאת שיחה שעשיתי גם עם המורות של ראם וביקשתי שידברו על זה ויסבירו לילדים שילד מאומץ הוא לא חריג ולא פחות טוב, כי זה פשוט לא נכון".
המסר של דודו ורויטל להורים אחרים ברור. "אנשים נוטים לשייך את המילה 'מאומץ' למשהו לא חיובי. אבל חשוב לזכור שהכל נקבע בחינוך שהילד מקבל", הם אומרים. "כשהבית תומך, חם ומחבק זה משפיע על כל דפוסי ההתנהגות של הילד לאורך חייו. נקודת הפתיחה של ילד ביולוגי וילד מאומץ צריכה להיות שווה".
