אסף אבוטבול רץ למרחקים ארוכים, וזאת לא קלישאה. מזה כשני עשורים, הוא חי ונושם את סצנת הלילה, ובחמש השנים האחרונות הוא מתחרה בתחרויות ה'אולטרה־מרתון'.
"מאז שאני ילד, הייתי אחד כזה שתמיד משתדל להיות הכי טוב במה שהוא עושה. תמיד ניסיתי לחשוב מחוץ לקופסה, איך אני הופך דבר מסוים לטוב יותר. איך אפשר להפוך את הטוב למצוין ואיך אפשר לשכלל שיטה מסוימת שעבדה טוב, כך שתעבוד בצורה יעילה יותר", מספר אבוטבול.
אבוטבול (42), נולד וגדל בקריית גת ובעשרים השנים האחרונות הפך לדמות דומיננטית בתחום חיי הלילה בבאר שבע. "ניהלתי ברים בבאר שבע. עם הזמן, הדברים התפתחו להקמת מסעדות בשותפות עסקית עם גולן בוטבול ואלון אלבז (קבוצת קמפאי - ד.כ) ובנוסף לזה, יש לי חברה שמתעסקת בשירותי בר וקייטרינג לאירועים גדולים".
זה לא נגמר שם. אבוטבול הרחיב את תחום עסקיו גם לעולם הדיגיטלי ופיתח שתי תוכנות לשימוש האישי של באי המסעדות בקבוצת 'קמפאי', שהיום מעניקות פתרונות לחברות נוספות בשוק. "תוכנה אחת היא ארנק סלולארי ותוכנה נוספת מסייעת בגיוס עובדים", מסביר היזם העסקי.
על קו הזינוק
באורח פלא, עם כל עיסוקיו של אבוטבול בסצנת הלילה, הוא מצליח גם למצוא זמן לתחביב ותיק, שהתפתח בשנים האחרונות בעצימות גדולה יותר וכולל מסעות ותחרויות ברחבי הגלובוס.
"תמיד שמרתי על כושר בדרך כזו או אחרת. שילבתי את זה עם חיי הלילה שחייתי בצורה אדוקה יותר בעבר. בשנים האחרונות העברתי את המושכות בניהול עסקיי בסצנת הלילה לאנשים אחרים, והתחלתי להשקיע את כל כולי בריצה. אני עדיין מגדיר את זה כתחביב, אבל עושה זאת בתדירות גבוהה יותר", מסביר אבוטבול, שהגיע לריצת ה'אולטרה־מרתון' בצורה לא שגרתית.
"ערב אחד חזרתי הביתה, ולמרות שהייתי קצת שתוי, ראיתי סרט דוקומנטרי במשך כשעה וחצי על 'ארבעת המדבריות' ואנשים שחוצים אותן בריצה. זה נראה לי כמו חוויה פסיכית ומשוגעת לגמרי", הוא נזכר.
בני המשפחה והחברים הסובבים אותו מכירים אותו כאדם שנוטה לשבור שגרה ולא הולך בתלם. הם לא התפלאו לנוכח התחביב החדש. "תמיד הייתי מחובר לספורט בדרך כזו או אחרת, ואני גולש בסנובורד (גלישה על קרח - ד.כ) כבר עשר שנים".
למרות זאת, אנחנו עדיין מתעקשים למצוא את הטריגר שגרם לו לקום בבוקר, לנעול נעלי ספורט ולהתחיל לרוץ. "באופן כללי, אני אדם שאוהב את החיים הקיצוניים יותר", הוא אומר בחיוך.
לטובת אלו מביניכם שלא יודעים מהי ריצת 'אולטרה־מרתון', נספר כי הרצים נדרשים להיות בכושר שיא ולמתוח את גבולות הגוף. בשביל להבין את גודל ההישג, צריך להסביר את גודל הקושי בריצות מסוג 'אולטרה־מרתון'.
"כל תחרות ריצה שעולה על המרתון הרגיל (42.195 ק"מ - ד.כ) מוגדרת כריצת 'אולטרה'. זה יכול להיות ריצה של 45 ק"מ וזה יכול להיות גם 200 ק"מ ואפילו יותר", מסביר אבוטבול. "חלק מהתחרויות מחולקות על פני ימים ובכל יום צריך לעבור מרחק מסוים, וחלק אחר הן ריצות עם זמן מוגבל לסיום הריצה. אתה מחלק את הזמן איך שנוח לך, הריצות הללו הן ריצות שלרוב אין אפשרות לישון בהן ולכן הקושי הפיזי והנפשי הוא גדול יותר".
מלבד המאבק הסיזיפי בשדים הפנימיים שקוראים לאתלטים בתחרויות מהסוג הזה להפסיק את הריצה, הרצים גם נדרשים לשאת על גבם את הציוד הנדרש להם לאורך המסע. "למעט מים ואוהל, כל הציוד שלך למשך כל השבוע נמצא על הגב. מדובר על משקל די גדול שמתווסף לריצה וצריך לחשוב טוב טוב איך מסדרים את התרמיל לקראת תחרות כזו".
"בתחילת הדרך, הייתי נושא על הגב שלי משקלים של 12 קילו, שזה הרבה מאוד בריצה של ארבעה ימים. היום, בעזרת קשירה נכונה ושיכלול בציוד, ירדתי למשקל של 8 עד 8 וחצי קילו. לומדים עם הזמן איך לקשור את הדברים נכון גם כדי לא ליצור נזק לגב", מסביר אבוטבול.
נגד כל הסיכויים
קשה להאמין שהבחור הצעיר ששירת בצבא כלוחם בחטיבת הצנחנים, נפצע בתרגיל באורח קשה והרופאים היו בספק אם ישוב ללכת, משתתף כיום בריצות 'אולטרה־מרתון'.
"עברתי שני ניתוחי גב קשים ביותר ולא נתנו לי כמעט סיכוי ללכת, אבל מבחינתי זה היה רק עניין של זמן עד שאצליח לחזור ולעשות פעולה בסיסית שכזו. לא נתתי לעצמי לשקוע בחוסר האמונה של הרופאים סביבי ותמיד ידעתי שאם אני ארצה את זה ואאמין בעצמי מספיק, אני גם אצליח לחזור לרוץ", נזכר אבוטבול.
באופן טבעי, המקומות בהם רץ אבוטבול במסעותיו הם לא המקומות בהם מבקר התייר השגרתי, וגם הסיפורים והחוויות נערמות בקצב מסחרר. "אני לא מאופיין כרץ מהיר ובריצות מרתון רשמיות שהתחריתי בהן, סיימתי בזמן של שלוש שעות וארבעים דקות, שזה זמן די ממוצע למרתון".
"דווקא בריצת 'אולטרה־מרתון' גיליתי שאני קצת יותר מהיר מהממוצע. ה'אולטרה' הראשון שעשיתי היה במדבר סהרה, שלא נחשב לאחד המקומות הקשים, והיה סוג של 'טעימה' אם התחום בכלל מעניין אותי ואני רוצה להמשיך. לשמחתי הרבה, סיימתי את התחרות במקום הרביעי מתוך 110 רצים", מספר אבוטבול בגאווה.
"לאחר כמה חודשים התחריתי כבר בתחרות קשה הרבה יותר בקוסטה ריקה, למרחק של 200 ק"מ במשך חמישה ימים, וגם שם סיימתי בעשירייה הראשונה".
אחרי שאבוטבול גילה כי מד ההנאה שלו בתחרויות מזנק לשמיים ושהרגליים שלו מסוגלות לשאת את הגוף במשך זמן רב כל כך, הוא החליט לאתגר את עצמו בסוג אחר של ריצת 'אולטרה'.
"השתתפתי בתחרות ריצת ניווט באירלנד. זה אומר שאתה רץ מנקודה לנקודה, תוך כדי שאתה בונה לעצמך את המסלול. היינו צריכים לעבור מרחק של 200 ק"מ בזמן מוגבל של 40 שעות ריצה. המרחק הזה ביחס לזמן שעומד לרשותך לא מותיר לך זמן כמעט לעצור. כשסיימתי את התחרות, גיליתי שטעיתי בדרך ולמעשה עברתי מרחק של 230 ק"מ ב־38 שעות", הוא נזכר.
תחרות מפורסמת נוספת בתחום ה'אולטרה־מרתון' בה השתתף אבוטבול, היא תחרות 'אולטרה טרייל מון בלאן'. "מקיפים את ה'מון בלאן'. מתחילים את הריצה בצרפת, משם רצים סביב רכסי האלפים דרך שוויץ, איטליה וחזרה לצרפת. זהו מירוץ של 170 ק"מ עם עשרת אלפים מטר טיפוס מצטבר".
בשביל להבין את ההשוואה בקנה מידה ישראלי, טיפוס כזה שווה ערך לעלייה לחרמון במשך חמש פעמים.
"תמיד יש את התהיות של 'מה אני עושה פה בכלל?' ומחשבות מהסוג הזה", מודה אבוטבול כשהוא נשאל מה גורם לו להמשיך בתחרויות שבהן מתחרים נושרים מהמסלול כמו זבובים. "רוב האנשים יגידו לך שהם חושבים על הבית, המשפחה, החברים ודברים כאלה. אני לרוב חושב על הריצה עצמה. מתי אכלתי בפעם האחרונה, כמה מים שתיתי ומה ומתי אני צריך לאכול שוב".
להקשיב לגוף
אם הרצים רוצים לצלוח את התחרויות במינימום כאבים וסבל, הם נדרשים לתזמן את זמני האוכל שלהם מבחינת הסוג והכמות, בשילוב עם כמות המים שהם שותים. בזמן שהגוף מתאמץ במשך שעות ארוכות נדרשת החזרה מסיבית של אנרגיה מכל הסוגים והמינים. ריצות 'האולטרה' גם דרשו מאבוטבול להתחיל במשטר אימונים קפדני, לשם כך הוא החל להתאמן עם מאמן צמוד.
"עבודה עם מאמן חשובה מאוד כדי לבנות תוכנית אימונים נכונה, תפריט תזונה מדויק לתחרויות ולזמנים שבין התחרויות. חלק נוסף ונכבד הוא העבודה המנטלית מסביב לתחרויות. אנחנו מדברים המון אחד עם השני ועובדים על החלק הרגשי בריצות שגורם לך לא להישבר. כמובן שלא מדברים ישירות על הדברים, אבל המסרים שעוברים מחזקים אותך להמשך הדרך כל הזמן".
על מנת לשמור על כושר תמידי, אבוטבול מבצע ריצות באופן קבוע. "בתקופות שבין התחרויות, אני רץ בערך 90 ק"מ בשבוע וכל אימון נמשך כשעתיים. בימים שאני מתכונן לתחרות, אני מגיע גם ל־170 ק"מ בשבוע באימונים שאורכים כחמש שעות ואפילו קצת יותר. מדובר באימונים מאוד אינטנסיביים שדורשים זמן ומאמץ. בתקופות האלה, אני פחות זמין לבת הזוג שלי, לחברים והמשפחה. הם מבינים את זה ולמדו לחיות עם זה", מספר אבוטבול.
בנוסף לחלק האקסטרימי שבריצה, יש גם ערך מוסף חשוב עליו חוזר אבוטבול במהלך הראיון. "רצתי במקומות שכמו שציינתי קודם, התייר הממוצע לא מגיע אליהם בדרך כלל. מדבר סהרה, מדינות באפריקה, מונגוליה, קוסטה ריקה, הוואי, ועוד. אני יכול לספר לך שהריצות באפריקה הן הכי מיוחדות. האדמה שם מיוחדת והאנשים שם מאוד חמים, תמימים וטובים ואני מאוד אוהב להתחרות שם".
באופן כללי, מסביר אבוטבול, היכרות עם מקום דרך הרגליים היא חוויה מעצימה.
"הגוף האנושי הוא מכונה מדהימה", הוא מסכם, "ב'תחזוקה' נכונה אפשר לקחת אותו למקומות פורצי דמיון גם מבחינה פיזית וכמובן גם נפשית".
"מבחינתי, הערך המוסף העיקרי הוא שלמדתי להכיר את ארץ ישראל היפה דרך הרגליים. אני מאוד אוהב את הארץ וכשאתה בונה מסלולי ריצה חדשים שיאתגרו אותך, אתה מטייל במקומות יפייפים. יש לנו ארץ נהדרת, זאת בכלל לא קלישאה".