בעשרים השנים האחרונות בהן הוא מנהל את המטבח של עמותת 'באר־שובע', חיים לוגסי (67) לא זוכר תקופה כזו של משבר. נגיף הקורונה פגע בפרנסתם של ישראלים רבים והותיר לא מעט תושבים בחוסר ודאות כלכלית, ונדמה שבעת הזו יותר מתמיד, פעילות העמותות שמסייעות לנזקקים משמעותית יותר.
"כואב לי מאוד שאנשים באים וממש מתחננים למזון ולמוצרי צריכה אחרים", מספר לוגסי השבוע במסעדה שמפעילה העמותה במדרחוב בעיר העתיקה בבאר־שבע.
יותר ויותר אנשים גם מעזים להושיט יד ולבקש עזרה. במרכזי הקניות, בעיר העתיקה ובפינות רחוב אנשים מבקשים כמה שקלים לרכישת מוצרים ואוכל, וניכר כי המסכה שעטו על פניהם מסייעת להם להתגבר על הבושה. "זה כבר לא מראה רגיל, זה לא חסר בית או הומלס שנזקק לכסף, זה אנשים מן היישוב שלא איכפת להם מה יחשבו עליהם, הם צריכים עזרה ולא מתבישים לעבור בין אנשים ולבקש", סיפר אחד התושבים.
מרבית הנזקקים וגם אלה שמסייעים להם סבורים כי המצב בימים אלה מאוד קשה, וכי דבריו של השר צחי הנגבי כי אין בימים אלה אנשים רעבים, מנותקים מהמציאות.
כשהם שומעים אמירות כאלה זה מכעיס אותם מאוד. "זה מקומם לשמוע שאין רעבים, כאשר אנחנו פוגשים מדי יום במציאות היומיומית של אנשים המבקשים מזון", אומר רועי אוחיון, פעיל שמשלב לימודים והתנדבות בבאר־שבע.
"בדרך לקריסה"
עשרות סועדים פוקדים מדי יום את המסעדה, עולים חדשים לצד ותיקים, חרדים לצד חילונים, וגם צעירים שלא ממש שפר מזלם, ותמורת שקל אחד הם זוכים לארוחה חמה עם מרכיבים תזונתיים.
"הגיעה לכאן לפני מספר ימים אם חד־הורית לשלושה ילדים מבאר־שבע, כאשר הילד הקטן בן שנה. בעלה נפטר לפני מספר חודשים והיא עמדה פה ובכתה וממש התחננה 'תעזרו לי, אין באפשרותי לשלם מסים, אין לי כסף לקנות אוכל לילדים, אני זקוקה לעזרה שלכם'. האמת, קשה לי לראות את המראות האלה", אומר לוגסי בכאב לב, "אנשים שמתחננים לאוכל, זה פשוט שובר לך את הלב, אני מרגיש שאי אפשר להמשיך ככה. הגענו עד לגבול קצה היכולת, אנחנו בדרך לקריסה, כואב לראות שאנשים הגיעו למצבים כאלה".
שלום שגב: "אני מגיע למצב שאני בוכה יחד עם הנזקקים. אני פונה מכאן לכל מי שיכול להושיט יד ולתרום כי לצערי מאגר התורמים הולך ומצטמצם והמשאבים מוגבלים"
בעמותה חוששים מהמצוקה הכלכלית האדירה בקרב הנזקקים - סכנה מוחשית שמורגשת כעת לא פחות מהנגיף המשתולל. בין הסועדים הרבים אנחנו פוגשים את ג', אזרח בגיל פנסיה המתגורר בגפו וסועד כמעט מדי יום במקום. בהיעדר קרובי משפחה שישאלו לשלומו וידאגו לצרכיו, הביקור היומי בעמותה היא גם הזדמנות למפגש עם אנשים ו"תירוץ" לצאת מהבית. "אין לי אישה בבית ואין לי אוכל, פה זה מקום טוב שמציע אוכל טוב, יש פה הרבה אנשים רעבים, זה לא טוב שככה בישראל רעבים", מספר ג' בעברית משובשת.
מצוקה של ממש
בעיצומה של מגיפת הקורונה עומדת גם מערכת הרווחה הישראלית בפני קריסה. עומס התיקים הבלתי נגמר לצד העדר תקנים ואלימות המופנית כלפיהם, הובילו את העובדים הסוציאליים לצאת למאבק ציבורי, ומי שנפגע מכך הם הנזקקים ומעוטי היכולת שנותרו מאחור ללא מענה.
כעובד סוציאלי, שלום שגב, מנכ"ל עמותת 'חיי אדם', מבין לליבם של העובדים הסוציאליים השובתים ומכיר מקרוב את מצוקתם. "אני חש את השפעת השביתה של העובדים הסוציאליים שאכן נוגעת באנשים חסרי ישע. כשנזקק פונה לעובד סוציאלי, אין לו את הכלים והמשאבים לעזור לו, והפתרון הוא הפנייה לגורמים כמו עמותת 'חיי אדם', כאשר העובד הסוציאלי הוא בעצמו במצוקה, אז איך הוא יכול לסייע לאחרים?".
שגב מספר כי הפעילים של עמותת 'חיי אדם' הממוקמת ברחוב החלוץ בעיר העתיקה, לא עומדים בקצב הפניות, והוא מוצא את עצמו ניצב בפני מצבים טראגיים. "לצערי, ערכתי לאחרונה לוויה מבלי שיכולתי להגיע למניין, גייסתי אברכים, נתתי תרומה כספית כדי שיצטרפו ללוויה, ולאחר ההלוויה, הסתבר שלמשפחה אין מה לאכול בעת שהם יושבים שבעה בבית, הרי בשבעה מתאספים קרובים ומכרים, ואת המינימום לברכות לזכר הנפטר לא הצליחו להגיש. אני מגיע למצב שאני בוכה יחד עם הנזקקים", מספר שגב בצער, "אני מתפלל לבורא עולם שישלח לי אנשים טובי לב שיכולים להיות שותפים למצווה נעלה זו. אני פונה מכאן לכל מי שיכול להושיט יד ולתרום כי לצערי מאגר התורמים הולך ומצטמצם והמשאבים מוגבלים. אני קורא להם להצטרף למפעל שהקמנו למען הנזקקים ושכל אחד יתרום כפי יכולתו".
אין כסף למכולת
אנחנו חוזרים למסעדת 'באר־שובע' ופוגשים במרדכי אלטנני (76) שמזה 21 שנים מנהל את חדר האוכל בעמותה. אלטנני דואג שהכל יתקתק כשורה, וגם מתפנה להגיש ארוחות לסועדים. "המצב קשה מאוד, משפחות שלא ראיתם מעולם מגיעות כדי לאכול, אבל לצערי הרב אני לא תמיד יכול לספק את דרישותיהם", הוא אומר.
לדבריו, מדי יום מגיעים למסעדה החברתית בין 150 ל־200 נזקקים. העמותה הוקמה בשנת 1999 על ידי קבוצת תושבי באר־שבע שהחליטו לפעול לאחר שהיו עדים למראות קשים של תושבי העיר המחטטים בפחי אשפה כדי למצוא אוכל.
חיים לוגסי: "קשה לי לראות את המראות האלה, אנשים שמתחננים לאוכל זה פשוט שובר לך את הלב, אני מרגיש שאי אפשר להמשיך ככה. הגענו עד לגבול קצה היכולת"
על פי נתוני העמותה, כיום היא מספקת 87,240 ארוחות בשנה במסעדה הקהילתית ו־2,440 מוצרי מזון בסיסיים למשפחות הנאבקות בחוסר ביטחון תזונתי במסגרת תוכנית אריזות המזון. מסתבר שמאז שהוקמה העמותה והמסעדה פתחה את שעריה, דבר לא השתנה, מספר הנזקקים רק הולך וגדל, והמתנדבים עומדים חסרי אונים. "חורה לי שאני לא יכול לעזור להם, כשאנשים מתלוננים שאין להם איך לשלם מסי גז, חשמל ומים, ואפילו לקנות אוכל מהמכולת, זה עושה לי רע", מודה אלטנני.
המדינה הפקירה
בהעדר גופים ממסדיים שדואגים למתן מענה למצוקות המיידיות של אוכלוסיות המגיעות לעוני, גורמים פרטיים תופסים את מקומם ונרתמים בכל כוחם לסייע ככל האפשר. אחת מהם היא הפעילה החברתית ומובילת המאבק לדיור ציבורי, שלי מרגי־ועקנין. בימים אלה ידיה עמוסות במשלוחי מוצרי מזון לפתח בתיהם של נזקקים. התורמים קונים את המצרכים ומרגי־ועקנין דואגת שחבילות המזון יגיעו ישירות למשפחות מעוטות יכולת הפונות לעזרה.
"האתגר הגדול שלי הוא להצליח לתת מענה לכל הפניות שמגיעות אליי, רק שכל כך קשה, כאשר אנחנו תלויים בתורמים, ואני לא ארגון ולא עמותה אלא אדם פרטי", היא מספרת.
המוטו המרכזי שלה הוא "ואהבת לרעך כמוך', מרגי־ועקנין מאמינה בערבות הדדית ואהבת חינם, ביכולת של אנשים לפתוח את הלב ולהושיט יד לעזרה מבלי לשפוט. היא יודעת שזה לא תפקידו של האזרח הפרטי לקחת על עצמו את תפקיד המדינה. היא יודעת שהמדינה חייבת לדאוג לאנשים שאיבדו את פרנסתם או נפגעו כלכלית בעקבות משבר הקורונה, אך עד שזה יקרה, היא לא יושבת רגל על רגל.
מרגי־ועקנין זועקת את זעקת החלשים כמעט בכל פורום ובכל מקום, ובימים אלה שמערכת הרווחה קורסת, היא לא מוכנה לשבת בבית ולהתבונן בתמונות הקשות של אזרחים שהגיעו לפת לחם מעל מסכי הטלוויזיה. "בחרתי לזעוק ולהשמיע את קולם של הנזקקים, אני לא אשתוק ואדבר בקול רם. כאשר המדינה מפקירה את אזרחיה, הם חייבים להתאחד. המשפחות האלה צריכות ללכת בראש מורם ללא בושה כי הממשלה הזו מעודדת אותן להישאר בקו העוני ולא נותנת למשפחות האלה הזדמנות לשינוי אמיתי. צריך כל הזמן להעלות לסדר היום את הנושאים הכואבים ולדרוש בתוקף את הזכויות הבסיסיות שמגיעות להן".
מרגי־ועקנין ביקשה לנצל את הבמה ולהודות לתורמים אנונימיים שמתגייסים לעזרת הנזקקים בימים אלה של משבר קשה. "בזכותם אני יכולה לשמח ולהעלות חיוך על פניהם של הילדים והמשפחות הנזקקות".
הפכה למתנדבת
כבר ארבעה חודשים מוצאת עצמה רבקה פריי, תושבת ערד, ללא עבודה וללא פרנסה. עוד לפני פרוץ משבר הקורונה היא נאלצה להתמודד עם קשיים כלכליים והתקשתה להתפרנס, אך מאז פרוץ המשבר מצבה הכלכלי נעשה קשה עוד יותר.
פריי (49), אם חד־הורית לשלוש בנות, מתגוררת בערד זה 20 שנה. ההתחלה דווקא היתה מבטיחה, כדבריה. "היה לי משרד אינטרנטי במשך הרבה שנים", היא מספרת, "הייתי עצמאית בתחום שירותי תרגום ועריכה וגם ברשתות החברתיות. הסתדרתי טוב וגם היתה לי השלמת הכנסה".
לפני מספר שנים, היא מציינת, קרס העסק שלה בעקבות משבר משפחתי והיא עזבה את ערד למשך כשלוש שנים, בהן היא התגוררה בבאר־שבע ובתל־אביב, ולאחריהן היא שבה לערד.
"ניסיתי למצוא עבודה כשכירה", היא מספרת, "אבל המציאות היא שכאן בערד היצע התעסוקה הוא לא גבוה במיוחד והתפרנסתי מעבודות מזדמנות ומקצבת הביטוח הלאומי".
תקופה קצרה לפני פרוץ משבר הקורונה נראה היה שפריי עולה על דרך המלך. היא הצטרפה לסדנת תעסוקה שבסיומה היא אף מצאה עבודה חדשה שמתאימה לכישוריה בדמות מיזם של שימור מורשת שורשים משפחתיים. פריי היתה אמורה להתחיל את עבודתה החדשה בחודש אפריל האחרון, אך לנגיף הקורונה, כידוע, היו אז תוכניות אחרות ומתוקף הנסיבות המיזם לא יצא אל הפועל.
"אני כמעט ארבעה חודשים בבית, ללא עבודה", מספרת רבקה פריי, "למעט קצבת הביטוח הלאומי, אין לי כל מקור פרנסה. הילדים בבית, ההוצאות גדלות, יש יותר הוצאות של חשמל ומים. לא קל. גם ברור לי, שבמציאות של היום, כשיש כמיליון מובטלים במדינה, למצוא עבודה זה כמו למצוא מחט בערימת שחת".
מציאות קשה?
"כמובן. אני מנסה לחשוב על פתרונות יצירתיים ועד כה לא מצאתי משהו. יש תחושה של תסכול ושל חוסר אונים. למעט מענק חד פעמי שקבלתי בזמנו של 1,500 שקל, לא קבלתי עד כה שום סיוע כספי ואני מתקיימת מקצבת הביטוח הלאומי".
במציאות הקשה הזו החליטה פריי להתנדב בעמותת "יד לערד", שפועלת בשיתוף עם עמותת "לתת", ובמסגרת פעילותה זו היא מחלקת חבילות מזון למשפחות נזקקות וארוחות חמות לקשישים הרתוקים לבתיהם.
פריי לא שיערה לעצמה שעם החמרת מצבה הכלכלי, גם היא תמצא את עצמה בצד השני של המתרס ושהיא תזדקק אף היא לסיוע של קבלת חבילת מזון. "אני נמצאת בתחושה כפולה", היא מציינת, "שמצד אחד, אני מתנדבת ומסייעת לנזקקים, אבל מצד שני, הפכתי בחודשים האחרונים לנזקקת בעצמי עם החמרת המצב הכלכלי. אני גם נמצאת בהליך של חדלות פרעון עקב קריסת העסק עוד לפני הקורונה, אבל כרגע אין לי אפילו אפשרות לפעול בנושא. מצד אחד, אני מתנדבת ומבינה את הקושי של האנשים שאני מסייעת להם בפעילות ההתנדבותית שלי, ומצד שני, אני מרגישה זאת עכשיו על בשרי כשאני מקבלת אחת לחודש חבילת מזון ומוצרים בסיסיים. אני נחשבת כמובטלת ולא זכאית לכל סיוע חוץ מקצבת הביטוח הלאומי. יש לי קושי עצום בכל הסיפור הזה. לא היה לי טוב בעבר, לאחר שהעסק קרס, אבל עכשיו זה כבר קשה יותר. אני יכולה רק לקוות לטוב".
אי ביטחון תזונתי
הקורונה פגעה בכל האוכלוסייה, אך ביתר שאת באוכלוסיית הנזקקים, הקשישים וניצולי השואה, עבורם היתה הקורונה בגדר מכה אנושה. לפני כשלושה חודשים החל ארגון "לתת", יחד עם הקרן לידידות וארגוני סיוע שונים, מבצע חירום רחב היקף על מנת לסייע לאוכלוסיית הקשישים הנזקקים בצל משבר הקורונה.
מנתוני ארגון "לתת" עולה כי במשך שלושה חודשי המבצע חולקו ברחבי הארץ 45 אלף ערכות סיוע המכילות חבילות מזון וחבילת היגיינה ל־15 אלף קשישים נזקקים, מתוכם למעלה מ־3,000 ניצולי שואה בעזרת 3,200 מתנדבים.
מארגון "לתת" נמסר כי לאורך כל תקופת משבר הקורונה פועל הארגון באמצעות רשת של 180 עמותות מקומיות ומסייע לכ־60 אלף משפחות נזקקות הנמצאות באי ביטחון תזונתי.
